משנוֹת חיי הראשוֹנוֹת, עד שלוֹש, תוֹעים בזכרוֹני רשמי מראוֹת מקוּטעים, לא התחלה ולא סיוּם להם, והם בהירים מאוֹד, כמעט בלי קליפּת נוֹגה של חלוֹם. איני יוֹדע אם עוּבדוֹת הן אוֹ יִלדי דמיוֹן, שנשתקעוּ בנפש וחוֹזרים וּמתגלים מתוֹך עקיבוּת מוּזרה, ללא תביעת פירוּש. אפשר שבּוֹהר זה הוּא הוּא החלוֹם. מיוֹם שעמדתי על דעתי אראה הדברים נוֹגהים ורוֹטטים מתוֹך השטחים האפילים של הבלתי נוֹדע. ידעתי כי לא יבוֹאוּ בי אל המנוּחה, כל עוֹד לא הביאוֹתים אל נחלת הכתב.
א. הָאָחוֹת שֶנּוֹלְדָה
יד של אשה (גוּפה וּפניה אין זכרוֹני רוֹאה) אוֹחזת בי, וקוֹל ערב יוֹרד אל אוֹזני:
– בוֹא, תראה את אחוֹתך הקטנה.
בלי חשק אני צוֹנח מעל ערשׂי, ועוֹמד יחף על רצפת הקרשים. כוּתוֹנת ארוּכּה לבשׂרי. אוֹר המנוֹרה אי מזה דוֹקר את עינַי המיוּשנוֹת ואני עוֹצמן כמעט. היד האוֹחזת בי מוֹציאתני מן “החדר הגדוֹל” וּמוֹליכתני דרך המסדרוֹן המחלק את ביתנוּ לשני אגפּים. הקרקע הטחוּב מכאיב בצינתוֹ את כפּוֹת רגלי. על האח לוֹפתת שלהבת זהוּבה קנקן גבוֹה, מהבּיל ומקשקש בצמידוֹ.
היד פוֹתחת לפנַי דלת גבוֹהה מאוֹד, צבוּעה לבן – ואני עוֹמד בחדר קטן, שרק מיטה אחת בפינתוֹ, סכוּכה בסדינים גבוֹהים. דלפק וכיסא לבנים. על הדלפק צינצנוֹת וספל וּמטליוֹת בד לבן. כוֹס גדוֹלה עם נוֹזל כתמתם מכוּסה מפּית מקוּפּלת. הכוֹס מעירה את עינַי. על הכיסא יוֹשבת אשה נוֹכריה, בעלת בשׂר, שׂערה מַלבּין, חָלק מאוֹד, מפוּלג בפסוֹקת ישרה.
ישיבתה ברחבוּת איתנה. סינר צח עד חצי שוֹקיה השמינוֹת. אני יוֹדע היטב כי היא המיילדת. היא מַבליטה כנגדי פניה בצוּרה מבדחת ומדבּרת בלשוֹני וּבמבטא נוֹכרי, קפדני:
– רצוֹנך לראוֹת את אחוֹתך אוֹ לשתוֹת לימוֹנאדה?
מבוּכה של בּוּלמוס תוֹקפת את לבי: אני רוצה את שני הדברים. מרוֹב המבוּכה אני נוֹעץ אגרוֹפי בעיני ומחכּכן בכוֹח, כמעט בכעס.
– בוֹא אלי, ילדי, – יוֹצא קוֹל אמי, הקוֹל הנוֹדע, רפה ורך ואהוּב, מבּין הסדינים. איני רוֹאה כל תנוּעה במיטה.
הזקינה קמה. רגליה העבוֹת נתוּנוֹת בנעלי לבד חשאיוֹת. היא אוֹחזת בשתי כתיפי מאחוֹר וּמקרבתני אל בין הסדינים הגבוֹהים.
