רקע
אשר ברש
הַשְׂעוֹרָה

אחרי חוֹרף קשה, שאמי חלתה בוֹ מחלה רעה וממוּשכה והפרנסה בבית היתה דחוּקה ביוֹתר מחמת הקוֹר המר והשלגים הגבוֹהים שסגרוּ עלינוּ את הדרכים, נתקבלוּ פּתאוֹם, כנס מן השמיים, עשׂרים וחמישה דוֹלארים מאת הדוֹד הנשכח כמעט שבאמריקה. וּבכן היתה לנוּ הרוחה ויכוֹלנו לעשׂוֹת את הפסח כהלכתוֹ: בבית מסוּייד, בבגדים חדשים, במַצוֹת לבנוֹת וּבעוֹפוֹת מפוּטמים, והעיקר – בלב שׂמח. אמי הבריאה עד כדי יכוֹלת לעבוֹד בבית, ואבי עשׂה עסק של תבוּאה, שקיוה ממנוּ לריוח הגוּן, והאביב היה בארץ בכל זיווֹ וּמוֹתקוֹ.

וּכשסיפרה סבתא, זקינה מוּפלגת, בצהרי ערב החג, שהיא כפוּפה על האיצטבה שעם הכּיריים ועוֹשׂה את העוֹפוֹת השחוּטים, על דבר השׂעוֹרה, שנמצאה לפי שישים וחמש שנים בביתם בליל הסדר הראשוֹן, ומשוּם כך נשבּת אז כל החג והיוּ כמעט רעיבים כל שמוֹנת הימים, ואת רוֹב כלי הפסח היקרים היו מוּכרחים להשליך לתוֹך הנהר – גערה בה אמי ואמרה:

– אמא, אל תפתחי פה לשׂטן! מוּטב שתרכיבי את המשקפיים ותשגיחי יפה בעוֹפוֹת. באמת, נזהרת אני שלא להאכילם זרעוֹנים ימים אחדים קוֹדם החג, ואף על פי כן – ישמרנוּ השם מאסוֹן כזה!

“ישמרנוּ השם מאסוֹן כזה!” חזרתי במחשבה גם אני אחרי אמי, כשאני עומד על סוּלם, שקוּד לחזוֹר ולתלוֹת את התמוּנוֹת המנוּקוֹת במקוֹמן על הקירוֹת המסוּיידים. הרעיוֹן שחג הפּסח, החביב עלי יוֹתר מכל החגים, יישָבת חלילה, היה בשבילי נוֹרא מנשׂוֹא. היה לי רגש כמוֹ הסוּלם נתרוֹפף תחת רגלי.


כשעה לפני שקיעת החמה חזרתי עם אבי מבית המרחץ רענן וּמטוֹהר וּמהלך ברגש לקבל את קדוּשת החג עם כל עדת ישׁראל. אבי, כדרכוֹ מימים ימימה, קרב מיד אל מלאכת היין לקידוּש. הוּא חָפת את שרווּליו והוֹריד בזהירוּת מעל הארוֹן את הצלוֹחית הגמלוֹנית, בה היו שרוּיים הצימוּקים הטוֹבים זה שלוֹשה שבוּעוֹת. את המשׁרה האדמדמת, המתוּקה, יצק דרך כיס של בּד נקי לתוֹך קערה גדוֹלה וסחט את הצימוּקים, אך לא יוֹתר מדי, שלא לעַכֵּר את היין. אחר סינן דרך נייר סוֹפג את היין מצוּלל וזך לתוֹך צלוֹחית אחרת, כרסתנית וירקרקת, שהוּרדה היוֹם מן העלייה בתוֹך שאר כלי הפסח. הוּא מרוּכז מאוֹד במלאכתוֹ וּמלחש: “לכבוֹד פּסח!”, ואני עוֹזר על ידוֹ מתוֹך אוֹתה מחשבת “לשמה” הממלאה אוֹתוֹ.

