איש בריא בגוּפוֹ היה אבי. עד זיקנה ושׂיבה לא ידע מיחוּשים של ממש. בעל צוּרה היה ורבים ביקשוּ קרבתוֹ, מפני שהסביר פנים לכל אדם וחיזקוֹ בדבריו.

גם על בני המשפּחה היה נוֹהג מנהג של בעל ביטחוֹן ולא הניח לדאגוֹת שישתכּנוּ בבית. לא כדרך “הדלים השׂמחים” תמיד מתוֹך בדחנוּת וקלוּת ראש, אלא מתוּן מתוּן, בשיטה וּבטעם היה מתחכם לפגעי הזמן והאדם.

לא כן כשנשאר יחידי לנפשוֹ באין רוֹאים. אז היה מתאנח וגוֹנח בדחיפוּת, כמשתמש בשעת הכּוֹשר לשלח לחוֹפשי קצת מן הדאגוֹת שכלא בלבּוֹ.

מיוֹם שעמדתי על דעתי הייתי עד חרש לאנחוֹתיו, לצד העצבוּת שבוֹ, לא כשאר אחי ואחיוֹתי הגדוֹלים ממני, שקיבלוּהוּ כמוֹת שהוּא.

בשעת רצוֹן, כשזרים היוּ משבחים באוֹזני אמי את בדיחוּת דעתוֹ של בּעלה, היתה מעירה בשׂחוֹק נעים: “אילוּלא גניחוֹתיו בלילה, לא היה יכוֹל להיוֹת בדוּח ביוֹם”. היא נתכּונה לדבר הלצה ואמרה דבר אמת. ואני, שכרוּך הייתי אחריו בכל זמן, ידעתי שהוּא מתאנח גם ביוֹם.

במשך הימים למדתי את אנחוֹתיו ועמדתי על כמה מניעים שלהן.

ראשוֹנה לאנחוֹת היתה על צרוֹת ישׂראל. את הידיעה והדאגה לצרוֹתיהם של ישׂראל ינק עם חלב אמוֹ. אוֹתן קיבּל עם כל מה שהביא מן הבית, מן ה“חדר”, מבית המדרש, מבית הכנסת וּמכל מה שקרא ושמע. אנחה זוֹ, אנחת מתקני חצוֹת ואוֹהבי ישׂראל מכל הדוֹרוֹת, היה משמיע לפעמים גם בציבוּר. אבל לא הסתפּק באנחה בלבד והיה ממהר לתקן טעמה בדברי חיזוּק ואמוּנה, שאת רוּבּם שאב מן “הכּוּזרי”, הספר האהוּב עליו יוֹתר מכל ספרי ימי הביניים.

שוֹנה מזוֹ היתה אנחתוֹ על צער שנגרם לוֹ לפעמים על ידי מי מבניו. פּעם אחת אמר אחי הבכוֹר (מאשתוֹ הראשוֹנה) על הרוּז’יני, שהיה נערץ מאוֹד על אבי: “הוּא אהב את ישׂראל מפני שסיפּק לוֹ חצר מלכוּת וכיסא של זהב”. אבי החויר לשמע דברי העזוּת, אך ניענע בידוֹ ולא השיב דבר. אחר כך גנח זמן רב על מה שעלתה לוֹ לשמוֹע מפי יוֹצא חלציו, וּלבסוֹף הסבּיר לאחי בסעוּדה של שבּת, כי חרה לוֹ אז לא משוּם שפּגע בכבוֹד הצדיק הגדוֹל ז"ל, אלא משוּם שאין בלבּוֹ אמוּנה באהבת ישׂראל שאינה תלוּיה בדבר.

לעתים היה מתאנח על קשי הפּרנסה. פּרנסתוֹ בכללה היתה עשׂוּיה כל השנים מעלוֹת ומוֹרדוֹת. מימיו לא היה אץ להעשיר, ואלמלא האחירים התלוּיים בוֹ, היה אוֹמר עם אחירים “ברוּך ה' יוֹם יוֹם” וּמסתפּק במה שמזמנים לוֹ מן השמַיים. הוּא גוּפוֹ לא היה לוֹ צוֹרך במוֹתרוֹת, אף כי היה מקפּיד מאוֹד על הניקיוֹן, על שלימוּת הבּגד והכּלי, וּבייחוּד על הידוּר מצוָה, כגוֹן סוּכּה ואתרוֹג וכלים של פּסח. אך הצרכים שגדלוּ עם גידוּל הבּנים וצוֹרכי צדקה וּקרוֹבים שבאוּ לבקש עזרה בצרה, הוציאוּהוּ מזמן לזמן ממידת ההסתפּקוּת, שהיתה טבוּעה בנפשוֹ כטבע וּכהכּרה, והיה נעשׂה “בעל העזה”. כשהצליח באיזה עסק והרויח סכוּם ניכּר, מיד סילק ידוֹ מעסקים נוֹספים, וּבבית היה אוֹמר במין ודאוּת של חוכמת חיים: “למה אסַכּן מה שנתן לי המזל?”, עד שנידלדל, ואחרי גניחוֹת רבוֹת בסתר היה אנוּס לפנוֹת שוּב למזלוֹ בעזרת השם.

