רקע
אשר ברש
ג. מַחְמוּד

הוּא לא שילם “בּדל”, אך ברח מן הצבא, וּבשכר בּקשיש קטן, קצוּב לשוֹטרי המקוֹם מדי שבוּע בשבוּע, “הוּרשה” להסתתר בחדר קטן באחת החצירוֹת שבסימטה. מן החדר הזה היתה יוֹצאת כּוָה אל הסימטה, וראשוֹ היה מתגלה פעמים אחדוֹת ביוֹם בכּוָה זוֹ לאילוּ רגעים “לחטוֹף מבט על העוֹלם”. ראשוֹ היה מגוּלה תמיד והוּא מסוּלסל ניצת שׂיער שחוֹרה, כמעט כראשוֹ של כּוּשי. פניו העגוּלים והבשׂרנים מצוּלקים ממחלת אבעבוּעוֹת, שׂפמוֹ כשני תוים דקים מאוֹד, ועיניו כשתי גחלים מתרוֹצצוֹת. כל לבוּשוֹ היה כוּתוֹנת בד ארוּכה עד לקרסוּליים, וּבה היה יוֹצא בשעוֹת שאין בהן סכנה אל רחבת החצר, ולפעמים לרגע אוֹ לשניים גם אל מדרכת האבנים הצרה שבסימטה.

באוֹתה חצר ממוּל לחלוֹנוֹ, בקוֹמה מוּגבהה, היתה מתגוֹררת

ערביה נוֹצריה, היא וּמשרתתה הזקינה. בעלה היה נוֹשׂא משׂרה בסַלט שבעבר הירדן, ורק פעם בחוֹדש היה בא ליוֹם אחד לבקר את אשתוֹ. אשה זוֹ, שהיתה כוּלה אוּמצת בשׂר לבן ורך עם פני לבנה מחייכוֹת ועיניים טוֹבלוֹת בתאוַַת ממתקים ותוּפיני חמאה, היתה עקרה, וכל תפקידה היה לשכב כל הימים, לרבוֹת הערבים, על היציע הקטן על גבי מצע של כרים וּכסתוֹת, לבוּשה שׂמלה בהירה, דקה וּנקייה מאוֹד, לצווֹת על משרתתה לשנוֹת את משכבה, כדי שתמצא מפלט מאוֹר החמה, וּממקוֹמה היתה מדברת בקוֹל רם וצחקני עם השכינים והשכינוֹת שבכמה בתּים מסביב לחצר.

מחמוּד יכוֹל היה לדבר עמה בכל שעה וּבכל רגע, אך בראוֹתוֹ את לוֹבן בשׂרה, את נקיוֹן לבוּשה הדק, וּבייחוּד את הסנדלים הרקוּמים שברגליה היחיפוֹת והצחוֹת – היה קוֹלוֹ מת בגרוֹנוֹ, וּבדברה אליו בקוֹלה המתרפק, היה רק בוֹלע את רוּקוֹ וּתשוּבה לא באה מפיו. על כן בחפצוֹ לדבר עמה, היה מקפל את רגליו על הספסל תחת כוּתוֹנתוֹ וּפניו לתוֹך החדר פנימה והוּא מדבר מתוֹך עצימת עיניים. בערבים האפילים היה חוֹפשי יוֹתר בדבּרוֹ, אך קוֹלוֹ היה אז חשאי ועצוּב מאוֹד.

שנתיים וחצי “הסתתר” מחמוּד בחדרוֹ זה. פעמיים ביוֹם היתה דוֹדתו מביאה לוֹ את ארוּחתוֹ, שתי פיתוֹת ושלוֹש קציצוֹת של פלפל, והוֹלכת לה. והוּא נשאר במקוֹמוֹ להשתגע בלבנה הזוֹרחת על היציע מנגד. לפעמים שלחה לוֹ האשה אילוּ תוּפינים אוֹ כוֹס “שׂוּשׂ”, ואז היה מקבל את המתנה ברעד של קדחת.

פעם אחת בעוֹברי בסימטה עצרני הראש המסוּלסל שבאשנב:

– מתי יהיה הסוֹף, יא חוג’ה?

– אללה יוֹדע.