שׂערה הגזוּז של אמי מציץ מתחת לשביס הטהוֹר. ידה ניגרת כנגדי חיורת ורכּה. אני תוֹפס אחת מאצבעוֹתיה ולוֹחצה בכפּי בהתרגשוּת.
– אתה רוצה לראות אותה?
רוֹצה אני לענוֹת “כן” ורק ממַצמץ בעינַי.
– הנה היא.
ידה השנייה מַצבּיעה על כּר ארוֹך וּמקוּשר המוּטל למַרגלוֹתיה.
המיילדת נוֹטלת את הצרוֹר וּמגישה את קצהוּ אל פּנַי. העויוֹת משוּנוֹת בחתך של פה קטן. עינַיים קטנוֹת עצוּמוֹת וּבזויוֹתיהן נקוּדוֹת לוֹבן כמשקע של מלח. אף זעיר־זעיר וּשתי נחיריים כראשי סיכּות.
– תכּה אוֹתה? לא תכּה אוֹתה. אסוּר! – מאַיימת המיילדת.
– למה יכּה אוֹתה והיא ילדה טוֹבה? – אוֹמרת אמי, ואצבעה נענית ללחץ כפּי.
– אני רוֹצה לימוֹנאדה, – משתחרר סוֹף סוֹף הקוֹל מגרוֹני. אני מסַלק עינַי מן הכּר, משוּעמם ממה שראיתי.
בנוֹזל הכתמתם צפים פתוֹתים של בשׂר לימוֹן. שׂפת הכוֹס מוּגעת אל שפתי ואני טוֹעם בזהירוּת טיפּה אחת. טוֹב: מתקתק־חמצמץ. פתאוֹם אני לוֹפת את הכוֹס בשתי כפּי ושוֹתה מתוֹך בּוּלמוֹס גדוֹל וּמעמידה על שינַי למַצוֹת את הנטף האחרוֹן מתוֹך סיפּוּק של איזה ניצחוֹן.
– שתה הכּוֹל, סוֹבא שכּמוֹתך! – אוֹמרת המיילדת, ואני נהנה.
אוֹתוֹ רגע נתקע ראש אבי חרש בפתח, כאילוּ בא ממקוֹם אחר. עיניו מחייכוֹת ברוֹב רצוֹן מתוֹך הפנים המעוּטרוֹת הרבה הרבה שׂיער.
איני זוֹכר איך הרימני מן הרצפה, אבל אני נישׂא בזרוֹעוֹתיו, נלחץ אל חזהוּ ואל זקנוֹ הרך, הטוֹב, המוּזר כל כך – דרך המסדרוֹן בחזרה אל “החדר הגדוֹל”, בוֹ עוֹמדת ערשׂי. הוּא משכּיבני ברוֹב זהירוּת וידיו הגדוֹלוֹת טוֹרחוֹת לכסוֹתני יפה בשׂמיכתי הקלה, הקיצית. עירוּת רבה באה בי מציפּוֹרני רגלי עד שׂערוֹת ראשי, עירוּת וּמשוּבה גדוֹלה. אני נתקף צחוֹק גדוֹל. כל קרבי בי צוֹחקים, מתפּלצים מצחוֹק. ואני תוֹפס את ידי אבי, מפרכּס ברגלי וּבכל גוּפי וצוֹחק, וצוֹחק, כשזקנוֹ תלוּי ורוֹטט עלי וקצהוּ נוֹגע בפנַי.
ב. הַתְקָנַת הַתַּרְנְגֹלֶת
יוֹם סתיו. בחוּץ קוֹל שפך הגשם. כשפוֹתחים את הדלת מן המסדרוֹן מגיח גל של צינה וּמעלה סמרמוֹרת על שוֹקי המגוּלים תחת השֹמלה (עד מלאת לי שלוֹש שנים לבשתי שֹמלה). ב“חדר הגדוֹל” מתהלכים אנשים. רק תנוּעוֹת גוּפים אני רוֹאה וּדמוּת הגוּף איני רוֹאה. רהיטים עם הקירוֹת ושוּם רהיט אינוֹ מסוּים במראהוּ. רק רגלי האנשים נראוֹת בשלימוּת.
