מי בּדה את משל ההדיוֹט: “ידיים חמות סימן ללב קר”? — מדי אזכּוֹר ידי אמי, אחוּש חוּמן הטוֹב וחם וטוֹב ללבּי. כל הטוּב האנוֹשי יצוּק היה בחמימוּת ידי אמי, היקרוֹת בכל הידיים שבעוֹלם.
עוֹד דיעה מקוּבלת הכחישוּ ידי אמי: כי העבוֹדה מקַשה את הידיים. מימי לא ראיתי ידיים עסקניוֹת כידי אמי, אף על פי כן לא ידעתי כמוֹהן לרוֹך וּלעדנה.
ארבעים אבוֹת מלאכוֹת ותוֹלדוֹתיהם ותוֹלדוֹת תוֹלדוֹתיהם עשׂוּ ידיה. אם אבוֹא למנוֹת את כוּלם לא אספיק.
והרי מקצתם: לישה וּקליעת חלוֹת (עשׂרים צוּרוֹת ידעה לקלוֹע), אפייה וּבישוּל, מריטת נוֹצוֹת וּסריגת פּוּזמקאוֹת, ריקמה וּתפירה והטלאה, כּביסה וגיהוּץ, חליבה, חיבּוּץ חמאה וגיבּוּן גבינה, נטיעה וניכּוּש, הנחת פּתילוֹת והתכת נרוֹת של שעוה, וכיוֹצא באלוּ לעין שיעוּר.
כּפּיה קצרוֹת היוּ, סגלגלוֹת, גידיוֹת, הציפּוֹרניים קהוֹת מרוֹב חיכוּך, אך רכוֹת וחמימוֹת עד להפליא.
אגוּדל ימינה לקה בחוֹלי, שהיה חוֹזר פעם לכמה שנים, והיה מעוּקם ונפוּח ככדידית. ציפּוֹרנוֹ חבוּלה וּשמוֹרה למחצה. עוֹרוֹ התפוּח
היה נוּקשה, אך נענה לנגיעה קלה ועוֹשׂה גוּמה, שהיתה מתיישרת ועוֹלה לאיטה. על כן אהבתי למַשמש וללחוֹץ בוֹ קימעה.
על כל ריחוֹת החוֹמרים, שידי אמי מישמשוּ בהם, גבר הריח המיוּחד לידיה היא, הריח האמהי. בּרי היה לי, שאין לוֹ ריע בכל העוֹלם כוּלוֹ. על כן חימדתי לכבוֹש פּני בין שתי כּפיה ולשאוֹב בנחירי את ריחן, עד כי צחקה ואמרה: “די, פּתי שלי!” רק דמיוֹן כלשהוּ מצאתי לריח ידיה: ריח האתרוג לאחר סוּכּוֹת.
בלילוֹת חוֹרף, באשמוּרה האחרוֹנה, הייתי ניעוֹר לקוֹל
ציפצוּפה של העיסה במשארת, וּבעד מחיצת הקרשים, לאוֹר עששית הקיר, ראיתי את אמי גחוּנה על האצטבּה שעם הכּיריים, שׂמאלה תוֹמכת דוֹפן המשארת וימינה דוֹרכת בתוֹכה כמשׂחקת ודוֹברת עם הבּצק הרך. מדי פעם בפעם זקפה קוֹמתה והרימה את שׂפת סינוֹרה למחוֹת את הזיעה מעל פניה.
מה יפוּ ידי אמי בהרקידה את הנפה לנפוֹת את הקמח, אוֹ בגששה במרדה באפלוּלית התנוּר לבחוֹן איזוֹ כּיכּר יפה לרדייה, אוֹ בטפּחה את כּיכּר הלחה לפני שהכניסתה לתנוּר. כך טיפּחה בשעת רצוֹן את ראשי בין שתי כפּיה, בפזמה בקוֹל דק ורוֹעד ורחוֹק, כמשוּך משנוֹת בתוּליה:
אַחַת וְאַחַת — כִּכַּר פַּת
גֻּלְגֹּלֶת, גֻּלְגֹּלֶת — פַּת שֶׁל סֹלֶת.
