מיקיטא התַּנָר, מומחה גדוֹל בכל סוּגי בנייה, היה ידיד ביתנוּ. לא היתה שנה שלא עבד אצלנוּ יוֹם אוֹ יוֹמיים. היו לו עיניים אפוֹרוֹת, קטנוֹת ועצוּבוֹת מאוֹד, שפמוֹ הבּהיר גזוּז עד השׂפה, פּיקה חדה בּוֹלטת מגרוֹנוֹ ואגוּדל ימינוֹ שסוּע. כוֹס קטנה של יי"ש היתה מעוֹררת בוֹ שפע של חיים, רגש ודמיוֹן. בשל כל אלה אהבתיו וּביקשתי חברתוֹ.

באחד מימוֹת הסתיו בא וסיפּר: הראבּיא¹ מוֹלוֹדֶצקי מת בפּאריז. שבץ אחזהוּ ברחוֹב ונפל מת. צאוּ וּראוּ: כבר מתנפנף דגל שחוֹר מעל גג הארמוֹן. בעוֹד שבוּע ימים יביאוּהוּ חנוּט בארוֹנוֹ לשימוֹ בקברוֹת ההראביוֹת ליד הקוֹשצ’וֹל. זה עשׂרים שנה שלא הוּבא בר מינן לקברוֹת ההראבּיוֹת. אה, תהיה לוָיה – עין לא ראתה!

הראבּיא כסאוירי מוֹלוֹדיצקי היה אדוֹני העיירה וכמה אחוּזוֹת של כפרים בסביבה, נצר אחרון ויבש לגזע ההראבּיוֹת האדירים לבית זאמוֹיסקי. רוָק היה ויוֹשב בבירוֹת העוֹלם וּמבזבּז הכנסוֹתיו וּרכוּשוֹ.

רוֹב אחוּזוֹתיו כבר מכר ואֵלוּ שנשארוּ בידוֹ משוּעבּדוֹת היוּ למלוים בריבּית. תחילה נוֹהג היה לבוֹא בקיץ עם אחוּזת מרעיו לשם צַיִד ביערוֹת אחוּזוֹתיו ועוֹשׂה במשך כמה שבוּעוֹת הילוּלוֹת פּרוּעוֹת בארמוֹן. אך בשנים האחרוֹנוֹת תקף עליו חוֹלי, וּבבקרוֹ בעיירה היה מתוּן וּפוֹרש מן הבּריוֹת. גבוֹה היה חוּץ לדרך הטבע, רחב כתיפיים וארך זרוֹעוֹת, אך גוּלגוֹלתוֹ קטנה וחלָקה כראשוֹ של נער. פניו ועיניו היוּ מחייכוֹת תמיד, עד שנדמה לכל עוֹבר שהוּא מחייך לוֹ. בבוֹקר בבוֹקר, במשך חוֹדש ימים וּבשעה קבוּעה, היה יוֹצא גלוּי ראש מחצר הארמוֹן, עוֹבר בזוֹהר החמה את הדרך הרחבה וּפוֹנה אל האגם ואל חצר בתי המלאכה, עד שבא אל המפּחה. פּשט מעילוֹ ונטל את הקוּרנס הכּבד, פּישׁק את רגליו והיה מכּה במשך מחצית השעה על הסדן ועל מוֹט הבּרזל המלוּבּן האחוּז בצבתוֹ של הנפּח רב הכוֹח, מכּה וּמתנשם עד שהזיעה שטפה את כל ראשוֹ. שני השוּליוֹת עמדוּ מן הצד מתבוֹננים מתוֹך דרך ארץ בתנוּפותיו של “הוֹד מעלתוֹ”. גם עוֹברים ושבים עמדוּ להסתכל במראה.

מיקיטא הסביר לי, כי מצוַת הרוֹפאים היתה על ההראבּיא להכּוֹת בקוּרנס. אם קיץ אחד לא יכּה בקוּרנס, ימוּת בחוֹרף שלאחריו. וּבאמת באוֹתוֹ קיץ שלפני מוֹתוֹ לא בא ההראבּיא אל ארמוֹנוֹ ולא הכּה בקוּרנס. עין בעין ראיתי את חוֹכמתוֹ של מיקיטא.