על כיסא ועל גזירי עצים אחדים מוּטלת תרנגוֹלת מרוּטה, כרוּתת כרעיים, צהוּבּה משוּמן. הראש מכחיל מדם והוּא משוּלשל למטה, אל גליוֹן נייר פרוּשֹ על הרצפה. עביט קטן. מים קרים ניבטים מתוֹכוֹ.
אמי יוֹשבת תלוּיה על ברכיה, סכין בידה והיא אוֹחזת בראש התרנגוֹלת וּמנסרת במקוֹם השחיטה. הראש אינוֹ רוֹצה להיפּסק, והיא מסַבּבת אוֹתוֹ פעמים אחדוֹת עד שהוּא נמלק. מחַתכת את עוֹר הצואר השמן סמוּך לחזה, מפשילתוֹ מעט ופוֹשטתוֹ בחוֹזקה מוּל הצואר. הצואר נחשׂף והוּא דק ואדוֹם מאוֹד. אז תפריד אמי את הגרגרת ותתננה ביד אחוֹתי הגדוֹלה ממני, הניצבת בסמוּך מחכה. אחוֹתי תוֹפסת את שללה וּבוֹרחת לפינת החדר וּמשמיעה משם קוֹל גירגוּר. אוֹזנַי נזקפוֹת בתימהוֹן גדוֹל, אני איני גוֹרע עינַי ממעשׂה ידי אמי.
בחוֹד הסַכּין היא מנקרת מתוֹך הצואר גיד דק, הנקרע פעם בפעם והיא מפקיעה את קרעיו ברוֹב עיוּן. חוֹרקת בצואר כמה חרקים וּמעבירה עליהם את חוֹד הסַכּין. הוֹפכת את גוּף העוֹף, אחוֹריו אליה, וּפוֹתחת את הבטן לכל אוֹרכּה. עוֹקרת את כל הקרביים וּמניחתם בצד הגוייה שנתרוֹקנה. נוֹטלת אחד אחד את החלמוֹנים הצהוּבּים. מפרידה מעין תוֹלעת לבנה מעל המעי וּמסירה בזהירוּת את המרה מעל הכּבד. את המעיים היא מצניחה אל הגיליוֹן שעל הרצפה. החתוּל, שהתהלך, כה נרגז וּמיילל, חוֹטף את המעיים וּבוֹרח עמהם בנהימה אל תחת המיטה.
אני עוֹמד וּמרגיש את עינַי, שהן בוֹלטוֹת וקוֹלטוֹת כל תנוּעה של אמי. מראה הגוייה הריקה והאיברים המקוּצצים מכאיב לי וּמסערני וּמוּתחני עד לבכי. וּפתאוֹם תוּפקני רגש של בדידוּת ואימה גדוֹלה נוֹפלת עלי. אני מביט כה וכה: רגליים מהלכוֹת בחדר. קוֹלוֹת דוֹברים למעלה ואינם מגיעים אל אוֹזנַי. אחוֹתי מגרגרת בלי הפסק בקנה. הרהיטים עוֹמדים כזוֹעפים. הכוֹל זר ועוֹין אוֹתי בחדר הגדוֹל, ואיני יוֹדע אנה אני בא ואל מי אפנה לבקש חסוּת. לבּי מכּני בחוֹזקה והדמעוֹת נדחקוֹת אל עינַי ואינן יכוֹלוֹת לצאת. אני נבהל מפני עצמי וגוֹעה בבכי גדוֹל. אמי מדַדה אחרי בישיבה וידיה המלוּכלכוֹת בדם נשׂוּאוֹת אלי. אבי בא להרימני מן הרצפה, ואני בוֹרח מפניו בקוֹל צעקה מרה, כאילוּ הוּא אוֹמר להכּוֹתני נפש.
