שווה לקרוא את “חיי שניים”, הביוגרפיה של ויקרם סת על חיי דודו ודודתו, ולו רק כדי לזכות בתיאור המזהיר של היטלר, עם גשר בפה, אודם ואיפור מלא של מלכת יופי בפנסיה, כמו אחד ממלכות הדראג של מועדוני ברלין, שכולם גמרו במצוותו של היטלר במחנות הריכוז. סת נטל במלוא הרצינות, הכישרון, האהבה והיכולת האפית הבלתי־נדלית שלו את הטיפול ההיסטורי בשואה מתוך מבט אישי, ממש תקריב על התקופה הכי מקוללת בהיסטוריה האנושית.
“חיי שניים” הוא סיפורם של שאנטי והני סת. שאנטי, דודו של ויקראם, למד רפואת־שיניים בגרמניה, קצת לפני עליית הנאצים, שם התאהב בהני, בחורה יהודייה אלגנטית ומתוחכמת מבית ברלינאי משכיל. הוא יצא מגרמניה קצת אחרי השתלטות הנאצים. היא הצליחה לברוח זמן מה אחריו, הגיעה לאנגליה ונישאה לו כעבור שנים. מאחור היא השאירה משפחה שרובה נספתה במחנות. הכאב הנורא על אובדנם רובץ לאורך 450 עמודי הרומן הביוגרפי המרתק הזה.
מרתק שסת בחר להתחיל ביוגרפיה רצופה במכתבים, מסמכים היסטוריים ותצלומים משפחתיים דווקא בסיפור על עצמו: כיצד בא מהודו לגור עם דודו שאנטי ודודתו הני בביתם באנגליה, כנער הודי נבוך שהגיע לאי הצונן כדי ללמוד ולהרחיב אופקים.
מרתק כיצד בכל פעם הוא יוצא מתוך האישי ומפליג אל הקיבוצי וההיסטורי, וחוזר חלילה, בכזו רהיטות, עדינות ותבונה. כאשר הוא שותל – בדיוק במקום ההולם בטקסט – את עדותו של הדוד שאנטי, כיצד ראה פעם את היטלר בזמן המשחקים האולימפיים, צבוע כתוכייה זקנה למען צילומי הצבע של צבא צלמיו, מקבל כל הפרק ההיסטורי העכור משמעות סוריאליסטית מצמררת. וכאשר הוא מפרסם את ההתכתבות הנדירה של הני עם חברותיה הגרמניות אחרי המלחמה, שחלקן מכות על חטא, ואילו אחרות מפגינות התגוננות תוקפנית מאוד לא־נעימה, שוב מקבלת ההיסטוריה מגע אישי קרוב, ואפילו מובן לפתע פתאום.
ויקרם סת הוא סופר של אפוסים, וגם כאשר הוא נוגע בביוגרפיה משפחתית בפריזמה היסטורית, ניכרת בטקסט טביעת כף ידו המתאווה לפרטי פרטים. הוא מתאר מה בדיוק אכל הדוד כשגר בגפו באנגליה (ואת שנאתו למרמייט, ממרח השמרים האנגלי הנודע לשמצה), בדיוק כפי שהוא מתאר את לבושה האלגנטי של הדודה, ומה קרה לו עצמו כשהגיע לישראל לכנס־סופרים, נקלע לעיר העתיקה בירושלים, וכמעט הותקף על ידי פלסטינאים. לכל הפרטים האלה יש משמעות, וכולם מצטרפים לפאזל האנושי האינטליגנטי, החומל והמרגש שלו. צילומי המכתבים אישיים, המסמכים הנאציים, ואפילו הגלויות שנשלחו מאושוויץ ומטרזינשטט להני ולחבריה, מוסיפים לטקסט ערך מוסף בכך שהם מחיים את ההיסטוריה באופן אינטימי. וכאשר סת מנתח את כתב ידה של אחותה של הני, שהולך ונחלש ככל שחולף זמן מאסרה במחנה, הקורא ממש חש את המציאות כמות שהיא, במין “יד ראשונה היסטורית” מוזרה ומבעיתה.
אחרי שקוראים את “חיי שניים”, נדמה שאי אפשר לספר את ההיסטוריה שלא מתוך סיפור פרטי. יש פה הוכחה מעשית לכך שהסופרים הם אולי ההיסטוריונים הכי יעילים בהיסטוריה. רק דבר אחד הפריע לי במלאכת המחשבת הזו. הפרקים החותמים את הביוגרפיה עוסקים בשנות חייו האחרונות של הדוד, שפיתח פרנויה כלפי בני משפחתו, וסופו שהוריש את הונו הרב לחברים שהתעלקו עליו. משום מה, השתרבבה כאן נימה מרירה והאשמה פרטית לגמרי של ויקרם סת כלפי דודו, שאין לה כלל נגיעה ליתר הטקסט הזהיר והצלול, והיא נראית כמין סגירת חשבונות אישית ותמוהה מאוד. מאוד לא נעים לקרוא את זה. מצד שני, ייתכן שפגם זה מוכיח בדיוק את ההפך ממה שנטען קודם: שסופר אינו יכול לשמש כהיסטוריון יעיל כלל ועיקר, שכן איננו יכול להימנע מלתקוע את עצמו ורגשותיו בכל פרק בעלילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.