אישה נעזבת. הבעל קם יום אחד ובקול מנוכר וקשה אומר שלא טוב לא, הוא רוצה החוצה. והאישה נשברת, מתפלשת בעפר רגליו, מקיאה מיצי מרירות וכעס וחרדות נטישה ורחמים עצמיים, נאבקת בעור העבה שלא רוצה בה עוד.
נשמע מבאס? נשמע בנאלי ומוכר ושחוק לעייפה? אולי אצל אחרות, לא אצל תמר גלבץ. “מקופלת” שלה הוא הפוסט־מורטם הגדול של קץ הנישואים. וגלבץ, בכישרון של משוררת מחוננת ובעקשנות של פתולוג נרגן, מאלה שרואים בסדרות המתח בטלוויזיה, מנסרת את הצלעות, בוטשת בקרביים, נוברת באברים הפנימיים, מנתחת סיבי־סיבים לגורמים, קורעת סיבות ותוצאות לגזרים, ומוציאה על הנייר טקסט מופלא ביופיו על הנטישה הסופית, האיומה ביותר, כשגבר ואישה מפרקים את הבית והופכים מגוש אחד לשני בדידים זועמים, מדממים, מיותמים מאהבה. אויבים.
בעקבות הרומן הזה, "מקופלת ", גלבץ היא בעיניי משוררת הדומסטיקה. היקום שלה הוא מיקרוקוסמוס המורכב מבית, גבר, אישה וילדה – מבט עקוב מדם מבפנים. אין בחוץ, יש רק בפנים. אין דמויות משנה, יש רק שלושה גיבורים (אולי מוטב בעצם, צללים של גיבורים), שפוסעים זה לצד זה על ביצים, פוחדים להרעיד את המעט שנשאר. יש בחינה מיקרוסקופית של הפרטים הכי קטנים שמרכיבים את הביחד שאוטוטו עומד להפוך ללחוד: המון סלטים ומקלחות וספגטי ורוטב עגבניות וחלוקי רחצה רטובים מהים וכוסות יין ומיצי אהבה שיבשו על הסדינים וכתמים של מיצי פה על הכריות, והמון כביסות והדחות כלים ולקחת להחזיר את הילדה מהגן, המון המהומים וצחוקים ומריבות וחשבונות קטנוניים ועישוני סיגריות עצבניים במרפסת וחישובי קיצים בנוסח מה שלי מה שלו – הפאזל הבלתי נלאה, האינסופי של החיים ביחד, עוד דקה לחוד. וזה שובר את הלב, וזה נפלא, וזה יפהפה. כמו מין אריג תחרה מרושת ברקמה ומוכתם מדם לבה של המחברת, שבדקות הבחנתה הנדירה מנתחת לגזרים את חיי הנישואים, עוד שנייה גירושים.
לגלבץ יש לשון משלה, המורכבת מאובססיה מילולית מטורפת ונהדרת, התואמת את האובססיה הנפשית של הגיבורה הנוברת באהבה שנגמרה. הפרוזה הייחודית שלה עשויה מתאווה למילים יפות שירפדו את הכאב שהיא מתארת; מפרץ מילולי שזור באירוניה מעודנת שבמעודנת, הזורמת בין דפי הספר כמו טיפות של רעל על תחרה – וכל זה הופך את הרומן שלה למעדן של ממש. מעדן מזוכיסטי מעט, אני מודה – נו טוב, אנחנו הנשים נעשות קצת מזוכיסטיות כשאנחנו מפרקות לגורמי־גורמים את חיי אהבותינו, אנחנו אוהבות לספר בפרטי־פרטים “מה הוא אמר לי ומה אני אמרתי לו”, רק שאצל גלבץ התיאור הבנאלי והיומיומי הזה מקבל משנה של הוד ויופי; מהשולי והתפל, המסריח והדביק והדבילי והנקמני והמעליב של החיים היא רוקמת פרוכת של קדושה. ואת כל זה היא עושה בלי לזייף אפילו פעם אחת, כל מילה חצובה בסלע (או רקומה בפרוכת, אם נמשיך את הדימוי), ומקציפה הררי קצפת מרוססים ברעל עכברים.
תראו באיזה קסם מילולי היא מתארת את הליכתו האכזרית והשרירותית של הבעל, שבספר מכונה כך בדיוק, הבעל: “באיזה נקודה בזמן בדיוק באיזה חריר קטן ברשת הרצף הוא החליט לעזוב אותי. מתי זה היכה בו. האם באבחת־חרב בא לו לחתוך ממני. האם זה הבשיל אט־אט, הרעיון לברוח מהבית, ואז הלך והרקיב כפסיפלורה סגלגלת. מתי זה קרה. מתי הוא אמר אני חייב לעוף מפה לכל הרוחות ולשכור דירה חדשה־דנדשה עם מרצפות חלקות־חלקות עשויות למשעי, מבהיקות, בלי אף פירור של פיתה או נתז של קלמנטינה או כלום, רק ריבועים־ריבועים חלקים כטבלה הרמונית של שוקולד לבן.”
גלבץ דארלינג, בעיניי את לא מקופלת, את שוקולד “ספלנדיד” משובח. עד כדי כך שבא לי להמיס אותך על הלשון. את אצלי עכשיו קרוב מאוד לפנתיאון הסופרות הישראליות שלי, מקום חרישי וקטן מאוד שמונה רק שתיים עד היום: עמליה כהנא־כרמון ורחל איתן. ואני אומרת את זה תוך שאני מורידה את השאפו, ואפילו מתוך קנאת סופרים מסוימת. אבל כשמענגים אותי ספרותית אני נדיבה מאוד, מאוהבת אפילו, ורק מבקשת מגלבץ שתמשיך לשורר לי ככה בלילה לפני השינה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.