ממין אחר היתה אנחתוֹ על צער הפּרט מישׂראל. מכיר היה בצערם של אחירים, וּבייחוּד של תלמידי חכמים עניים, והיה דוֹאג לתמוֹך ידם, אם בשלוֹ ואם בשל בעלי צדקה אחירים, כמוּבן, הכוֹל בצנעה. וּפעם ציפּה גגוֹ הרעוּע של המלמד החסיד ולא הוֹדיעוֹ תחילה.

בעל יוֹעץ היה לרבים, ורבים היוּ משכּימים לפתחוֹ לבקש עצה מפיו, אם בעניין דין קשה אוֹ צרוֹת משפּחה, וגם בענייני מיקח וּממכּר וּבעסקי ציבוּר. כשנמצא העניין רק מסוּבּך וקשה מצד עצמוֹ, היה שׂשׂ להסבּיר וּלייעץ וּלפשר, אבל אם הריח בדבר מעשׂה תרמית והוֹנאה מצד בן ישׂראל — היה מתכּעס וּמתנער מן הכיעוּר, והדבר גרם לוֹ כמה זמן גניחוֹת קשוֹת.

והיתה לוֹ עוֹד אנחה, עמוּקה ושוֹברת משאר אנחוֹת, ולא עמדתי על טיבה אלא כשהגעתי לגיל של בּינה. זוֹ היתה אנחתוֹ על דברי אמוּנה.

אף על פי שחסיד תמים היה, מאמין בצדיק וקוֹרא ברצוֹן ספרי חסידים העשׂוּיים לחזק את האמוּנה (ביוֹתר היוּ חביבים עליו הספרים “ליקוּטי עצוֹת” למוֹהר“ן ו”נוֹעם אלימלך"), היה מעיין מזמן לזמן גם ב“מוֹרה” וּב“עיקרים”, שעמדוּ במדוֹר העליוֹן בארוֹן ספרינוּ. את הספרים האלה היה מוֹציא מן הארוֹן מתוֹך רעד ידיים. לא הבינוֹתי לרעד זה, עד שיוֹם אחד הראני את החרוּז בראש ה“מוֹרה”: “טמא וּכסיל לא יעבוֹר בה”. הוּא הסתכּל בי בחרדה ואמר: “מי יכוֹל להיוֹת בטוּח בעצמוֹ שאינוֹ טמא אוֹ כּסיל?”

כמה ימים לאחר שעיין בספרי מחקר אלה היה ממעט בדיבּוּר וגוֹנח גניחוֹת דקוֹת מתוֹך פּיזוּר נפש משוּנה. לא רק כשאין עמוֹ איש בבית, אלא גם בשעת התעסקוּת, בין עשׂייה לעשׂייה, כגוֹן שהיה מסיע את שׂקי התבוּאה הכּבידים במחסן, היה עוֹמד רגע, עיניו מבוֹעתוֹת כמוֹ הציצוּ לתוֹך התהוֹם, ולבּוֹ פּולט גניחה חטוּפה, שהיה ממהר לטשטשה בזימזוּם של ניגוּן חסידי אחריו.

עברוּ שנים, אחי ואחיוֹתי הגדוֹלים נישׂאוּ ואני הייתי לבר מצוָה וּכבר קראתי ספרי השׂכּלה, וגם מן הגמרא לא הנחתי את ידי. מעתה הייתי מכוּבּד בעיני אבי והיה מוֹשכני לפעמים לדברי ויכּוּח קצרים בענייני חוֹכמה ואמוּנה, אף שכמעט תמיד היה מצטער אחר כך, מחמת שהייתי משמיע לוֹ דברים, שאוּלי בּיקש לשמוֹע, אך לא רצה שאני אשמיעם. כשראה שהדברים מקבלים צוּרה מסוּכּנת — הפסיק מיד וּזמן מה היה נשמר לנפשוֹ מלהיכנס בשׂיחה עמי. אבל אנחתוֹ זוֹ המיוּחדת שמעתי לעתים קרוֹבוֹת.