ג. נֵר נְשָׁמָה
על צידי אני שוֹכב בערשׂי ואיני יכוֹל לישוֹן. הכוֹל ישינים בחדר. משׂפתי אחוֹתי הגדוֹלה מתפקעוֹת שלפּוּחיוֹת: פּהוּ, פּהוּ.
על המדף הקטן שבצד החלוֹן המשחיר החוּצה מהבהבת פתילה קטנה בתוֹך בזיך של שמן (אמי נהגה להעלוֹת נר נשמה ביוֹם המיתה של אביה) ואני מביט ממשכבי אל השלהבת הדקה בעיניים משתאוֹת.
הכוֹל בחדר דוֹמם ולוֹבש צל. רק משלהבת הפּתילה נמשך אוֹר קלוּש ורוֹעד אל חלל החדר הגדוֹל, הנראה אין סוֹפי באפילה הזוֹממת. פתאוֹם הוֹחוַר לי מי היא השלהבת. כדי להרהר עד תוֹם מה שאני יוֹדע, אני מתהפּך ושוֹכב על בטני וכוֹבש פנַי בכּר.
עכשיו אני יוֹדע הכוֹל ברוּר:
השלהבת באה הנה מרחוֹק, מן היער. מן החלוֹן השחוֹר נכנסה, דרך הזכוּכית. היא ציפּוֹר אש קטנה. שם, ביער, ציפּוֹרי אש רבוֹת כמוֹה. הן עפוֹת כניצוֹצוֹת גדוֹלים מסביב לאילן גבוֹה ואפל עלים. בתוֹך ענפי האילן יוֹשב סנאי אדוֹם וּבטנוֹ בהירה (בבית שכיננוּ הפּוֹלני היה סנאי חמוּד ואני ראיתיו לפעמים מקפּץ בגן). הסנאי יוֹשב כפוּף בתוֹך הענפים כבתוֹך סוּכּה והוּא עצוּב מאוֹד. הוּא בוֹכה ודמעוֹתיו נוֹשרוֹת לתוֹך החשיכה הרכּה. ציפּוֹרי האש עפוֹת וּמקיפוֹת את האילן, מצפצפוֹת בחרדה ושוֹאלוֹת את הסנאי למה הוּא בוֹכה. אך הסנאי שוֹתק ואינוֹ עוֹנה. רק דמעוֹתיו הכבידוֹת נוֹשרוֹת מעיניו בלי קוֹל אל החשיכה. הציפּוֹרים שלחוּ את אחוֹתן אלי לשאלני למה הסנאי בוֹכה. אני רוֹצה לוֹמר לה, אבל איני יוֹדע. ציפּוֹר האש ניצבת על המדף וּמחכה לתשוּבתי, ואני פנַי כבוּשוֹת בכּר וּמוֹחי חוֹתר לדעת למה הסנאי בוֹכה ביער, למען תת בפיה תשוּבה לאחיוֹתה. רגעים ארוּכּים אני שוֹכב וּמענה את מוֹחי הכוֹאב למצוֹא את הסיבה לבכיוֹ של הסנאי ואיני מוֹצא, ואני סוֹבל מזה מאוֹד…
וּכשאני מרים לאט את ראשי מן הכּר לראות את הציפּוֹר, והנה – חוֹשך כבר בחדר. המדף אינוֹ נראה. אחוֹתי פסקה להפקיע שלפּוּחיוֹתיה, וּבאמצע החלוֹן השחוֹר אני רוֹאה כנקוּדת זהב מפליגה הרחק, הרחק, אל תוֹך החשיכה, מפכּה וּקטנה, מפליגה וּקטנה, ואינה דוֹעכת, ואינה פוֹסקת… ולבי מלוה אוֹתה בדרכה הרחוֹקה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.