רקע
אשר ברש
מַגָּפוֹ שֶׁל דּוֹדִי

דוֹדי אחי אמי אברם בּר היה יהוּדי ארצי וּמגוּשם, וּמשוּם כך ראינוּהוּ כוּלנוּ כפסוּל במשפּחה. אחי הבכוֹר, נער משׂכּיל וּמליץ, היה קוֹרא עליו בניגוּן של ערב שבת: “כעץ היער בין התפּוּחים, כן אברם בּר בין הדוֹדים”. ניסוּח קוֹמי של הפסוּק משיר השירים שמעתי בהיוֹתי כבר נער עם נערי החדר, וחזרתי עליו מתוֹך רטט של עוֹנג, שהוּא הלם יפה את מקוֹמוֹ של דוֹדי זה בין שאר דוֹדי, כוּלם בני תוֹרה, נשׂוּאי פנים בעֵדה.

אוּלם עוֹד בראשית ילדוּתי, טרם ימלאוּ לי שלוֹש שנים, תפסתי בחוּש המיוּחד לגיל זה את יחס בני הבית אל דוֹדי, וּלפיו קבעתי בדרך החיקוּי גם את דעתי ויחסי אליו.

גבר חסוֹן היה, כבד־כתיפיים ולבוּש כאחד האיכרים הנוֹכרים. רוֹב פניו החזקים היוּ עטוּרים זקן קצר, אדמוֹני וסבוּך, זרוּע כבר חוּטי־שׂיבה רבים. וכן היוּ גם שתי פּאוֹתיו הרחבוֹת והגבּוֹת העבוּתוֹת מעל לעיניו הקטנוֹת, הצוֹחקוֹת תמיד, ואפילוּ מצנפת הכבשׂים הקרוּחה שבראשוֹ.

הוּא וּמשפּחתוֹ רבת הבנים גרוּ מחוּץ לעיירה במשכּנוֹת הנוֹכרים, בבית שקנה מיד איכּר, שהיגר בתוֹך שיירה של מהגרים למדינת ים רחוֹקה ששמה ארגנטינה. הבית עמד בתוֹך חצר גדוֹלה עם אמבּרים וּרפתים, הוֹמה תמיד מבהמה וּמעוֹף, כוּלם מן המין הכפרי הנחוּת, כחוּשים וּפרוּעי שׂיער אוֹ נוֹצה. אך מאחוֹרי החצר השׂתרע שׂדה כשוּת רב עמוּדים, מטוּפּח יפה, שבימוֹת הקיץ דוֹמה היה ליער שאין לוֹ סוֹף. שׂדה כשוּת זה, שדוֹדי נטעוֹ בעצם ידוֹ וטיפּל בוֹ ברוֹב חריצוּת, הכניס לוֹ בכל שנה מאוֹת זהוּבים, אך מהכנסה זוֹ לא נתן לצוֹרכי הבית אפילוּ פרוּטה אחת, אלא צירף כוּלה לכספוֹ המזוּמן, שהיה מלוה לאיכרים בריבּית קצוּצה. כלכלת הבית היתה מוּטלת כוּלה על תבוּאת השׂדה, גן הירק, הבהמה והעוֹף ועל מה שהשׂתכּרוּ הבנים הגדוֹלים בעבוֹדת הסוּסים. הרבה בנים ובנוֹת היוּ לוֹ, גדוֹלים וּקטנים, מזיווּג ראשוֹן וּמזיווּג שני, כוּלם חזקים ומגוּשמים, לבוּשים קרעים וּמזוֹהמים.

בשבתוֹת וּבמוֹעדים, כשעבר בבוֹקר עם בניו על ביתנוּ לבית המדרש, מקוֹם תפילתוֹ, היתה אמי מסתלקת מן החלוֹן בפנים מאדימוֹת מבּוּשה וּמכּעס:

– גרוּעים מגוֹיים! בגדי שבת שהם לוֹבשים… אבוֹי להם, אלה של פרץ שוֹאב המים נאים משלהם.

