רקע
אשר ברש
ב. שָׁפִיֶה הַנוֹצְרִיָּה

אוֹתה אהבה אשת ידידי הסוֹפר אהבת נפש.

– כמה היא תרבוּתית! כמה עדינה! איזה יוֹשר! הלואי והיוּ בינינוּ היהוּדים כמוֹתה!

היא דיברה גרמנית כמעט לא משוּבשת. מילדוּתה שירתה ונתחנכה אצל משפחת “טמפּלרים”, ואפילוּ למדה שנה וּמחצה בבית ספרם של אלה במוֹשבה. כשנתבגרה נישׂאה לערבי מנצרת, שלא ידע אף מלה גרמנית. ואז שבה למקוֹר מחצבתה. גם חמשת ילדיה היוּ ילדים ערביים לכל פרטיהם: הכוּתנוֹת המזוֹהמוֹת, ציציוֹת השׂערוֹת, ואפילוּ דלקת העיניים הכרוֹנית לא חסרה. אל המוֹשבה הגרמנית כמעט לא היתה סרה. בעלה אסר עליה את ההליכה שמה.

הם גרוּ בבית אבנים נמוּך בתוֹך חצר גדוּרה, וּבצד המבוֹא לחצר היה כמין כוּך וּבוֹ ארגז גדוֹל, וּבארגז מעט חיטה, עדשים, דוּרה ואילוּ קלחי ירקוֹת נוֹבלים. אך בתוֹך הדירה פנימה היוּ שני החדרים מסוֹרגי החלוֹנוֹת הפתוּחים מליאים שׂקי תבוּאה וקמח, פחי שמן ועוֹד מיני מכוֹלת, שמחירם האמיר משבוּע לשבוּע.

עיקר העסק היה בידיה של שׁפיה. היהוּדים היוּ קוֹנים ממנה ברצוֹן. כי יכלוּ לדבר עמה “בלשוֹן בני אדם”.

היא היתה למעשׂה אדם חביב מאוֹד. קוֹמתה גבוֹהה ודקה. פניה השחרחרים צרים וּנעימים, ועיני הזיתים מביטוֹת בישרוּת אל פני הדוֹבר. תמיד היתה לוֹבשת שׂמלה חלקה וארוּכה מצבע כחוֹל דהה ורגליה יחיפוֹת וּמלוּכלכוֹת. ידיה גידיוֹת וחזה שטוּח. היה בכל גוּפה מן הכמוּש והאמיץ כאחד של אשה שילדה והיניקה ולדוֹת הרבה. קוֹלה היה נגיני וערב, וּמבטאה הגרמני כמעט כמבטא הוירטמבּרגים, שמהם קיבלתהוּ. בשבתה על השרפרף הנמוּך וּברכיה זקוּפוֹת היתה מוֹשכת וּמוֹרידה בלי הרף את שׂמלתה.

כשגברה המצוּקה בארץ וּמוֹרי בית הספר עשׂוּ אגוּדה אחת לשם הספקת מַכּוֹלתם, בחרוּ בי להיוֹת להם השוֹבר והמשבּיר, כי לא מצאוּ, כנראה, ביניהם אחר בקי בתבוּאוֹת יוֹתר ממני. ואז באתי בקשרי משׂא וּמתן עם שׁפיה.

– היא חכמה! – המליצה עליה לפני אשת ידידי הסוֹפר. – על ידיה תקנה הכוֹל על הצד היוֹתר טוֹב.

וּבכן הייתי בא כמה פעמים בשבוּע אל “חנוּתה” של שפיה, והיא היתה מכניסתני אל הדירה פנימה, במקוֹם שנמצאוּ לפעמים בעלה, ילדיה, אוֹ איזה ערבי אחר, מאלה שסחרוּ עמהם. שם הראתה לי את מיני החיטה, חיטת “נוּריס”, “חוֹראן” וּ“בּלדי”, את מיני העדשים, הלבנוֹת והאדוּמוֹת, ואת מיני האפוּנה והדוּרה הטוֹבה והפּחוּתה. גם קמח טחוּן היה לה למכירה עם וּבלי “זוָן” עם וּבלי “זבוּבוֹנים”.

אני בדקתי את התבוּאה על כף ידי והיא דיברה אלי:

– בעלי ואני עוֹסקים רק בסרסרוּת. באמת כל התבוּאה הזאת אינה שלנוּ. הערביאים (היא ביטאה מלה זוֹ, כמי שמבטא שם של בני עם זר) מביאים לנוּ דוּגמאוֹת אוֹ שׂקים אחדים, ואנוּ מוֹכרים את שלהם. לא יוֹתר ממטאליק ברוֹטל אנוּ מרויחים. בּיי גאָט! (באלהים!)