אחרי כן הגישה לנוּ אמי, שפניה היו משוּלהבים מלהט הכּיריים וכוּלה מאירה בשׂמלת הבית החדשה וּבבריאוּת החדשה, מעט תפוּחי אדמה חמים, מפוֹררים, ספוּגים בשוּמן אוזים ריחני עם שניים שלוֹשה שְוִיסָקִים טריים. מתוֹך סל הנצרים העגוֹל והגבוֹה שעמד על הדרגש בלטוּ המצוֹת האסוּרוֹת עדיין באכילה. אבי שׁחק במגרד את החזרת ל“מרוֹר” ועיניו זלגוּ דמעוֹת של חריפוּת ושל צחוֹק כאחד. על השידה המכוּסה מפה מצוּייצת היוּ ערוּכוֹת הכוֹסוֹת המגוּונוֹת, מהן עם פרחים ועם שוּליים מוּזהבים, וּבתוֹכן כוֹסוֹ של אליהוּ בעלת שבעת הצבעים. הבהיקה שם גם קופסת הסוּכּר של כּסף וכל שאר כלי השוּלחן הנאים, וּבתוֹכם הפינכּה הזעירה שלי מימים ימימה, ששתי המלים “מזל טוֹב” מכחילוֹת על קרקעיתה.

רצפּת העץ היתה כתוּמה כחלמוֹן של ביצה, מעשׂה ידיהן המשפשפוֹת של שתי אחיוֹתי הגדוֹלוֹת ממני. עתה, ככלוֹת העבודה, לבשוּ את שׂמלוֹתיהן הקלוֹת, שריח הצבע המתוֹק עוֹד נדף מהן, והן גוּפן היוּ כל כך רכוֹת, טהוֹרוֹת, אביביוֹת, שהתענגתי להסתכל וּלהתחכּך בהן אגב הליכה בחדר. את אחוֹתי הקטנה, כבת שנתיים וחצי, לקחה לביתה שכנתנוּ הטוֹבה, אשת השוֹחט הצעירה, לשׂחק עם ילדתה. כיסי בגדי החדש, הנוּקשה קצת, כבר היוּ מליאים אגוֹזים, וּבתוֹכם אחד כּפוּל, “תאוֹמים”, ששמרתיו לסגוּלה בשעת המשׂחק. גם סבתא לבשה קאפּוֹט לבן וארוך, שהעלים את חוּרבת גוּפה, והקפליט החוּם היה חָלק וּמהוּדק יפה אל קוֹדקוֹדה. היא הזהירה בנזמיה הארוּכּים, המשוּבּצים אבנים טוֹבוֹת, מתנת חתוּנתה, כאילוּ ניטלוּ לפחוֹת עשׂר משמוֹנים שנוֹתיה.

בכל רגע ניגשה לראוֹת אם משקפיה מוּנחים בתוֹך ה“מחזוֹר” כמוֹ שהניחתם, התהלכה בחשיבוּת של זיקנה ולא עשׂתה עוֹד כל עבוֹדה. רק אמי לבדה עמדה לפני הכיריים וטיגנה את הלביבוֹת, והשוּמן צוַח וזוֹרר במחבת ושלח את ריח ניחוֹחוֹ אל חדרי הבית החוֹגגים באוֹר השקיעה.

וּכשניגשה אמי לברך על הנרוֹת לקחני אבי לבית הכּנסת. הרבה אבוֹת וּנערים לוֹבשי חג נהרּו בדרך לבית הכּנסת, וּבתוֹכם חבירי, שהראוּ לי דרך התפארוּת את כיסי בגדיהם הגדוּשים אגוֹזים.


אחרי התפילה, שגם היא היתה חדשה בניגוּנה, שבנוּ הביתה עם אוֹרח ל“סדר”, כנהוּג. זכינוּ באוֹרח בעל הדרת פנים, לבוּש נקיים, אך עצוּב מעט. כנראה, מצטער היה שאינוֹ יכוֹל “לסַדר” בביתוֹ, עם אשתוֹ וילדיו.