כשהטליאה קרע שבלבנים, חיכיתי לרגע שתכַלה מלאכתה ותעביר האצבּעוֹן שבראש אמתה על מקוֹם האיחוּי להחליקוֹ וּלהרטיבוֹ. יחד עמה התענגתי על שלימוּת הטלאי.
וּבערבי חוֹרף, לאחר שהוּמג כל שוּמן האוזים, בני הבית ישבוּ איש איש שוֹקד על מלאכתוֹ בשתיקה, פּרשה אמי אל פּאת הדרגש, הרחק מן האוֹר. מתוֹך כּיס של בּד מילאה כפה נוֹצוֹת שלימוֹת והיתה מוֹשכת מתחת לחוֹפן נוֹצה נוֹצה למוֹרטה לתוֹך הכברה, שמעין תלוּלית של שלג עלתה בה לאט. את הקנים עם שיוּר הציצה השירה לתוֹך חיק הסינוֹר. אמנוּת רבה היתה במריטה זוֹ, שהחוֹפן המלא לא עיכּב בעד ראשי האצבּע והאגוּדל למרוֹט את הנוֹצה משני עבריה.
צער ואוֹשר וּזריחת קדוּשה היוּ לידי אמי.
אבי קנה פּרה קשת חליבה, ואמי, לאחר שהיתה יוֹשבת כחצי שעה בצל כריסה של הפּרה וּמוֹשכת בכל מאמצי כוֹח את הפּטמוֹת הסרבּניוֹת, באה החדרה, העמידה את הדלי עם החלב המלבּין מתוֹכוֹ, נשׂאה שתי ידיה מעל לראשה באנחה שוֹברת לב: “אבי בשמיים, איני יכוֹלה עוֹד! העצמוֹת נשברוֹת בתוֹך ידי!” אז ידעתי צער ידיה.
ויוֹתר מזה בשעה שנעשׂתה מוּרסה באגוּדלה. ייסוּריה גדוֹלים היוּ לאין נשׂוֹא. וּגדוֹלים מייסוּרי הכּאב היוּ הייסוּרים, שלא
יכלה לעשׂוֹת כל מלאכת הבית, כהרגלה תמיד. יוֹם אחד תקף עליה כאיבה כל כך, שישבה בפאת הדרגש ונאנקה עמוּקוֹת, כשהיא מנשבת בפיה על האגוּדל העירוֹם הנוֹצץ מן השׂאֵת. אז נעתרה לבקשת אָבי והרשתה לוֹ להביא את ה“רוֹפא”. הלה, שלפי אוּמנוּתוֹ גלב היה, בא עם תערוֹ, התבּדח וחתך לה שני חתכים באגוּדל מגבוֹ, והיה עוֹמד בפישׂוּק רגליים וּמפקיע מתוֹך הבּשׂר פּתילוֹת של מוּגלה. ואמי, שפניה נתעווּ מכּאב לא יתוֹאר, אמרה אלי: “למה תעמוֹד ותביט, ילדי? לך חזוֹר על פרשת השבוּע”.
וכך ראיתי את ידי אמי באוֹשרן:
בשבּת, לאחר שינה של צהריים, ישבה, משקפיים על עיניה, וקראה ב“צאינה וּראינה”, והספיח המאפיר של שׂערה הגזוּז מציץ מתחת למטפּחת השבּת (לכבוֹד ה“צאינה וּראינה” חבשה בבית את מטפּחת המשי), וּכשנגשתי אליה והנחתי את ראשי עם הכּיפה הקטנה על ברכּה, הרפתה ידה האחת מן הספר העבה, וּבעוֹד שׂפתיה קוֹראוֹת בניגוּן בּלשה באצבּעוֹתיה תוֹך שׂערי. בזהירוּת בּלשה, שלא להמיט את הכּיפּה, ולא הביטה אלי, ואני חשתי כמוֹ אצבּעוֹת חשמל בלשוּ בשׂערי והרטיטוּ את כוּלי. אוֹשר אצבּעוֹתיה הרטיטני.