– אוֹמרים, שהוּא נוֹשׂא צרוֹר כספּוֹ עמוֹ לבית המדרש, מיראה שמא יגנבוּהוּ בבית, – אמר אחי הבכוֹר, כשהוּא מחזיק נעלוֹ על שוּלי הכיסא וּמקנחה במטלית.

– טוֹב שהוּא מתפּלל בבית המדרש. אילוּ בא עם ה“בנים” שלוֹ אל הקלוֹיז, לא היתה לפנינוּ ברירה אחרת, אלא ללכת לאיזה “מניין”, – אמר אבי, כשהוּא קם מן ההעברה על פרשת השבוּע ונוֹתן את החוּמש הכבד לתוֹך תיק הטלית.

כל בני ביתנוּ היוּ מבזים אוֹתוֹ, אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ, ולא היוּ מסתירים את ביזוּיָם לא מזרים ולא מקרוֹבים, ואפילוּ לא ממנוּ עצמוֹ.

וּראה מעשׂה שׂטן: הוּא דוקא דבק בביתנוּ לאהבה, והיה סר אלינוּ כמעט בכל יוֹם לשעה קלה. גם בימים של רתחת העבוֹדה מצא לוֹ רגעים מספּר לבוֹא אלינוּ. ואוֹתי אהב יוֹתר מכל הילדים, אפשר מפני שקטן הייתי מהם. וּבבוֹאוֹ יביא לי תמיד בכיסוֹ מתנה קלה: פרי עץ אוֹ גזר נאה, חליל עשׂוּי מקנוֹקנת של דלעת, נוֹצת תרנגוֹל אוֹ נימה מזנב סוּס. כאילוּ אין לוֹ ילדים קטנים בבית. פעם, זכוּרני, הביא לי מין צעצוּע, שקרא לוֹ שם משונה “זוֹלל־תוּת”: קנה עץ זעיר עם מחט קשוּרה בחוּט, קוֹפצת ונבלעת, תוֹפסת גרגר של תוּת וּמשמטתוֹ, שלקח בשבילי מאחד בניו הקטנים. את המתנוֹת שהביא הייתי חוֹטף מידוֹ כמעט בזעף, כדבר המגיע לי בדין, והרגש שבלבי לא נשתנה על ידי כך. כאשר בזיתיו בזיתיו.

בגיל זה שעד שלוֹש הייתי פעמיים בביתוֹ: פעם עם אמי וּפעם עם אחוֹתי הגדוֹלה (עד היוֹם איני יוֹדע למה הלכוּ שמה), וּמכל מה שראיתי שם מצאה חן בעינַי נדנדת החבל שבאמבּר הגדוֹל והריק. שני החבלים העבים תלוּיים היוּ במריש גבוֹה תחת גג חלוּל, שעמדוּ בוֹ חרגי יוֹם מאירים. כמה מילדי דוֹדי וגם אחוֹתי ישבוּ בנדנדה, עפוּ בתנוּפה גדוֹלה, מסחררת ראש, שעברה את רוֹב חלל האמבּר, עד שהיוּ נוֹגעים בכפּוֹת רגליהם במריש. גם אוֹתי הוֹשיבוּ פעם אחת והוֹליכוּני הוֹלך ושוֹב לאט וּבזהירוּת. מלאתי פחד ולפתּי בקוֹשי את החבלים העבים, אך לבי פירכּס בי מעוֹנג ללא הבעה. יראתי וּפירכּסתי בידי וּברגלי: “עוֹד! עוֹד! יוֹתר גבוֹה! עוֹד יוֹתר! הרפּוּ מן החבל!” – אבל המניעים אוֹתי רצים אחרי החבל ואינם מַרפּים ממנוּ אפילוּ רגע אחד, והתנוּפה גדוֹלה והלב פג מעוֹנג וּמפּחד.