אבי נתן על ידי צנצנת אצבּעוֹנית וּשלחני אל שכיננוּ השוֹחט להביא מעט חרוֹסת, זכר לטיט, שהוּא היה מוּמחה בהכנתה. שבתי משם מלא שׂמחה, כי בינתיים, עד שהכינוּ לי את המנה הקטנה, שׂיחקתי וזכיתי מבן השוֹחט חמישה אגוֹזים גדוֹלים. אבי בדק את “הקערה” אם הכוֹל מוּנח בה על מקוֹמוֹ כמצוּייר בסידוּר, אחר כך לבש את הקיטל הצחוֹר, ניגש וניסה ליסב בראש השוּלחן, חציוֹ יושב וחציוֹ שוֹכב על מצע הכּרים. כשמצא את ההסיבה כתיקנה, התרוֹמם קצת וישב ישיבת קבע והוֹרה גם לאוֹרח ולי את מקוֹמוֹתינוּ: האוֹרח השתקן על הכיסא מימינוֹ, ואני, בנוֹ יחידוֹ בבית, על הספסל משׂמאלוֹ, מוּכן ומזוּמן לשאוֹל את ארבע הקוּשיוֹת השגוּרוֹת בפי עוֹד מן השנים שעברוּ (האחוֹת התינוקת נרדמה והשכּיבוּה בקיטוֹן).

ראשוֹנה קידש על היין אבי, בעמידה, בניגוּן הרוֹנן של חג החירוּת. מרוֹב כוָנה וּמתיקוּת הניגון רעדה ידוֹ מעט, ונטף יין נשר על תיק המצוֹת אשר לפניו. אחריו קידש האוֹרח בקול רפה, כמעט לא נשמע, ואני, האחרוֹן למקדשים, בקוֹל רם וּבגאוה של גבר קטן.

אחוֹתי הצעירה הגישה לנוּ כד מים וּקערה ואלוּנטית לנטילת ידיים, ואחנוּ הגברים הרגשנוּ עצמנוּ “בני חוֹרין” גמוּרים, כדין. אבי חילק את הכּרפס, תפוּח אדמה טבוּל במי מלח, למסוּבין, פרס רוּבה של המצה האמצעית לאפיקוֹמן, שם את הפרוּסה רגע על שכמוֹ, זכר ליציאת מצרים, שהיוּ נוֹשׂאים כן את אוֹכלם, אחר טמן אוֹתה תחת הכּר מראשוֹתיו. אחרי כן אמרנוּ יחד “הא לחמא עניא” והראינוּ בנגיעת האצבעוֹת על המצוֹת הצפוּנוֹת, של אבי – בתיק המרוּקם יפה, מתנת כלתוֹ אשת אחי הבכוֹר הדר בעיר אחרת, ושל האוֹרח ושלי – בתוֹך מפּיוֹת צחוֹרוֹת: “כוֹהן, לוי וישׂראל”. אחרי כן שאלתי בקוֹל צלוּל “מה נשתנה” ועניתי לעצמי יחד עם שאר המסוּבין “עבדים היינוּ”, כנהוּג, וכן המשכנוּ בהגדה עד שהגענוּ ל“גאל ישׂראל”. גמענוּ מן הכוֹס השנית. אני שתיתי את שלי כמעט עד גמירא, כי גרוֹני ניחר מעט מן ההתרגשוּת ומן ההגדה הארוּכה, והיין היה מתוֹק וצוֹנן וגוֹלש בנעימוּת אל בית הבליעה. אחוֹתי הגישה שנית מים. נטלנוּ את ידינוּ וּבירכנוּ בכונה וּבקוֹל “המוֹציא” ו“על אכילת מצה”. אחרי כן אכלנוּ מן “המרוֹר” המוּפג בחוֹם הכיריים, טבוּל בחרוֹסת מתקתקה, ואכלנוּ “כּוֹרך”, הכוּל ככתוּב בסידוּרוֹ העבה של אבי.

עתה הגישה אחוֹתי הגדוֹלה את מרק העוֹף השקוּף, הריחני, רב העיניים, עם אטריוֹת הביצים, שצפוּ בוֹ כפתילי זהב דקיקים, ואחרי רגעים מספּר גם את הבּשׂר הרך והטוֹב. בחלקי עלתה מנה יפה: כנף שלימה, חזה של אפרוֹח, חצי קוּרקבן גדוֹל וחלמוֹנים קטנים אחדים, גוּלוֹת זהב חמוּדוֹת, מאלה שנמצאוּ בבטן התרנגוֹלת.