ידעתי כי בקברוֹת ההראבּיוֹת, מעין מצוּדה בנוּיה בתוֹך האדמה בין הקוֹשצ’וֹל וּבין גם הארמוֹן, מוּנחים ארוֹנוֹתיהם של כמה הראבּיוֹת, הם וּנשוֹתיהם, בניהם וּבנוֹתיהם, זה דוֹרוֹת רבים. לא פעם אחת סיפּר מיקיטא (וגם אחירים) על בניין זה העשׂוּי חדרים חדרים מקוּמרים וּמקוּשטים בסמלים ואוֹתוֹת כבוֹד וּכלי נשק וּשלל ציד, שבהם עוֹמדים אוֹ מוּנחים הארוֹנוֹת עם החנוּטים, לכוּלם כּפּוֹרוֹת זכוּכית ונראים בעדן הגוּפוֹת הלבוּשים בגדי חג, הגברים בגדים שחוֹרים והנשים שׂמלוֹת לבנוֹת, כלקוּחים מתחת החוּפּה, הפּנים המאוּבּנים וגלוּיים כמוֹת שהיוּ בשעת חניטתם. וּבתוֹך הארוֹנוֹת וּמסביב להם ענפים וּפרחים יבישים, שדהה צבעם וּפג ריחם. אסוּר לנגוֹע בארוֹנוֹת, בפרט באלה מן הדוֹרוֹת הקוֹדמים. נגיעה כל שהיא עלוּלה לגרוֹם התפּוֹררוּת החנוּט, ועל כן ישנן כתוֹבוֹת בכל פּינה: אסוּר בנגיעה! פּעם בכמה שנים הביאוּ ברוֹב פּאר את מישהוּ מן המשפּחה לשימוֹ עם הארוֹנוֹת… אך משפּחת זאמוֹיסקי ירדה בדוֹר האחרוֹן. כמה ענפים נגדעוּ מן האילן, מתוּ ונקברוּ במקוֹם מיתתם. וכבר עשׂרים שנה לא הוּבא ארוֹן חדש לקבר האבוֹת, ועתה כסאוירי מולודיצקי, הרוָק שלא הניח אחריו זרע, הוּא החנוּט האחרוֹן, הוּא יסגוֹר את שוּרת הארוֹנוֹת. מעתה יעמדוּ שם דוֹר על דוֹר, איש לא יגע בהם, עד שהחנוּטים יתפּוֹררו מאליהם ויהיוּ לאבק…

כל העיירה דיבּרה במאוֹרע מוֹתוֹ של ההראבּיא, זה שהכוֹל הכירוּהוּ, תחילה מביקוּרי הצּיִד ואחר כך מבּיקוּריו ביחידוּת לשם טיוּל ברכיבה והכּאה בקוּרנס על הסדן במפּחת אחוּזתוֹ.

אף על פי שגלוּי וידוּע היה לכוֹל, כי חוֹבוֹתיו עצמוּ מאוֹד, ועתה, אחרי מוֹתוֹ, ימכרוּ הנוֹשים את אחוּזוֹתיו ואדוֹנים חדשים יבוֹאוּ לשלוֹט בהן – עוֹד היתה רוּח אדנוּתוֹ מרחפת בחלל וּמאוֹרע מוֹתוֹ במרחקים וּדבר קבוּרתוֹ במקוֹם היוּ לשׂיחה בפי הכוֹל. הכוֹל, נוֹצרים ויהוּדים, חיכוּ ליוֹם בוֹ יוּבא ארוֹן המתים בעל כּפּוֹרת הזכוּכית מפּאריז להיקבר בקברוֹת ההראבּיוֹת שבין הקוֹשצ’וֹל ולארמוֹן. מאז ביקוּרוֹ המפוֹאר של המטרוֹפּוֹליט שׁפּטיצקי לפני שלוֹש שנים לא היה כל פּוּמבּי בעיירה. הכוֹל התפּללוּ, שאוֹתוֹ יוֹם שישי, בוֹ יוּבא הארוֹן מזאבּלוֹצי, תחנת הרכבת הקרוֹבה, יהיה יוֹם שאוירוֹ נאה ולא יוֹם גשוּם, כדי שיוּכלוּ לצאת וליהנוֹת מן המראה. נוֹדע ברוּר, כי הארוֹן יגיע עם רכּבת השחר (בקרון מיוּחד!) אל התחנה, וּמשם, נסיעת שלוֹש שעוֹת בדרך כתיקנה, יוּבל במרכּבת הארמוֹן אל העיירה, וּבצהריים תהיה תהלוּכת הקבוּרה.

