בראשית שנת תרי“ב הופיעה בלייפציג בדפוס אוסקאר ליינר חוברת בת 16 עמודים בתבנית 8⁰ בשם “קול מבשר” לר' יהודה אלקלעי. חוברת זו היא יקרה מאד במציאות כיום וכמעט נשכח זכרה. היא לא נכנסה ל”כתבי הרב יהודה אלקלעי" מהדורת יצחק ורפל (ירושלים תש"ד), וכן לא נזכרה ברשימה הביבליוגרפית של ג' קרסל בספרו “רבי יהודה אלקלעי – רבי צבי הירש קאלישר” (תל-אביב תש"ג). ותיתי ליה לישראל קלויזר שהוציאה לאור מחדש ב“שיבת ציון”, ב, ירושלים תשי"ג, עמ' 42 - 62.

קלויזנר אומר בהפרזה שטופס אחד של החוברת, “אולי היחידי בעולם, נמצא במוזיאום הבריטי” (עמ' 42). טפסים מחוברת זאת נמצאים גם בספריה הלאומית בירושלים. ברוזנטלייאנה באמשטרדם (רשימת רוסט, עמ' 60), בבודליאנה באוכספורד (רשימת קאולי, עמ' 37). וכן נרשמה החוברת ברשימותיהם של בן-יעקב, צייטלין ופרידברג. ומה שכתב קלויזר (הערה 2): “הספר נזכר בקטלוג של צדנר בכרך המילואים דף 10 משנת 1894”, אינו מובן לי. הספר נרשם במפורש ברשימת צדנר משנת 1867, עמ' 795. וכוונתו של קלויזנר היא כנראה לרשימת ון-סטראלן.

קלויזנר לא שאל כלל: מה גרם לחוברת זו שיאבד זכרה, ותיהפך יקרת המציאות, שכן ודאי דברים בגו? אבל כשאנו קוראים בחוברת אנו נתקלים בדברים מוזרים, ומסתבר ללא כל ספק, כי כל מחשבתו של הרב אלקלעי ז“ל היתה נתונה לגאולת ישראל ליישוב ארץ-ישראל ולרעיון כי בשנת ת”ר החלו ימות המשיח, ולא היה שום דרוש, רמז, גימטריא, ר"ת וסופי תיבות וכדומה, שאפשר היה לדרשם לעניינים אלה ולא השתמש בהם. דברים כאלה אתה מוצא בכל חוברותיו לרוב, ולא תמיד היתה דעת חכמים נוחה מהם.

תמימותו של אותו צדיק לא היתה מובנת לכל קורא ולכן יש שתלו בו בוקי סריקי. וכך דרך משל אומר ל' רוזנטל ב“יודע ספר” (עמ' 217, סי' 1139) על ספר “מנחת יהודה” לאלקלעי [פרסבורג] תר“ג: “פשק שפתיו במכתבו, וכל מגמתו בספר הזה ללמוד כי קוטב כל המצוות היא מצות מעשר כספים ‘ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה’. ועל רמז זה רמז בפסוק ‘כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו’ – סופי תיבות: ממון, ור”ת גימטרי‘: כסף, ואותיות שניות: קרקר, גימטרי’: ת”ר, שהיא שנת הגאולה. ובזה ידלג המחבר בשגעונו מענין לענין להחניף גם כן את הגביר ראטהשילד. ומאד ידוה לב חכם בראותו התעוררות הגביר כ“ה חיים גבריאל הכהן תושב ווין לתת את הכסף למען העלות ספר כזה בעט ברזל ועופרת לשמצה עדי עד, תחת אשר חכמים גדולים עינם [עיניהם] מיחלות, למצוא עזר להוציא את פרי עשתונותיהם לאור, ואין משען למו”. ועי' קלויזנר שם, עמ' 49 הערה 25.

החוברת כולה קודש, ונאמרו בה דברים חריפים נגד הריפורמה, ואף על פי כן העלתה את חמתם של האורתודוכסים באשכנז. שימוש מוזר בפסוקים ובדברי חז“ל וכן דרך מחשבה שאינה מקובלת בארצות המערב גרמו לכך. שם סעיף ב' נאמר (עמ' 44): “וזאת ליהודה ויאמר: קנא קנאתי לה' צבאות, כי עזבו בריתו בני ישראל, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו. סיעת ארמילוס, אשר נתיאשו מן הגאולה והשמיטו מנוסח התפילה ‘בונה ירושלים’ ו’את צמח דוד מהרה תצמיח'. ועפ”י הדברים האלה התחילו לבקש אחוזה בארץ מגוריה. וכאשר השיבו יושבי הארץ לאמר: איכה תבקשו אזרחיות בארץ, ואתם מובדלים ממנו וכל מגמתכם לארץ אבותיכם? והם התחילו לעשות כמעשיהם למצא חן בעיניהם והתירו להתחתן בם להתקרב אליהם, להשיג בקשתם מאת יושבי הארץ. עד שהעיזו פניהם לנתוש ולנתוץ את יסודי התורה לבטל שבת ומילה. ומבלי בשת פנים כנו את אסיפתם בשם ריפורמה, כלומר תיקון, על דרך סגי נהור, כי משחיתים הם את בריאת העולם אשר ברא אלהים לעשות את השבת, סוף מעשה במחשבה תחילה”. ועי' שם גם בסעיפים ג – ד.