מעוֹלם לא ניסה להשפּיע עלי בדברי הסבּר מפוֹרטים. רק הערה חדה, אימרה דרך אגב, פּסוּק מן המקרא אוֹ מאמר מן הגמרא, של איזה קדמוֹן, אוֹ מדברי צדיק גדוֹל — וחסל. ידעתי שהוּא חוֹשש מפני דיוּן ממצה, לא בשל הדיעה של מתנגדוֹ אלא בשל מחשבת עצמוֹ. יוֹם אחד מצאני יוֹשב משוּקע בספר “מוֹרה נבוּכי הזמן” שהגיע לידי. הציץ בספר מעל לכתיפי ואמר: “בקשה אחת לי אליך: שלא תהיה אָפּיקוֹרוֹס לתיאבוֹן. בטוּח אני בך, שמתוֹך התעמקוּת וּבחינת נימוּקי הכּפירה בצער שבלב תגיע מעצמך אל עיקרי האמוּנה”. שמעתי את דבריו וחשבתי בלבי: ואתה המתעמק בעיקרי האמוּנה, לְמה אתה מגיע?… אך שתקתי.

חוֹרף אחד באה להתארח אצלנו אחוֹתי הנשׂוּאה, שישבה בעיר אחרת, ואני פּיניתי לה את חדרי וישנתי על דרגש בחדר הגדוֹל, המחוּבּר לקיטוֹן הקטן, בּוֹ ישנוּ אָבי ואמי. בלילה, לאחר ש“הזקינים” שכבוּ לישוֹן, היתה דלת הקיטוֹן סגוּרה, ואני איחרתי לשבת על ספרי לאוֹר המנוֹרה על השוּלחן הקטן ליד התנוּר. לא פּעם הייתי שוֹמע את קוֹל אבי בא אלי מן הקיטוֹן: “עדיין אתה ער? שכב לישוֹן!”, ואז הייתי מכבּה את המנוֹרה ושוֹכב.

אני לא צריך הייתי לשוֹאוֹלוֹ אם הוּא ער אוֹ ישן; גניחוֹתיו אוֹ שתיקתוֹ המתוּחה הוֹדיעוּ לי על כך. בשוֹכבי לא הייתי נרדם מיד, שעדיין המוּ בי מחשבוֹת וּרגשוֹת שנטע בי הספר שקראתי, אך התאמצתי לשכּב בלי תנוּעה, כי הדרגש היה חוֹרק ולא רציתי להעיר את הישינים. שכבתי על הגב אוֹ על הצד בעיניים פּקוּחוֹת, ער וּמהרהר, עד שיד השינה היתה עלי, ואז גם גניחוֹת אָבי לא העירוּני עוֹד.

והנה באחד הלילוֹת, לאחר חצוֹת, שכבתי ער וּמעוֹרר מאיזה עניין רוּחני חזק שתפס בלבּי. שכבתי בלי זוּז והסתכלתי בעיניים קרוּעוֹת לרוָחה לתוֹך החשיכה של סוֹף חוֹדש. דממה כבידה לחצה על קירוֹת הבית מבחוּץ וּמבפנים. גם הקיטוֹן דמם. כמוֹ אטרה הדממה על הכוֹל כדי לפתוֹח מרחב למחשבת הבּודד. חדלה כל נשימה. שעה ארוּכּה שכבתי כן וידעתי שהשעה מאוּחרת מאוֹד. אך טוֹב היה לי עם מחשבתי ולא התפללתי על השינה שאינה באה.

וּפתאוֹם נקרעה הדממה והגיע אלי קוֹל אבי הקוֹרא אלי בלי נקיבת שמי וּכמוֹ מתוֹך קפידה מוּזרה:

– למה אתה מתהפּך ואינך ישן? למה אתה גוֹנח כל הזמן?

לא עניתי דבר. רגעים מספר נתאַחתה שוּב הדממה והיתה מתוּחה מתח של כאב.

והנה נשמע קוֹלוֹ שנית, הפּעם קוֹל חרד, מלא רחמים:

– מה? אינך יכוֹל לישוֹן? מה לך?

ושוּב לא עניתיו. שכחתי כל מחשבוֹתי הראשוֹנוֹת, רק תמיהת נפשי גדלה ועמקה בי בלי גבוּל.

– לא טוֹב לאדם כשאינו יכוֹל לישוֹן.

ושוּב לא עניתיו, כי שקוּע הייתי בשלי.

אך הפעם נדם הקוֹל ולא נשמע עוֹד, כאילוּ נחתך מעל שוֹרשוֹ.

שיני התחילו נוּקשוֹת בפי. ראיתי בעיני רוּחי את אבי שוֹכב עֵר כמוֹני, שני עֵרים בתוֹך כמה נפשוֹת ישינוֹת בבית, וּמסתכּל כמוֹני בעיניים קרוּעוֹת לרוָחה לתוֹך החשיכה האטוּמה. אפשר שנתחרט על שקרא לי. אפשר שלא ידע כלל שקרא לי. אבל אני חשתי כמוֹ זרם מסתוֹרי מעביר דרך החשיכה את מצוּקת נפשוֹ אלי, והיא באה לשכּוֹן בי כמצוּקת נפש שלי.

בלילה ההוּא, ואני אז כבן ט"ז שנה, נתרוֹפפוּ נימוּקי כּפירתי.