אבל במשך כל אוֹתוֹ השבוּע ירדוּ גשמים, גשמי סתיו כבידים וקרים, וכל הדרכים הפכוּ ביצה, ובייחוּד הדרך אל התחנה, שהיתה תמיד ראשוֹנה לקילקוּל. ביוֹם הרביעי רפה הגשם מעט, אך בלילה ולמחרתוֹ גבר שוּב. הגשר על הנהר סטיר נשבר ונסחף והיוּ עוֹברים במעבּרה עראית, שגם היא לא היתה בטוּחה ביוֹתר. החיבוּר הרגיל של זאבּלוֹצקי נפסק, אבל את ארוֹנוֹ של ההראבּיא מן ההכרח להביא. הרי לא יניחוּהוּ שם בתחנת השׂדה! על כן יצאה עוֹד ביוֹם החמישי לעת ערב המרכּבה השחוֹרה, מרכּבת הארמוֹן, רתוּמה לארבעה סוּסים שחוֹרים ועמה ארבעה רוֹכבים על סוּסים אחירים, מוּכנים לכל פּוּרענוּת, כדי להגיע אל התחנה לפני בוֹא הרכּבת. וּלמחרת בבוֹקר, אף כי הגשם ניתך בחוֹזקה, כבר מוּכנה היתה במבוֹא הקוֹשצ’וֹל כל כבוּדת הלוייה, הדגלים והסמלים הקדוֹשים, והפּעמוֹנים, הגדוֹלים עם הקטנים, שלחוּ בלי הרף את קוֹלוֹתיהם המקוֹננים לתוֹך המוּלת הגשם, שלא פסקה אף לשעה קלה. רבים מן העם הפשוּט כבר היוּ שם וחבוּרוֹת חבוּרוֹת עמדוּ במבוֹאי החנוּיוֹת וּבתי המרזח, שוֹלחים ראשיהם וּמציצים לדרך העוֹלה מן התחנה. אף על פי שברוּר היה, כי המרכבה תאחר לשוּב ולא תגיע לפני הצהריים.

אבל גם שעת הצהריים עברה, הגשם חדל לשעה ושמש סתיו מבוּיישת, חמה כמעט, זרחה בין עננים שחוֹרים, ואין כל סימן לבר מינן. שַמָשֵי הקבוּרה הוֹציאוּ את הדגלים והסמלים אל הרחבה רצוּפת האבנים שלפני הקוֹשצ’וֹל, שילבוּ ידיהם לאחוֹריהם והסתכלוּ בעבים. אלה שהסתוֹפפוּ במבוֹאוֹת יצאוּ לרחוֹב. מחצר הארמוֹן יצאוּ כמה רוֹכבים, גברים ונשים, לבוּשי שחוֹרים, עשׂוּ כמה סיבּוּבים וחזרוּ לחצר. לאוֹרך גדר הארמוֹן עמדוּ על העשׂב נשענים אל הגדר זרי פּרחים גדוֹלים, הז’אנדארמים התהלכוּ על המדרכוֹת משני צידי הרחוֹב במדי טקס מבהיקים, רוֹביהם מכוּדנים, מוּכנים למשמר הסדר. קוֹלוֹת הפּעמוֹנים היוּ צלוּלים בהיכּלא הגשם. אך הארוֹן טרם הגיע. נשלח רוֹכב אל מעבר ליער, אך הוּא חזר והוֹדיע בשליחת יד לצדדין, שלא ראה כלוּם.

רוֹב יהוּדים בעלי זקן הלכוּ למרחץ. מה להם ולקבוּרת נוֹכרי ולוּ גם הראבּיא הוּא? אך הנערים השתמטוּ מלכת שמה עם אבוֹתיהם. עוֹד בבוֹקר השתמטוּ מן החדרים, ועתה ילכוּ למרחץ ולא יראוּ כלוּם?… ביוֹתר היוּ עֵרוֹת הנערוֹת, הגדוֹלוֹת עם הקטנוֹת. דמיוֹנן המגוֹרה היה אחוּז בלוייה המפוֹארה, והן ברחוּ מפעם לפעם מן הבית וּמאחרי התנוּר והכּיריים וּמן ההכנוֹת לכבוֹד שבת לראוֹת אם לא התחיל הדבר. גם שתי אחיוֹתי, הגדוֹלה עם הקטנה, נשתמטוּ מן הבית וכל עבוֹדת הבית נשארה לידיה של אמי.