אשתוֹ, נמוּכה ומכוֹערה ועיורת מעין אחת, היא זיווּגוֹ השני שהביא לוֹ מאחד הכפרים ושילדה לוֹ חצי תריסר ולדוֹת (מביתי ידעתי שהיא לכלוּכית נוֹראה, וכן ראיתיה ממבט ראשוֹן), היתה טרוּדה כל כך בעבוֹדוֹת הבית והחצר, שלא הרגישה בנוּ, ואני הסתכלתי בה וּבאי נקיוֹנה וּבזיתי בלבי גם אוֹתה. את הילדים הקטנים ריחמתי, ורגע תיארתי לי, שהם עוֹזבים אוֹתה כוּלם וּבאים אלינוּ לביתנוּ, ואמי ואחיוֹתי שוֹקדוֹת עליהם לרוֹחצם וּלטהרם וּלהלבישם בגדים נקיים וּמתוּקנים. איך חזרתי משם הביתה, לא זכרתי. אבל דמוּת הבית והחצר, הדוֹדה והילדים, נחרתה במוֹחי כמשהוּ שוֹפע ליכלוּך וזוּהמה, ואילוּ הציעוּ לי ללכת שמה שוּב, הייתי מסרב, ואפילוּ הנדנדה לא היה בכוֹחה למוֹשכני שמה.

ביוֹם סתיו גשוּם אחד, אחרי הצהריים, בא אלינו הדוֹד אברם בּר, לבוּשוֹ הגס היה רטוֹב מן הגשם עד שנראה כתפוּח מעט. רסיסים ככפוֹר דק עמדוּ על סיבי הצמר של בוּרנסוֹ. המצנפת הקרוּחה נגעה כמעט בגבּוֹת עיניו. המגפיים הגבוֹהים שברגליו היו מרוּפּשים. בכניסתוֹ לא ניקה אוֹתם במסדרוֹן בשׂק שהיה מוּטל שם, וּבמקוֹם שדרכוּ רגליו על הרצפה נשארוּ רישוּמי הרפש. אחוֹתי הגדוֹלה, “המשוּגעת לניקיוֹן”, כפי שקרא לה אחי, שיפשפה והדיחה בבוֹקר את קרשי הרצפה, עד שהיוּ צהוּבּים “כמערוֹך האטריוֹת”, וּמהיוֹת היוֹם קר וגשוּם עדיין לא נתייבּש העץ כראוּי. שׂק גדוֹל היה פּרוּש עם הסף, שהנכנס ינגב נעליו בשנייה, אחרי שניגבן פעם במסדרוֹן. והוּא, אברם בּר, עבר על השׂק ולא נתן דעתוֹ עליו, כדוֹרך בשוּק. בכל מקוֹם שדרכה רגלוֹ נראה חוֹתם של רפש כרישוּמה של סוּליית המגף.

אחוֹתי לא היתה בבית, שאילוּ היתה שם היתה מחרפת אוֹתוֹ אוּלי גם פוֹגעת בוֹ במטאטא, כי מהירת חימה היתה. אמי שישבה ותיקנה כוּתוֹנת צחה מאוֹד וראתה את הכתמים שעל הרצפה הרחוּצה, אמרה לוֹ בצער:

– ראה, אברם בּר, מה עשׂית: טינפת את כל הרצפה. אילוּ ראתה אטילי, היתה בוֹכה מכעס…

תחת להתנצל, להירתע עד השׂק וּלנגב את מגפיו המסוֹאבים, העלה דוֹדי מתוֹך חזהוּ צחוֹק גס:

– מה אתם? פריצים? הרצפה חשוּבה אצלכם כשוּלחן?