פתאוֹם זכרתי את סיפוּרה של סבתא בשעת עשיית העוּפוּת ורחש חרדה חלף את מוּחי. העיפוּתי בה עין, הפכתי במזלג שבידי את הבּשׂר לראוֹת – ותארוּ לכם את בהלתי! ליד חצי הקוּרקבן היה מוּנח גרגר שׂעוֹרה גדוֹל, מבוּשל, נפוּח וּמבוּקע. כִּלְיַת גרגר! לבי עמד מדפוֹק. העיפוֹתי שנית עינַי בזקנתי: פניה היוּ כבוּשים בצלחת שלפניה והיא לוֹעסת בחניכיה מתוֹך בּוּלמוֹס משוּנה. גם שאר המסוּבין היוּ שקוּעים בשלהם ולא שׂמוּ אלי לב.

כל התמוּנה המחרידה של פסח שנשבת ניצבה כרגע חיה לנגד עיני. ראיתי את פני בני ביתנוּ החיורים והמבוֹהלים, כשם מניחים את המזלגוֹת וּמסיעים מלפניהם את הצלחוֹת עם הבשׂר; ראיתי את אבי נוֹתן עין תוֹהה באמי, ואמי תוֹלה עין נוֹזפת באמה, היא זקנתי; ראיתי את אחיוֹתי מתעטפוֹת בסוּדריהן ויוֹצאוֹת לרוּץ אל הרב; ראיתי את שתיהן הוֹלכוֹת למחרת בבוֹקר כעוֹטיוֹת, טעוּנוֹת כלי הפּסח להשליכם לתוֹך הנהר הקר, כלי הפּסח העתיקים, המשוּמרים והחביבים, וּבתוֹכם גם פינכּתי הזעירה, ירוּשת זקנתי, עם שתי המלים היקרוֹת, הכחוּלוֹת, “מזל טוֹב”….

וּפתאוֹם, בן רגע, כעין הבּרק, קמה בי החלטה תקיפה – נעצתי את מזלגי בגרגר וּבחצי הקוּרקבן ויחד תחבתים לתוֹך פי, וּבשתיים שלוֹש לעיסוֹת חזקוֹת בלעתים, כמי שבוֹלע רפוּאה מרה, אך נחוּצה לבריאוּת הגוּף. אחרי כן הבטתי בגניבה אל כל המסוּבין לשוּלחן: ברוּך השם, איש לא הרגיש בדבר!… אבל אני עצמי הרגשתי מיד כי חם לי וכי לבי דוֹפק בי עד כדי להתפּקע, וכדי להשתיק את סערת רוּחי, מיהרתי ללעוֹס ולבלוֹע את יתר הבשׂר שבצלחת בחטיפה כזוֹלל אמיתי, עד שאבי העמדני בגערה:

– מה החיפזון? הרי חג עתה, כמדוּמה!

בשארית ה“סדר” לא יכוֹלתי עוֹד להשתתף בלב טהוֹר וּבקוֹל רם כבתחילה. עשׂיתי את עצמי עייף ואחוּז שינה, עד שאבי ציוה להשכיבני. אך גם במיטה, באפלוּלית הקיטוֹן, סמוּך לערשׂה של אחוֹתי התינוֹקת, לא הוּנח לי. החמץ שבא אל קרבי תסס בי וטירף את רוּחי. התכּסיתי בסדין למעלה מראשי, התהפּכתי מצד אל צד ולא יכוֹלתי להירדם, אף כי רציתי בכך. הרעיוֹן שאכלתי זה עתה, ליד שוּלחן ה“סדר” חמץ ממש, לא חדל לענוֹתני.

שמעתי את אמי ואחיוֹתי, שהסתלקוּ מן החדר הגדוֹל אל משכבן; שמעתי את קוֹלוֹת אבי והאוֹרח, שנשארוּ לבדם בחדר ואמרוּ “שיר השירים” בניגוּן ערב; שמעתי את צחוֹק אחיוֹתי במיטתן המשוּתפת – וּבי בכה הלב על העבירה הגדוֹלה שעברתי בזדוֹן בליל התקדש החג. מוֹחי הקטן והאוּמלל הפך והיפך בדבר וכל בשׂרי נתכסה זיעה חמה, אף כי רעדתי ושינַי נקשו בפי.

פתאוֹם היתה דממה מוּזרה בחדר הגדוֹל. גם האוֹר כהה שם קצת. ואחרי הדממה שמעתי את אבי שנכנס מן החוּץ ואמר:

– אה, איזה ליל לבנה נפלא!