אני מצאתי תירוּץ ולא הלכתי עם אבי, כדבר שבוּע בשבוּע, אל בית המרחץ והייתי עוֹמד על הספסל וּמשקיף במתיחוּת מן החלוֹן לראוֹת, אם אין בחוּץ סימן להתחלת הלוייה, אף כי ביתנו רחוֹק היה ממרכּז העיירה, ששם היתה צריכה התהלוּכה לעבוֹר. כבר הייתי שם שלוֹש אוֹ ארבע פעמים וידעתי, שאם תתחיל הלוייה, יהא ניכר הדבר גם ממראה רחוֹבנוּ. והגשם החל לרדת שנית ובכל עוֹז. אף על פי כן עוֹד נהרוּ איכּרים מיוֹשבי הכפר, רוּתינים וּפוֹלנים, אל העיירה. אחדים נמלטוּ מפני סערת הגשם אל אכסדרת ביתנו הקטנה, הצטוֹפפוּ תחת אמת הקוֹרה, פיטפטוּ וצחקוּ בעליצוּת. יצאתי אליהם לרגע, נתחלחלתי באדרוֹתיהם הרטוּבּוֹת ושבתי הביתה.

לעת ערב נתגלתה החמה השוֹקעת מתחת לחשרת העבים. חפצתי לרוּץ “העירה”, אבל אבי שחזר מבית המרחץ מטוֹהר ומקוּדש לשבּת קרא לי לסייעוֹ בסחיטת יין הצימוּקים ולא יכוֹלתי לסרב לוֹ.

אמי גמרה בעצמה את מלאכת הבית, ערכה את השוּלחן והעמידה בשתי שוּרוֹת את שבעת פּמוֹטוֹת הכסף להדלקת הנרוֹת ויצאה אל הקיטוֹן להחליף שׂמלוֹתיה. אבי אמר אלי:

– התלבש מהר ונלך להתפלל.

– מה? כבר? (הקלוֹיז, שבוֹ התפלל אבי, היה בקצה סימטה ארוּכּה וידעתי, שאם תעבוֹר התהלוּכה בשעת התפילה, לא יישָמע שם כלוּם).

– נקדים מעט, לפני שירד שוּב הגשם. איזה חוֹשך בשמיים. נוּ, יש לוֹ מזל להראבּיא שלנוּ…

זוֹ הפעם הראשוֹנה, שאבי הזכיר את עניין הלוייה. בכל זאת לא היה שוה נפש לגמרי לגבי המאוֹרע…

רק נערים מספּר באוּ לקלוֹיז, ונדמה לי שבעל התפילה אינוֹ מכוין לבּוֹ לשמיים, אלא להשתיק את קוֹלוֹת הפּעמוֹנים. כל שעת התפילה הייתי כשרוּי על גבי גחלים. בטוּח הייתי, שהלוייה עוֹברת שם, ברחוֹב החנוּיוֹת, ואני איני רוֹאה.

כשיצאנוּ מן הקלוֹיז היתה החשיכה עבה וגשם דק ירד, מאוֹתם הגשמים הטרדנים שאינם פּוֹסקים מהר. הקהל נזהר בלכתוֹ על קרש המדרכה הלח והמעוּקם. אני רצתי יחידי לפני ההוֹלכים להגיע ראשוֹנה אל הרחוֹב. פנס הנפט הקטן דלק בתקרת קוּבּת האיקוֹן שבטבּוּר השוּק והאיר את המסתוֹפפים שם מפני הגשם. אלמלא אלה סבוּר הייתי שהלוייה כבר עברה. הרחוֹב היה דוֹמם מאוֹד. מחלוֹנוֹת בתי היהוּדים ניצנץ אוֹרם הצנוּע של נרוֹת השבּת. רק מרחוֹק, מן הארמוֹן וּממבוֹא הקוֹשצ’וֹל, בקע אוֹר גדוֹל יוֹתר.

חזרתי אל אבי ואחזתי באצבעוֹת ידוֹ הרטוּבוֹת. הוּא אמר:

– בוַדאי יביאוּהוּ רק מחר… נוּ, התרוֹצצת דייך. מה לנוּ, ליהוּדים, ולקבוּרתוֹ של ערל?… שבת היוֹם, נלך הביתה, נקדש ונסעד וּנזמר זמירוֹת, כדבר ד'…

מתוֹך שייאשתי כבר את לבי מן המחזה, שנכספתי כל כך לראוֹתוֹ, הלכתי אחרי אבי בשתיקה יגיעה.