ועוֹד: כשנקבע יוֹם חתוּנתה של אחוֹתי הבּכירה, הראשוֹנה לנישׂוּאים: אבי ואמי והוֹרי החתן ישבוּ אל השוּלחן הערוּך ב“מפּה היפה” (זוֹ שאוֹרג הפּוֹלני הזקן ארג בשביל אמי במשך חוֹרף שלם), כבר נטלוּ פעמים אחדוֹת מן הכּיבּוּד, ועתה דיבּרוּ בנחת על סדרי החתוּנה (זוּג המאוֹרשׂים יצא לטייל בסביבי הבית), ואז הניחה אמי את שתי ידיה זוֹ על גבי זוֹ על מפּה והן נחוֹת מנוּחה נעימה, ואצבעוֹת הכּף העליוֹנה מטפּחוֹת ענוּגוֹת על אחיוֹתיהן שמתחת. ישבתי בפאת השוּלחן וּבירכתי בעיני את אוֹשר ידיה של אמי, שהגיעוּ למנוּחה יפה כל כך.
וּבקדוּשתן ראיתי את ידי אמי, כשעמדה יחידה בלבוּש חג בתוֹך לשכּת המזוֹנוֹת, אוֹר החמה שוֹרה עליה מן האשנב הגבוֹה. לפניה, על שׂק של קמח, פּתוּחה ה“תחינה”, והיא מוֹתחת חוּטים דקים, לבנים, מצרפתם וּמניחתם פּתילוֹת זוֹ ליד זוֹ, פּתילה למת וּפתילה לחי, פּתילה לגדוֹל וּפתילה לקטן, וכל פתילה תחינתה עמה, והדמעוֹת נוֹשרוֹת על החוּטים ועל ידיה להזריח את שניהם.
ושוּב: בכל יוֹם חמישי בשבּת, אחרי הצהריים, היתה אמי יוֹצאת עם השוֹחטית לאסוֹף נדבוֹת לנצרכים. השוֹחטית נתנה בחלקה את מענה לשוֹנה והשביע את הנתבעים בכל השבוּעוֹת המתוּקוֹת שבעוֹלם, ואמי אך ניענעה בראשה והוֹשיטה את המטפּחת, בה במידה רבתה הקדוּשה בידיה.
אוּלם בכל זריחת קוֹדשן ראיתי את ידי אמי בשעת הבּרכה על הנרוֹת. עשׂרה פּמוֹטוֹת של כסף צחוֹר עמדוּ בפאת השוּלחן הערוּך בערב שבּת אוֹ מוֹעד עם חשיכה, שוּרה מאחוֹרי שוּרה, שרוֹחב השוּלחן לא הספּיק לכוּלם. לאחר שבירכה על הנרוֹת, הדליקה כוּלם ונתנה את שתי כּפיה על עשׂר אצבּעוֹתיהן על פניה הנאצלים, הליטה את עיניה ברוָחים דקים, והיוּ אצבּעוֹתיה כעשׂרה נרוֹת דלוּקים מוּל עשׂרת הנרוֹת הדוֹלקים על השוּלחן, ולא ידעתי איזה מהם זוֹרחים יוֹתר.
לאחר פּטירתה נחוּ ידיה של אמי מנוּחה אחרוֹנה, המנוּחה המוֹחלטת, האמיתית. זוֹהר לא מעוֹלם זה היה על צוֹהב הידיים המתוֹת. הצער, האוֹשר והקדוּשה חוּברוּ בהן יחד. עוֹד מבעד לאריג השחוֹר והקר, שפרשוּ עליהן נשים זרוֹת, הזהירוּ ידיה.
אך, אהה, אני הייתי מעבר לארצות וימים ולא ראיתין במנוּחתן האחרוֹנה, המוֹחלטת, האמיתית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות