“היה לך מזל,” אמרו השוטרים לאליס אחרי שנאנסה באכזריות בפארק, “שהוא לא רצח אותך.” וכך היא החליטה לקרוא למסמך המתעד את האונס שלה: ספר תיעודי בשם “היה לך מזל”, שראה אור זה עתה בתרגום לעברית. בעיניי, הספר הזה הוא אחד המסמכים החשובים והמרתקים שנכתבו על אונס. אונס מיד ראשונה. לא פרוזה מתיפייפת, לא דימויים שיקלו על הקורא, לא ללכת סביב־סביב או לדדות על קצות האצבעות – הסיפור הכואב עצמו, ללא כחל ושרק.
אליס סיבולד הייתה בת 18 בראשית שנות השמונים, כאשר פסעה מביתו של חבר בחזרה למעונות, ובחור שחור קפץ עליה מאחור ואנס אותה במשך שעתיים רצופות, רוויות כאב והשפלה תהומיים, הרס לה את הצורה וחירב לה את הנפש. היא הייתה רק בת 18, ובתולה, וזה היה מסוג האונסים האנונימיים, שמהווים אומנם רק כ-20% מכלל מעשי האונס, אבל הם אלה שתמיד הכי מחרידים אותנו: אונס באפילה, אנס אנונימי, מישהו קופץ עלייך מאחור, פחד ובעתה.
את השנה שלאחר האונס, המתואר בפרוטרוט, בלי רגש, תיאור פרטני ואכזרי ממש, עושה סיבולד בניסיון לחזור אל חייה הקודמים מתוך ידיעה שאין דרך חזרה, אבל מתוך צורך נואש לשחזר לאחור. היא חיה כמו זומבי, כולאת בתוכה רגשי נקמה עזים שמתבטאים רק בשיריה, עד היום שבו היא הולכת ברחוב ונתקלת באנס שלה, שאין לו בושה להגיד לה: “היי, אנחנו לא מכירים מאיזשהו מקום?” והיא, האדרנלין גועש בקצות עצביה המפוחדים אבל הפנקס רושם. עוד מעט היא תתפוס אותו, ובבוא הרגע תגיע גם ההרשעה.
מלבד האונס, סיבולד מתארת בדקדקנות קפדנית את כל מה שעובר על נאנסת אחרי התופת: הרופאות בבית־החולים שלוקחות את הדגימות, היחס של המתנדבות מהמרכז לתקיפה מינית, היחס הגס והרשמי של השוטרים, ההלם והפאניקה שאופפים את בני המשפחה והחברים, ובעיקר את חוסר היכולת האנושית להכיל דבר כזה. לפי סיבולד, מי שנאנסת הופכת למין פריק, בעיני עצמה ובעיני הסביבה. נשים הן יותר פתוחות, רחומות ומקבלות כלפי קורבן אונס, אבל גם להן קשה להכיל את האימה והכאב, אולי משום שזה מאיים על שלומן, אולי מחשש שגם להן יקרה דבר כזה אם יפנימו את הפרטים הקשים. הגברים בכלל מתקשים להגיב: או שהם נהפכים לכתם עד שאי אפשר לראותם, או שהם בוכים איתך ברוב חוסר אונים, או שהם מביעים כעס עצור, כאילו באיזה מקום זה אשמתך שנאנסת. איש אינו מסוגל להתמודד עם זה כמו שצריך: כולם בורחים, נעלמים, מסתתרים, כאילו שאישה שנאנסה היא מצורעת.
וכך הופכת האישה הנאנסת, הקורבן שצריך שהכי יכילו אותו ויאהבו אותו, לקורבן פעם שנייה, הפעם לא ממש באשמת איש, אבל ככה זה: אף אחד לא רוצה קשר עם קורבנות, ובעיקר עם קורבנות תקיפה מינית. מסתבר שהטבואים בנושא הזה עדיין חריפים מאוד, גם בחברה המערבית. כך נידונה קורבן של אונס לחוות דחייה, פחד, רגשות אשם וקורבנות פעם נוספת, הפעם דווקא מצד האנשים שהיא אוהבת. כך היא הופכת מבודדת יותר, במקום שיעטפו אותה באהבה ובאמפטיה.
מה שהכי גרוע אולי במקרה של סיבולד, הדבר שהעצים את כאבה ואת רגשות האשם שלה, היה שחברתה הטובה ביותר נאנסה שנתיים לאחר מכן בדירתן המשותפת, על מיטתה של סיבולד. ייתכן שהאונס היה מיועד לה, ייתכן שהייתה זו נקמה בשליחותו של האנס, שקיבל את המקסימום בחוק: 25 שנה. אבל התוצאה הייתה שבמקום שהאונס יחבר בין החברות עוד יותר, התרחקה ממנה חברתה כאילו היא מצורעת, או אולי כאילו באשמתה נאנסה. זה מה ששבר את סיבולד יותר מכול.
סיבולד מתארת בדקדקנות לא רק את האונס, הימים שאחרי, מסדר־הזיהוי כשתפסה את האנס, ולאחר מכן את כל שלבי המשפט המתיש, אלא גם את כל מה שהרגישה מאז, ואיך משתקף הכול דרך ילדותה והתבגרותה כבת למשפחה נוצרית שמרנית: אם אלכוהוליסטית וחולה בנפשה, אב מרוחק ואחות עצבנית וחלשה, ששומרת את עצמה לעצמה. ברקע היא מתארת עוד מעשי אלימות שמקבילים לשלה, שהשפיעו על תחושת הפחד שרק הלכה והתעצמה אחרי האונס: זוג שכנים זקנים שנפלו קורבן לחבורת חוליגאנים וכמעט נרצחו, או בת־כיתתה שמתוודה בפניה שנאנסה לאורך כל נערותה על ידי אביה ושרשרת אחיה הגדולים.
לימים, סיבולד כתבה על האונס המזעזע שלה ועל כל מה שקרה לה אחר כך ב“ניו יורק טיימס”: וידוי אישי של קורבן אונס שבעקבותיו הוזמנה ל“אופרה וינפרי”. אט־אט היא גם מצאה את עצמה מחדש כמורה וכסופרת. אבל עד אז עברו עליה הרבה שנים של חידלון רגשי ונפשי: כמעט מתגוללת ברחוב, מכורה להרואין, חיה בדחק ממלצרות וגרה בשכונות עוני. אותן שעתיים כקורבן אונס, והשנים לאחר מכן כקורבן של החברה שהקיאה אותה מתוכה מתוך פחד ומבוכה, גבו ממנה מחיר ענקי ופגעו בשלמותה הנפשית והפיזית. רק כאשר התחילה ללמד בשכונת עוני ושוחחה עם קורבנות כמוה: ניצולי אלימות ואונס, מלחמות ופורענויות, החלה להרגיש שייכת למשהו. כי מי שהיה קורבן משתנה לתמיד, ואת השפה המשותפת ימצא רק עם פוסט־טראומטיים שחוו את הזוועה כמוהו.
אל תחמיצו את המסמך הנדיר הזה. הוא מצליח לתאר את כל מה שאיננו יודעים על אונס, כולל את הדבר החשוב ביותר: איך אנחנו, שלא יודעים מה זה לעבור את הסיוט, מגיבים אליו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.