אני רבצתי אוֹתה שעה על גחוֹני על גבי הדרגש, ראיתי ושמעתי הכוֹל, אך עשׂיתי עצמי כלא רוֹאה וכלא שוֹמע. טוֹרח הייתי ברוֹב סבלנוּת להעמיד קוּפסה ריקה של גפרוּרים על ארבעה גפרוּרים דקים – מה שאחי הגדוֹל היה עוֹשׂה כלאחר יד, כמשׂחק. כבר עשׂרת מוֹנים נכשלתי וחזרתי שוּב על הניסיוֹן, כיוַנתי יפה כל גפרוּר, תמכתים באצבעוֹתי, אך משהרפּיתי מהם – מיד נתמוֹטט הבניין ונפל, לרוֹגזי הגדוֹל. שלחתי שוּב מבט אל הרצפה ואל דוֹדי וּמחשבת חרוֹן ננעצה במוֹחי כקוֹץ, אבל לא רציתי להסיח דעתי ממלאכתי, שטרחתי בה בעקשנוּת מוֹסיפה והוֹלכת. פשטתי רגלי לאחוֹר והפכתי פנַי, שלא אראה את הנעשׂה בחדר. מן השתיקה הסקתי שאמי יצאה. בראִייה אחרוֹנה עמד דוֹדי ליד הקַמטָר מנגד.

והנה חשתי לפתע צביטה צוֹרבת באחוֹרי. נזרקתי כנשוּך נחש וראיתי את גבוֹ הצוֹחק של דוֹדי, המתרחק בחשאי במגפיו המלוּכלכים מן הדרגש כלפּי הקמטר. איבת שאוֹל ניצתה בלבי לוֹ, לכילי, לבּוּר, למסוֹאב, ויוֹתר מכוֹל למגפיו הגבוֹהים, הלחים מגשם והמטוּנפים ברפש מאוּס. רגע עבר בי איזה רגש חם כמלַהט את כל קרָבי, אחר חתכה מוֹחי מחשבה כסכּין – וּפתאוֹם קפצתי מעל הדרגש וזינקתי אחרי המתרחק, כרעתי ולפתּי בשתי זרוֹעוֹתי את מגפוֹ האחד והתחלתי מוֹשכוֹ בזעם משתוֹלל. הוּא נעצר מלכת ושמעתי את קוֹלוֹ, קוֹל שליו וּמלגלג, יוֹרד אלי מעל שכמוֹ:

– מה אתה עוֹשׂה?…

קוֹל זה וּשאלה זוֹ היוּ כקילוּח של נפט על מדוּרת זעמי. מחזי נתמלט מין חירחוּר תוֹסס בלי דברים, נעצתי ברכּי ברצפה וּבכל עוֹצמת כוֹחי טילטלתי את מגפוֹ מתוֹך רצוֹן להעמידוֹ ולהפּילוֹ. עלי להפּילוֹ ויהי מה!

הוּא עמד רגעים אחדים, כנוֹתן עצמוֹ למשיכת זרוֹעוֹתי הקטנוֹת. אחר התחיל פוֹסע וגוֹרר אוֹתי אחריו על פּני הרצפה, כשברכּי מתחכּכוֹת בקרשים הקשים.

– טוב כך?… – ליגלג מגבוֹה – אני עוֹשׂה לך מגררה… כך, ויוֹ, ויוֹ!…

שמעתי את ליגלוּגוֹ, כשאני נסחב על פּני הרצפה וּמוֹחי לוֹהט בחיפּוּשׂוֹ אחרי נקמה אחרת, יוֹתר ממשית, בוֹ, בחזק בנמאס…

אוֹתוֹ רגע שמעתי קוֹל אמי מעם הפתח:

– אבוֹי לי, מה אתה עוֹשׂה, אברם בר? יצאת מדעתך?… ראה, כמה ליכלכת את הילד…

הקוֹל ריפּה באחת את ידי מעל המגף. קמתי ורצתי אל אמי, כבשתי פּנַי בחיקה, וּלתוֹך שׂמלתה החמה, הריחנית, התייפּחתי וגעיתי:

– איני רוֹצה שהוּא יהיה אצלנוּ… אני רוֹצה שהוּא ילך מפּה… אני שׂוֹנא אוֹתוֹ… אני רוֹצה שהוּא ילך מפּה. ועד היוֹם לא אזכוֹר, מתי עלה ביד אמי להפסיק את בכיי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48647 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!