והאוֹרח ענה לעוּמתוֹ בקוֹלוֹ הרפה:

– כן, לילה – כאוֹר היוֹם.

ואני – עוֹלמי חשך בעדי וטעמתי טעם גיהינוֹם.. וכך היה לי רוֹב הלילה ההוּא ליל שימוּרים, ליל יסוּרים…

למחרת הייתי מבוּייש וּמדוּכּא וּמתוּעב בעיני, כאילוֹ נהפכתי בעצמי, כביכוֹל, לחתיכה של חמץ המחמיצה במגע. אך מתוֹך איזה רגש מרדוּת שהיה מפעפע בי לא נשמרתי מנגוֹע בכל דבר בבית, אחר שידעתי כי הכוֹל חמץ גם בלא כך.

רוֹב שעוֹת היוֹם השתדלתי להימצא מחוּץ לבית, והייתי שטוּף עם חבירי במשׂחק האגוֹזים בהתלהבוּת גדוֹלה, שהיתה מוּפסקת לעתים על ידי אנחה. וּבבית הייתי עצוּב ונרגז, עד שאמי שאלתני אם חוֹלה אני. וּפעם, בהיוֹתי יחידי בבית, הוֹצאתי מן הארוֹן את ה“קיצוּר שולחן ערוך” ועיינתי בדיני פּסח כדי ללמוֹד מתוֹכם את גוֹדל העבירה. למדתי קל וחוֹמר בעצמי: ישׂראל שהיה לוֹ בפסח חמץ ברשוּתוֹ עוֹבר בכל רגע ורגע על בל ייראה וּבל יימצא – אני שהחמץ הוּא בבני מעי וּבכל גוּפי… דמעוֹת עלוּ בעיני.

כשחשבתי וּמצאתי כמה גדוֹל חטאי, שאכלתי בעצמי וגם האכלתי אחירים חמץ בפסח: את אבי ואמי הכשירים, את הסבתא החסוּדה, את אחיותי התמוֹת, וגם את היהוּדי הזר, הוּא האוֹרח השתקן, בעל הדרת הפּנים הנראה כצדיק, ועוֹד הנחתי שייחָמצוּ כל הכלים, כלי הפסח היקרים, ואנוּ מוֹסיפים כוּלנוּ לאכוֹל חמץ יוֹם יוֹם, וּבכלים אלה יוֹסיפוּ בודאי לאכוֹל גם בשנה הבאה וּבכל יתר השנים הבאוֹת – כשהרהרתי בכל התקלה הגדוֹלה הזאת המשתלשלת לאין סוֹף, סמר שׂער בשׂרי, ושוּב לא יכוֹלתי להתאפּק מבכי.

ביחוּד היתה קשה עלי צרת הכלים. יוֹם יוֹם, לאחר הפּסח, הייתי עוֹלה בסוּלם אל העלייה, מתייחד עמהם ואפלוּלית הזוֹממת שעוֹת תמימוֹת, ממשש וּמתבוֹנן בהם בצער וּבשנאה וחוֹשב מחשבוֹת להעבירם מן העוֹלם, שלא יוֹסיפוּ להיוֹת למכשוֹל לביתנוּ וּלמזכּרת עווֹן לי, החוֹטא

והמחטיא… יש שאחזתי בכלי ורציתי לנפצוֹ אל רעפי הגג, אך לא קם בי הרוּח והחזקתיו בחשאי למקוֹמוֹ בסל הגדוֹל, פניתי לרדת ונפשי עלי תאבל.

אך מה לא יעשׂה שׂכלוֹ ואוֹמץ רוּחוֹ של ילד – עשׂה הזמן הרוֹפא לכוֹל. בסוֹף אוֹתוֹ הקיץ, במוֹצאי שׂמחת תוֹרה, נפלה דליקה בעיירה, וגם ביתנוּ הישן עלה על המוֹקד, וּכלי הפסח, שנשכחוּ מפני המהוֹמה בעלייה, נשׂרפוּ ונמחוּ מתחת שמי ד'. וּבכן הוּקל ללבי, וזכר עווֹני גם הוּא כלה כעשן.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 39271 יצירות מאת 2022 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 14554 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!