זכרתי את עדוּתה של אשת ידידי הסוֹפר והאמנתי לדבריה.

היא לא שאלתני אף פעם אחת, מתי יבוֹא הקץ למלחמה. סוֹף המלחמה היה בשבילה סוֹף לעסקים, לסרסרוּת הבעל, לרוחים, לצבירת כסף.

– בעלי שילם “בּדל” (כוֹפר). התוּרכים המזוֹהמים – שלוֹשים נאפוֹליוֹן זהב לקחוּ. וגם עתה עליו עוֹד לתת בקשישים. הם וילדע לוֹיטע (אנשים פראים).

– אין דבר, בקרוֹב יכבשוּ את הארץ נוֹצרים אירוֹפיים.

– אוֹ, לא בקרוֹב כל כך. הנה כבר עברוּ שלוֹש שנים. יכוֹלוֹת לעבוֹר עוֹד שלוֹש, ואפשר יוֹתר.

היא הוֹסיפה את השנים בשׂמחה גלוּיה.

בעלה, שהיה ככפרי שתקן וּמגוּשם, היה על פי רוֹב בחוּץ, מתהלך עם פלחים ועם סרסוּרים, ואת העסקים עם הקוֹנים, יהוּדים כוּלם, ניהלה אשתוֹ, שׁפיה.

יוֹם אחד, אחרי ישיבת המוֹרים, שבה החליטוּ לקנוֹת כמה קאנטארים חיטה, מפני היוֹקר המאמיר והוֹלך, וגם קיבלוּ הלואה מיוּחדת לתכלית זוֹ, הלכתי אל שפיה. הכוּך היה סגוּר, וּמבעד לשער בקעוּ קוֹלוֹת רבים וצוֹהלים. עברתי בהיסוּס את מפתן השער ונכנסתי אל החצר. הבית היה מלא ערביאים, והם הקימוּ שם רעש גדוֹל, שרוּ ורקדוּ, אף תוֹפפוּ ב“דרבּקה”.

מיד אמרתי לחזוֹר, אך נתעכבתי עוֹד רגע: כדאי לראוֹת את אלה כשהשׂמחה במעוֹנם. אך התחלתי מתקרב אל הפתח, והנה נשמעה מבפנים צריחה חדה, וּבאחת נפסקוּ קוֹלוֹת השׂמחה, התיפּוּף עמד, וקוֹלוֹת אחירים עלוּ מן הבית: קוֹלוֹת קטטה, קללוֹת, חירוּפים מלאי ארס וזעם. וּבעוֹדני עוֹמד תוֹהה, התפרץ החוּצה ערבי פרוּע ראש, קוֹפץ וּמדלג בכפתנוֹ כנס מן הסכנה, ואחריו – שמעוּ וּתמהוּ! – שפיה בכל אוֹרך קוֹמתה, אף היא פרוּעת שׂיער וּטרוּפת עיניים, הריר נוֹזל על שׂפתיה הפעוּרוֹת וּבידה היא מנוֹפפת סכין גדוֹלה, סכין אבטיחים נוֹצצת, והיא מצעקת בערבית קוֹלנית:

– תנוּני לשוֹחטוֹ, תנוּני נא! תנוּהוּ בידי! תנוּ בידי את הכלב הזה! תנוּהוּ!

כמה מן האוֹרחים וּבתוֹכם בעלה רצוּ אחריה ואחזוּ בה לעוֹצרה.

וּבראוֹתה אוֹתי – עמדה פתאוֹם כנדהמה. אך מיד התחילה גרמנית:

– זה אחי, כלב נבזה! ערבי אמיתי. הוא העליבני.

ושוּב התחילה נאבקת בכל כוֹחוֹתיה להיחלץ מידי המחזיקים בה.

אחיה כבר עבר את הגדר ועמד שם מביט חיור כמת.

פניתי והתחמקתי מן החצר.

כשסחתי את המעשה לאשת ידידי הסוֹפר, אמרה:

– וּמה בכך? כלוּם יהוּדיוֹת אינן מתקוֹטטוֹת עם אחיהן? בודאי הרגיז אוֹתה יפה.

– כן, אבל הסַכּין? וּבכלל ה“רציחה” הזאת?

– רציחה! ואני אוֹמרת לך: תרבינה כמוֹתה אצלנוּ!



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48525 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!