ביתנוּ רחוֹק היה מרחוֹב החנוּיוֹת מהלך חצי שעה. איש משוֹכני רחוֹבנוּ לא התפלל בלילי שבתוֹת של סתיו וחוֹרף “בעיר”, כי היה שם מניין עראי באחד הבתים. אבל אבי לא רצה לוַתר על “שכר הליכה” והלך אל הקלוֹיז גם בלילוֹת גשמים וּסערוֹת. עתה הלכנוּ יחידים בדרך השוֹממה והגשם מרטיב אוֹתנוּ בלי רחמים. כשקרבנוּ אל ביתנוּ ראיתי את שתי אחיוֹתי מכוּרבּלוֹת בסוּדרים רצוֹת לפנינוּ אל הבית

– נערוֹת פּתיוֹת, – אמר אבי – בודאי רטבוּ עד בשׂרן. וגם לא ראוּ כלוּם…

אבי ואמי היו שרוּיים כל שעת הסעוּדה בבדיחוּת הדעת. הם ביקשוּ לפצוֹת את אחיוֹתי ואוֹתי על האכזבה שנחלנוּ. גם אנוּ נענינוּ פעמים אחדוֹת להלצוֹתיהם, אבל המנוּחה רחקה מלבנוּ. גם אחיוֹתי גם אני התגנבנוּ בין מנה למנה וּבין זמר לזמר אל החלוֹן, סילקנוּ את הוילוֹן והשקפנוּ החוּצה לתוֹך החשיכה. והחשיכה בחוּץ היתה אטוּמה ורוֹעדת מן הגשם. במקוֹמוֹת שהחלוֹנוֹת השרוּ אוֹר רפה הבהיק קרש המדרכה הלח והקר. איש לא עבר בוֹ. כאילוּ עצר החוּץ בעד כל תנוּעתוֹ.

– הס! – קראתי, ניצת פּתאוֹם בקרבּי – הפּעמוֹנים מצלצלים בקוֹל רם יוֹתר. כן, בוַדאי. הביאוּ אוֹתוֹ…

אחיוֹתי עטוּ אל החלוֹן.

– נדמה לך: הגשם גָבר. – אמרה אחוֹתי הגדוֹלה מיוֹאשת. עתה אפסה כל תקוָה לצאת.

הסעוּדה כלתה. ברכת המזוֹן נסתיימה. השעה עוֹד לא היתה מאוּחרת. אחוֹתי הקטנה נרדמה, ראשה על השוּלחן, והבּכירה, עייפה וּגרוּיה מרוֹגזוֹ של היוֹם, קמה ואמרה שהיא הוֹלכת לישוֹן. את הכלים תשטוֹף בבוֹקר השכם.

– קחי גם את לאה’לי, – אמרה אמי. וּשתיהן פּרשוּ אל חדר משכבן.

נשארתי לבדי עם הוֹרי. אמי סילקה בעצמה את הכלים מעל השוּלחן אל המסדרוֹן, ששם דלקה העששית של שבּת (תלוּיה היתה בקיר ודוֹלקת כל הלילה באוֹר קטן). אבי יצא אל הרפת, שהה שם מעט וחזר. נטל את ידיו, הוֹציא ספר מן הארוֹן וישב לעיין בוֹ. גם אמי הוֹציאה את “מנוֹרת המאוֹר” שלה, הרכיבה משקפיה וקראה בשׂפתיים נעוֹת.שניהם נראוּ לי כמשתדלים להסיח דעתם ממה שנעשה עכשיו שם “בעיר”. אבל אני לא יכוֹלתי להסיח דעתי. הוֹצאתי את ה“מעשׂה בז' בּעטלערס” וניסיתי לקרוֹא, אך תפסתי רק מעט מן הנקרא. פעם בפעם הפסקתי ושקעתי בדמיוֹני על מה שנעשה שם בתוֹך הגשם והבּוֹץ לאוֹרך הדרך וּרחוֹב החנוּיוֹת לצד הקוֹשצ’וֹל וקברוֹת ההראבּיוֹת. וּבדמיוֹני תהלוּכת המוֹן רבה וארבע סוּסים שחוֹרים רטוּבים מוֹשכים בחשיבוּת מרכבה כבידה, וּבתוֹך המרכּבה ארוֹן ארוֹך, בּוֹלט כאמה מאחוֹר, טוֹבע בסרטים שחוֹרים וּבפרחים לרוֹב. משני עברי המרכּבה וּמאחריה אנשים נוֹשׂאים אבוּקוֹת, שהרוּח מנענע שלהבתן והגשם אוֹמר לכבוֹתן, אך כפוֹת ידיים רטוּבוֹת סוֹככוֹת עליהן. ואני שוֹמע את פסיעוֹת הסוּסים, פסיעוֹת מתוּנוֹת, חגיגיוֹת, בתוֹך הבּוֹץ והשלוּליוֹת, ואני רוֹאה חשיבוּתם בזה שאינם מניעים זנבוֹתיהם הארוּכים, הרפוּשים מן הדרך הארוּכה מזאבּלוֹצי ועד הנה…

