“האמן” הוא מלאכת־מחשבת של סופר אחד על סופר אחר, שהיה אמן של מלאכת־מחשבת. הסופר האירי, קולם טויבין, התעמק בביוגרפיות שנכתבו על הנרי ג’יימס, במכתביו וביצירותיו, וכתב יצירה מדויקת ובה בעת מרוממת נפש, שמתקרבת יותר לרומן מאשר לביוגרפיה יבשה. הוא למד את ג’יימס לפני ולפנים, והתוצאה מרתקת – גם לאוהבי הנרי ג’יימס, וגם למי שקשרי הגומלין בין סופר לחייו מסקרנים אותו. טויבין מתחקה אחר הקשר בין חיי האמן ליצירתו, עוקב אחר קשריו עם משפחתו וחבריו, ובודק מי מהם חדר ליצירותיו וכיצד.

הנרי ג’יימס האמריקני חי רוב חייו באירופה, נע על ציר לונדון־פריז־ונציה, וכתב מצד אחד על האנגלים ומצד שני על אנשי ניו־אינגלנד, מכורתו, שסלד ממנה ומאנשיה. הוא היה אחד הסופרים הפוריים של תקופתו, ובין אמצע המאה ה-19 לראשית המאה ה-20 הוא כתב המון סיפורים וספרים, שחלקם פורסמו בעיתונות בהמשכים, כפי שהיה מקובל אז. יצירתו נעה בין רומנים קלילים כמו “דייזי מילר”, לבין יצירות פסיכולוגיות וחברתיות חשובות, כמו “השגרירים” ו“דיוקנה של גברת”, לדעת רבים מן הטובים שבספריו. לעומת השפע היצירתי הזה, בחייו הוא היה אדם מסויג וסגפן, שומר את עצמו לעצמו, כפי שהוא מצטייר ברומן המורכב של טויבין.

טויבין עצמו שומר לכל אורך הדרך על איפוק מחושב כאשר הוא כותב את קורותיו של המאסטר הגדול. מצד אחד, הוא משלב באיפוק הזה את אופי כתיבתו המאופקת של ג’יימס עצמו, ומצד שני זה מסייע לו להישמר מהגזמה ומדרמטיזציה, שהרי חלק ניכר ממה שכתב מבוסס על השערות ודמיון. אז כדי שלא להתפרע מדי ולהישאר צמוד לביוגרפיה של ג’יימס, האיפוק הזה היה נחוץ מאוד לרומן שלו, והוא גם תורם לו רבות, מלכד אותו והופך אותו למלאכת־מחשבת. אין פלא שהספר קצר פרסים רבים, ובשנת 2004 היה מועמד לפרס “מאן בוקר”, אף שלא זכה בסופו של דבר.

מי ששאל את עצמו מהיכן נולדו ספריו של ג’יימס, או על איזה מודל בנה את גיבוריו המרתקים, ימצא לכך מענה ברומן. ההווה של הרומן מתרחש בחמש שנים בחייו של ג’יימס, בין 1895–1900, כשכבר היה אדם מבוגר ועייף, בתקופת ביניים בחייו היצירתיים, אחרי שמחזה שהעלה על במות לונדון נכשל. ובכל זאת הוא מצליח לשקם את הקריירה הספרותית שלו ולהגיע לשיאים ספרותיים חדשים, שמיקמו אותו בשורה הראשונה של הסופרים הקלאסיים בני המאה ה-19.

מתוך ההווה הזה מפליג טויבין לילדותו ולבחרותו של ג’יימס, לקשריו עם אביו שזלזל בו, ליחסיו התחרותיים והעכורים עם אחיו השתלטן ויליאם, וגם לסיפור על אחותו אליס, שהוא מאוד אהב אך מתה בגיל צעיר יחסית מסרטן. הוא מספר גם על קרובת משפחה צעירה בשם מיני, שאישיותה העצמאית, הדעתנית והתוססת באה לידי ביטוי בדמויות של נשים אמריקניות צעירות ופמיניסטיות, כמו ב“הבוסטונים” או ב“דייזי מילר”, וכן אל דמויות־מפתח אחרות שהוא אהב בסתר – גברים ונשים כאחד.

על פי טויבין, הומוסקסואל מוצהר בעצמו, ג’יימס לא חווה כנראה אהבה פיזית עם מושאי אהבתו, על אף שניהל מספר מערכות יחסים אפלטוניות. בצעירותו היה לו חבר בשם הולמס, וטויבין מתאר את משיכתו ההומוסקסואלית הסמויה של ג’יימס לאיש הצבא הנאה והמרשים הזה, באותו לילה שבו חלקו מיטה משותפת. גם בגיל העמידה חווה ג’יימס, על פי טויבין, משיכה לגבר צעיר ויפה, פסל בשם אנדרסן, וגם כאן היחסים נשארו בגדר אהבה מרחוק. והייתה גם סופרת אמריקנית בשם קונסטנס פנימור וילסון, אישה מקסימה, דעתנית ואינטיליגנטית מאוד, כפי שג’יימס אהב את הנשים שלו – בחייו ובספריו. וילסון הייתה אולי הקשר הכי משמעותי וקרוב שהיה לו, עד כמה שג’יימס המרוחק יכול היה להתקרב למישהו. אבל על פי טויבין, גם היחסים עימה נשארו אפלטוניים עד שהתאבדה, אולי מאהבה נכזבת לג’יימס, שסבל שנים רבות מרגשות אשם כתוצאה מכך.

לצד אירועים משמעותיים אלו מתאר טויבין את חיי היומיום של הסופר: התערותו באצולת לונדון, נסיעותיו התכופות לוונציה שכה אהב, כאבים שסבל בכף ידו ולכן נאלץ לשכור לעצמו קצרן סקוטי שכתב בשקדנות את אשר הכתיב לו, או יחסיו המצחיקים והמעוותים עם סוכני הבית שלו, שכמעט השתלטו עליו בשל היותו אדם כה עדין, נדיב ומאופק.

ברומן מצטייר ג’יימס כאדם שפחד מקרבה ומאינטימיות, ולכן לא יכול היה לממש אהבה – לא עם אישה ולא עם גבר. הוא עצמו מזכיר דמויות אחדות מספריו: מיוסר, בודד, כמה לחברה אך מרחיק את מי שמנסה לגעת בו. אדם שלא הגשים את החיים עצמם, וכמו סופרים רבים חי מבחוץ, צופה בעולם ובחיים וכותב עליהם, אך נמנע מלחיות את חייו במלואם.