“נישואים בהקיץ” של ענבל רשף הוא רומן־ביכורים מסקרן ומרשים מאוד. סביב ימי הפריחה הכלכלית שלפני האינתיפאדה השנייה, בונה רשף דרמה מפותלת על שלושה גיבורים מיואשים, מבולבלים ושחוקים מהחיים, שמנסים למצוא מוצא מתחושת החנק האופפת את חייהם. הרקע הטעון רומז כל הזמן על הקטסטרופה הכלכלית והביטחונית שבוא־תבוא ותהרוס את השלווה המזויפת. אבל בינתיים שקועים הגיבורים במדמנה זעיר־בורגנית: קונים עוד ועוד בגדי מעצבים, בוגדים בבני זוגם, ומטפחים את בתיהם היפים.

ציר הרומן הוא מירי, מאדאם בובארי הפרחה משכונת מורשה ברמת השרון. היא עובדת כסייעת לרופא השיניים צורי וחומדת אותו, אבל רוצה־לא־רוצה לבגוד בבעלה בני, הקבלן המצליח. צורי, עיראקי בן שכונת מורשה הדלה שעלה לגדולה, שונא את האקסית האשכנזייה שלו, מדמיין זיונים עם מירי, וטובע בזיכרון שרודף אותו ממלחמת לבנון הראשונה. דמות נוספת במשולש היא סמדר, בעלת מפעל אמידה, שמנהלת את חייה כמו רובוט, בזמן שהיא נמקה מגעגועים לאהובה שהפך צמח במלחמת לבנון.

שכונת מורשה היא המיקרוקוסמוס הישראלי של רשף. עדיין גרים בה קומץ זקנים מזרחיים בבתים מתפוררים, ומצד שני כבר פורחות בה וילות של מתעשרים חדשים. אבל “המערבית”, השכונה העשירה בצד השני של העיר, משמשת עדיין כמין חלום רחוק של ברק ועושר. רשף עמלה בכתיבתה את הפרטים הקטנים של החיים, באותו מיקרוקוסמוס משוכלל שבנתה. היא ממש נטפלת לשבבים המרכיבים את הקיום היומיומי הבנאלי, ומפוררת אותם לאבק. מירי האובססיבית־קומפולסיבית המנקה את ביתה מבוקר עד ערב עד שידיה מקבלות פריחה, זיון עייף ולמוד ידע של סמדר ובעלה, או חיפוש אחר כלב שהלך לאיבוד, הופכים אצלה לציור היפר־ריאליסטי יפהפה.

רשף חולפת ביד בוטחת בין מצבי התודעה המשתנים של שלושת הגיבורים, ומצליחה ללכוד בעט קלה מציאות אותנטית ומדויקת. היא מיטיבה לאפיין את אופן הדיבור והחשיבה של כל אחד מגיבוריה, ויש לה אוזן נהדרת לדיאלוגים. היא מקפידה כל הזמן על איזון מתוחכם בין השיטוט בעולמות הפנימיים השבריריים של גיבוריה, לתיאור המציאות הריאליסטית הגסה. הגיבורים חיים כאילו הם חולמים בהקיץ, מכונסים בתוך עצמם, רגשותיהם, טירופיהם ודמיונותיהם, אבל המציאות הקשה יורקת להם בפנים פעם אחר פעם.

באחד הפרקים היפים ברומן, מירי וסמדר נוסעות באמצע הלילה לתחנה המרכזית לקנות תיקי מעצבים ברבע מחיר, וחולפות בדרכן על פני בתי קפה רעועים עם המוני עובדים זרים, כאילו הגיעו לעולם אחר. במרדפן המגוחך אחר אותם תיקי מעצבים גנובים או מזויפים, הן מגיעות עוד באותו לילה הזוי למפעל באזור תעשייה, ורואות שם לחרדתן עשרות פועלים ערבים ישנים על הרצפה, צפופים כמו סרדינים. כך מעמתת רשף פעם אחר פעם את השובע המיואש והקליל של הגיבורים עם אימי המציאות הישראלית, אשר נחתם בחדירת מחבל לשכונה המנומנמת – משיאי הרומן, ללא ספק.

אבל, ויש אבל גדול: הרומן הראשון של רשף, שיכול היה להיות יצירת מופת ישראלית קטנה, לא זכה לעריכה הראויה לו. מתוך כארבעת מאות עמודי הרומן, כמאה עמודים ואולי יותר פשוט מיותרים. לאן נעלמו מספרי העורך? זו השאלה הכי חשובה כאן. לא חבל לחבל ברומן מקסים כזה, רק מפני שהעריכה אינה מהודקת וקפדנית מספיק? תוך כדי הקריאה היה ברור לי במדויק איך ניתן לשפר את הרומן, ואיזה פרקים אינם נחוצים וניתן למחוק אותם כליל, בלי שזה יזיז בכלל למבנה הכללי. חבל. פשוט חבל. כי אין ספק שענבל רשף מסתמנת כאן כקול ישראלי חדש ומעניין.