עוֹררתי עצמי מדמיוֹני מתוֹך מוּסר כליוֹת והתחלתי שוּב

קוֹרא, מכוין להבין, אבל אחרי כמה דלתוֹת שקעתי שוּב בדמיוֹני. הלכתי עם תהלוּכת האבל רבת העם, שמעתי את זמרת הכמרים, שקוֹלוֹ של כוֹמר זר, גבוֹה מכוּלם, התנשׂא בה על כל שאר הקוֹלוֹת. הגעתי עם התהלוּכה עד הקוֹשצ’וֹל. עמדתי בחוּץ וּבגשם בשעה שהכניסוּ את הארוֹן פנימה לשם תפילת אשכּבה, אחר כך הלכתי עם הלוייה אל מצוּדת הקברוֹת… רק אנשי הכהוּנה והשלטוֹן, השׂרים והפקידים שבארמוֹן וּבאחוּזה הוּרשוּ לרדת במעלוֹת אל הקבר פנימה… וכל העם עמד בחוּץ תחת הלמוּת הפעמוֹנים מקרוֹב…

ושוּב נתעוֹררתי מהזייתי והטיתי אוֹזני אל החלוֹן השחוֹר, אבל לא שמעתי כלוּם, חוּץ מהמוּלת הגשם וצילצוּל הפעמוֹנים הרחוֹק בוֹקע מתוֹכה.

לסוֹף עייפתי וראשי צנח על הספר, ואמי באה וּבידה הרכּה הוֹליכתני אל הדרגש, שהיה כבר מוּצע בשבילי לשינה. גם עזרה לי להתפּשט. שכבתי, כוּתוֹנתי לעוֹרי.

בדרגש היה סדין חדש מן הכביסה האחרוֹנה. הסדין היה משהוּ נוּקשה ומחוּספס וריח הכביסה נוֹדף ממנוּ, ריח רך ונעים. מגע הסדין היבש והריחני נעם לבשׂרי. התעטפתי בוֹ למעלה מראשי וחיכּכתי בוֹ את חוֹטמי. דמיוֹן הקבוּרה עוֹד חי בי רגעים מספר, אך תחוּשת הסדין הנעימה והעייפוּת מרוֹגז הצפייה גברוּ על דמיוֹני ונרדמתי.

איני יוֹדע כמה ארכה שנתי, אך לשמע נקישוֹת על זכוּכית החלוֹן נתעוֹררתי בבהלה.

אבי בא מן הקיטוֹן בחלוּק הלילה (שייר הנר הגדוֹל שבאמצע עוֹד דלק בין הפּמוֹטוֹת הכבוּיים של השוּלחן), ניגש אל החלוֹן ושאל לדוֹפק. כששמע את קוֹלוֹ של מיקיטא, פתח לוֹ. הלה נכנס וניער את מצנפתוֹ אל הרצפה:

– סבוּר הייתי: אתם ישינים.

– באמת ישנו: אחרי חצוֹת.

– זה עתה אני חוֹזר מן הלוייה… כוֹס קטנה… תחייה את נפשי, הירצקוֹ!…

– מי שם? מיקיטא? – נשמע קוֹלה העֵר מאוֹד של אחוֹתי הגדוֹלה מן החדר הסמוּך.

– כן, עלמה נכבדה! מן הלוייה של הוֹד מעלתוֹ… – ענה התּנר, מתענג למראה אבי המטפל במזנוֹן למצוֹא את המשקה.