– כן, אללה יוֹדע. אבל גם היהוּדים יוֹדעים. האנשים אוֹמרים, ש“פלסטין” תהיה אחרי המלחמה להם, ל“יהוּד”.

– אפשר. אם כן יהיה רצוֹן אללה.

וּבהפנוֹתוֹ את ראשוֹ כה וכה אמר בלחש:

– היכן עוֹמדים האנגליז?

– אינם עוֹמדים כלל. הם הוֹלכים.

– וָלה שׁאטר! (פיקח!) התוּרכים המסכנים. אין להם לא “טרוּמבּילים”, לא אוירוֹנים.

– וה“אלמאני”? (הגרמני?).

– יש להם – – –

מחמוּד אסף פתאוֹם את ראשוֹ החדרה. בפינת הסימטה הוֹפיע קצין משטרה, צוֹעד יהירוֹת וּמצליף בפרגוֹלוֹ על מגפיו.

וּבסוֹף אוֹתוֹ הקיץ, בשעת צהריים אחת, באוּ מחנוֹת הפּרשים האנגלים, ההוֹדים, האוֹסטרלים והסקוֹטים. הם זרמוּ העירה בכל הדרכים, ירדוּ בכל מדרוֹני הכרמל ונהרוּ גדוּדים גדוּדים בכל רחוֹבוֹת העיר וסימטאוֹתיה.

גם בסימטה זוֹ עברוּ בשעה שלוֹש וארבע וחמש רוֹכבים ורוֹכבים ורוֹכבים על סוּסים גדוֹלים, מפוּטמים, כבדי זין טוֹב. מהם ישבוּ על סוּסיהם דוֹממים וּרצינים, מהם הביטוּ לצדדין בשויוֹן נפש וּמהם חייכוּ לקהל הצפוּף, הצוֹבא ליד הקירוֹת וצוֹהל מי בשתיקה וּמי בקוֹל וּמי בניפנוּף מטפחוֹת וידיים. יש גם שאחד זרק חפיסת ביסקויטים, אוֹ שוֹקוֹלאדה. האשה העקרה עמדה על כיסא, שהוֹציאה לה המשרתת לרחוֹב, והיתה מרקידה כל העת בשׂמחה את מפלי בשׂרה וּפני הלבנה אשר לה זוֹרחים במלוֹאם.

מחמוּד עמד בתוֹך הקהל בכוּתוֹנתוֹ הארוּכה, גלוּי ראש וּפעוּר פה, ולא גרע את עיני הגחלים מן הרוֹכבים באמצע הדרך. בידוֹ היתה חגוֹרת עוֹר, שהיתה תלוּיה כמיוּתרת וחסרת טעם.

פּתאוֹם זע מחמוּד מקפאוֹנוֹ והתחיל מלקה בחגוֹרה משהו לרגליו, קוֹפץ וּמלקה בכל כוֹח, וּמשם, מתוֹך הצפיפוּת, עלתה נביחה־יבבה מתלעלעת, חוֹתכת וּמתאפקת כנוֹשכת את עצמה. העוֹמדים נדחקוּ זה לזה וּפינוּ קצת את המקוֹם, וּמחמוּד התרוֹצץ בתוֹך העיגוּל, דהר והלקה, והחיה, שנזדמנה שמה ולא יכלה להימלט מיד מַכֶּהָ האכזרי, צרחה בקוֹל קוֹרע לב. לבסוֹף גחן המכה, תפס את הכלבלב הפצוּע בשתי אוֹזניו, הרימוֹ עד למצחוֹ והתחיל מרקד עמוֹ בעיגוּל כשהוּא מחרחר כנגדוֹ ודוֹקרוֹ בעיניו הבוֹלטוֹת.

באוֹתוֹ רגע נשמע צחוֹק מצלצל וצורחני מעל הכיסא. האשה הבשׂרנית החזיקה את מוֹתניה והתעותה כאחוּזת שבץ:

– חי־חי־חי, יא נַאס (אנשים)! הביטוּ, מחמוּד נשתגע! חי־חי־חי, מחמוּד נשתגע! ידעתי שהוּא ישתגע… כן, ידעתי…

וּמחמוּד הוֹסיף לרקוֹד עם הכלבלב.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48647 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!