אולם מה שעורר במיוחד את הקיטרוג נגדו הם בלא ספק דבריו בסעיפים יח-יט (עמ' 54–55), על הסולטאן: “הוא המלך הוקם על, משיח אלהי יעקב… שמע, ר”ת: שולטן עבדול מגיד [1839 – 1861], והוא בכחו הגדול… ישמיע את ישראל ויקבצם". דברים אלה ובדומה להם הביאוהו בזמן ביקורו באשכנז לידי חשד, שהוא מסית ומדיח לשמד מטעם האסלאם. ואין כאן השערה גרידא. יש הוכחה של ממש לדברים.

בעתון האורתודוכסי Der Treue Zionswächter מיסודו של הרב יעקב עטלינגר [1798 – 1871] באלטונא (שנה ח‘, גל’ 10, 7 במאי 1852), מובאת כתבה מהמבורג שתרגומה העברי נמסר בזה: "מן המפורסמות, כי תקופתנו זו נתברכה בשפע רב של יצורים משונים ומוזרים. אבל הדברים הופיעו לפנינו בעליל בימים אלה בצורה כזאת עד שאמרנו, כי אסור לנו להכחיד את האמת מפינו לגבי קהל עדת ישראל, שכן חובתנו הדתית היא לגלות את השקר והכזב ולהאיר את עיני התמימים במוקדם למען ידעו וייזהרו. אין כאן המקום לדון בו על מעשה המיסיון שהוא מגוחך ועלוב יותר משהוא מסוכן באמת לגבי הכלל, אבל חדשה היא בעינינו העובדה, כי גם האסלאם משתמש בדרכי המיסיון כדי לעשות נפשות לאמונתו. רבי יהודה אלקלעי רב בסעמלין¹ בא אלינו לפני כמה שבועות בערך. תעודות מספיקות וכן מכתבים חתומים בידי ראשי קהלתו העידו עליו, כי מטרת נסיעתו היא פדיון שבויים. ולמראה הדברים התקינה לו קהילת ברלין, המפורסמת במתן כתבים לרוב, הרשאה לאסוף כספים לטובת ארץ-ישראל. בתפקיד כפול זה הציג את עצמו גם לעיני הרב הכולל עטלינגר באלטונא, ואף ניסה להופיע לפניו כלמדן. וכשיצא מלפניו השאיר לו חוברת בשם “קול מבשר”, שלא הושם לה לב בראשונה, אבל לאחר זמן נתגלתה כחוברת מיסיונרית השופעת קנאות. באותה חוברת מנסה המחבר להוכיח על פי כל מיני ציטאטין מתורת הנסתר והנגלה, כי השולטן עבדול מג’יד אינו אלא להבדיל משיח צדקנו. ולכן אין לרבנים כולם אלא למהר, הם וקהילותיהם, לאיסלאם – אבל לא נמשיך בגידוף דברים, ונביא כאן רק מעט מהרבה מן הנאמר שם:

“יט. וקרא את מלך ישמעאל ‘עליו’, כי הוא מלך הוקם על, משיח אלהי יעקב, המלך הגדול והחסיד מלך עוזר ומושיע שולטן עבדול מג’יד יר”ה ותנשא מלכותו, הוא מלכינו הוא מושיענו הוא יושיענו ויגאלנו שנית וישמיענו ברחמיו ויקבצנו מארבע כנפות הארץ. כמ“ש הרב של”ה סוף פ' ויגש: ‘שמע’ הוא קיבוץ גלויות כמו ‘וישמע שאול את העם’². וישמיענו ברחמיו, שמע ר“ת: ש’ולטאן ע’בדול מ’גיד. והוא בכחו הגדול אשר גדלו המלך מלכו של עולם ואשר נשאו על כל מלכי הארץ ישמיע את ישראל ויקבצם ועליו יציץ נזרו”. וכך נמשכים הדברים גם להלן. השימוש בגימטריאות מרובה ביותר, כגון ‘ישמעאל’, ר"ת: י’חי ש’ולטן ע’בדול מ’גיד א’דונינו ל’עולם³, וכדומה בדברים.

מיד לאחר שנודע לרב עטלינגר אופייה האמיתי של החוברת עשה הכל כדי לגלות את פניו של המיסיונר מכל וכל ולהזהיר את הקהל התמים מסכנתו של האיש לכלל. כאן בהמבורג הושגה המטרה. ואם כי אותו איש המכונה רב, מנסה להצדיק את עצמו באמרו, כי דבריו לא הובנו כראוי – הרי אין בהצטדקות זו אלא הוכחה נוספת לנוולות שלא נשמעה כמוה. הוא עומד לצאת מכאן ללונדון, כדי להמשיך במפעלו או יותר נכון להתחיל בו. ואנו בטוחים, כי ד“ר אדלר [נתן מרדכי, רבה של לונדון: 1803–1890], בחריפותו הנודעת, יכיר מיד את הציפור בפרצופו האמיתי, ועל פי זה יהיה מהלכו אתו. ואנחנו ברצוננו, וזה הוא עיקר מטרת הודעתנו זו, להעיר את תשומת לבם של הרבנים ושל קהלות ישראל על יהודי [יהודה] אלקלעי זה, למען ידעו כהלכה את האיש, המכונה הרב מסעמלין, כשיופיע באחד משני התפקידים המרומזים בפיו, וישיבו את פניו ריקם בפשטות כמסית ומדיח. ובזה יושם מפעל-המיסיון שלו לחרפות”.

נראה כי אחרי שראה הרב אלקלעי, כי חוברתו זו גרמה לסערה בקרב היהדות החרדית במערב לא הפיצה יותר, ורק אכסמפלרים מעטים נשארו בעולם. ידוע, כי נסיעתו של הרב אלקלעי לא הוכתרה בהצלחה, ואפשר, כי חוברת זו והדה היו בעוכריו.