אני שכבתי מכוּסה עד סנטרי בסדין הטרי, הריחני, עינַי פקוּחוֹת אל התקרה ואיני זז כלשהוּ, שלא להיראוֹת כסקרן. אך אחיוֹתי עמדוּ כבר יחיפוֹת, עטוּפוֹת שתיהן בסדין אחד, בפתח חדרן, מטוֹת אוֹזן לשמוֹע.

– הס, אמא ישינה! – אמר מיקיטא בקוֹל לא חשאי כלל.

– אני שוֹמעת, אני שוֹמעת… – בא קוֹלה של אמי כמענה מן הקיטוֹן.

מיקיטא עֵירה את הכוֹס ואבי מזג לוֹ עוֹד אחת. באה בוֹ עֵירוּת רבה. הוּא ישב על כיסא באמצע החדר ותיאר את הלוייה בצבעים כל כך חיים, עד שנדמה לי שאני נמצא שם. הרבה ממה שסיפּר עלה בד בבד עם מה שראיתי בדמיוֹני, אך היוּ גם פרטים רבים שלא ראיתי. בייחוּד מה שנעשׂה בפנים הקבר, שהוּא, מיקיטא, ירד שמה עם כל הגדוֹלים. הוא לא יֵרֵד? הוּא שעבד שם כבר חמש פעמים, וגם באביב הבא יצטרך לתקן שם פינה אחת שנסדקה ועוֹמדת להתערער…

אגב סיפּוּרוֹ המרתק היה דבר אחד שלא נתן לי מנוֹח: האוּמנם בלט הארוֹן כאמה מתוֹך המרכּבה? כי ארוֹך היה הראבּיא מוֹלוֹדיצקי, ארוֹך מכל האנשים שהכּרתי. לסוֹף לא עצרתי כוֹח וּשאלתיו לדבר.

– לא. כלל לא. כלוּם עשׂוּ בשביל “הוֹד מעלתוֹ” ארוֹן מיוּחד?… ארוֹנוֹת אלה של מתכת נמכרים בפאריז כשהם מוּכנים בחנוּת… רק אצלנוּ עוֹשׂים ארוֹנוֹת של עץ לפי המידה…

– אבל… האם יש ארוֹנוֹת ארוּכּים כל כך?… – שאלתי, כשאני שוֹכב פרקדן וּמביט אל התקרה.

– וַדאי שאין ארוֹן ארוֹך כל כך…

– וּמה עשׂוּ, שייכּנס לתוֹך הארוֹן?…

– מה עשׂוּ… קיצצוּ לוֹ לבר מינן את רגליו עד הבּרכּיים והניחוּ אוֹתן ליד שוֹקיו… כשהעמידוּ את הארוּן בקברוּ, ניגשתי עם הנר שבידי והתבוֹננתי בעד הזכוּכית וראיתי: שתי רגליים כרוּתוֹת וחנוּטוֹת מוּנחוֹת בתוֹך פרחים ליד שוֹקיו… חי נפשי!

לשמע דברים אלה לא יכוֹלתי לשכב עוֹד במנוּחה, הפכתי פנַי והסתכלתי בפניו של המסַפר: חוֹתמן היתה אמת!

אבי חיכּך באצבעוֹ את חצי זקנוֹ, שהיה כמוּדבּק אל לחיוֹ מתוֹך שכיבה, ואמר:

– מה הפּלא? ענק שכמוֹתוֹ. עוֹג מלך הבּשן.

אחרי כן לא היה עוֹד עניין בכל מה שהוֹסיף. עוֹד ישב רגעים מעטים, אחר קם, הוֹדה על היי"ש וּביקש סליחה על ההפרעה ויצא כמתגנב.

שעה קלה אחרי צאתוֹ כבה הנר וחוֹשך היה בבית. החוּץ דמם. הגשם חדל וקוֹל הפּעמוֹנים לא נשמע.

חשתי סמרמוֹרת בגוּפי ולא יכוֹלתי להירדם עוֹד. שמעתי גם את שאר השוֹכבים בבית מתהפּכים על משכבוֹתם. ארוֹנוֹ של ההראבּיא על הרגליים המקוּצצוֹת, המוּטל עתה בדממה וּבחשיכה של מצוּדת הקברוֹת, לא מש מדמיוֹני. בבלי דעת פשטתי מפּעם לפעם את ידי תחת הסדין וּמיששתי את שתי רגלי תחת הבּרכּיים.