רקע
אהרן מגד
מלחמת הקנאים

מלחמת הקנאים – העולים בהמונים על ירושלים, חוסמים כבישים, משתטחים בגופם על מבואות הבירה, מנפצים זגוגיות, מיידים ביצים, מטפסים על גגות, קוראים למרי – לא החלה היום או אתמול. זוהי המשכה של דרך ארוכה, שראשיתה עם ראשית ההתארגנות המדינית של הישוב בארץ־ישראל, גם אם הנושא האנושי שלה מתחלף מתקופה לתקופה, וכן האמצעים. ביסוד הרטוריקה של זרם זה בציונות, על כל גלגוליו, כלולה ההצהרה שכל ה“מאכסימאליסטים” הם נאמני המולדת, וכל החותרים לפשרות – הם בוגדים. העם מתחלק ללוחמי מלחמת השם מחד, ולעוכרי ישראל מאידך. כמו בשנות השלושים – תומכי ההסכם היום הם “פלאביוסים” ו“סנבלטים” (ראה שירים ומאמרים ב“זאת הארץ”); כמו בשנות הארבעים – הם “קוויזלינגים”. קיסינג’ר – כיוון שאף הוא יהודי – הוא משומד ומשמיד. הרב לווינגר מכריז בבית—המשפט כי החוק המונע ממנו מחאות אלימות – הוא “חוק ננסי קיסינג’ר”, להזכיר עוון היהודי שנשא “גויה”. אסא קדמוני יוצא בכרוזים היסטריים ששיבושי הלשון בהם הם אך תוצאה של התפרצות זעם שאינה יכולה להכיל את עצמה – נגד “שרי הכניעה”, וקורא בפתוס תנ“כי “עורו בני ציון ונקומה על הצרים לנו” (מי הם “הצרים לנו”? הערבים? הממשלה?). אנשי “המעגל הראשון” מזהירים כי “כל עוד רבין בשלטון, לא יהיה סוף לנסיגות ולמלחמות”. לשיא חדש הגיע “גוש אמונים”, כשבראש מודעה שלו, הקוראת לעלות על בריקאדות, הביא מוטו משירה של חנה סנש, שכתבה אותו ערב חצותה את הגבול להונגריה בשליחות הצלה – “אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות”. כלומר: כשם שגיבורה זו השליכה נפשה מנגד להילחם בנאצים, כך נקראים גם אתם להקרבה, לקידוש השם, לשרוף עצמכם במלחמתכם בבוגדים מבית. הוסף על אלה “מופתים” כמופתי הנביאים. כמו צדקיה בן־כנענה, שעשה לו קרני ברזל, “באלה תנגח את ארם עד כלותם” – כך גם היום: ריתוק עצמם בשלשלאות, כלוב עם שפנים, שלושה עגלים, ארונות מתים. (ואתה שומע את דבר ה' אל בעלי המופתים" “קח לך שלושה עגלים ותן אותם בשער העיר…”) לשוות אופי פולחני ודרמטי למלחמת־הקודש. זוהי קנאות של אש־אוכלת – להוקיע את מתנגדיך כ”אויבי העם". ראש צעירי “חירות” מודיע, לאחר התנגשות עם המשטרה, כי ישקול אם להבא יימנעו מאלימות…

(ובהקשר זה, אם כי בעניין אחר: לפני כמה ימים השתתפתי במסיבת עתונאים יחד עם ח"כ שולמית אלוני ועם דוד הכהן, למחות נגד כניסתה של סוזן באום לארץ. שעה לאחר בואי הביתה, צלצל הטלפון, וקול של איש לא־צעיר אמר בטון מאיים: “מדברים ממשרד הפנים. רציתי לומר לך, ששום דבר לא יועיל לכם! אתם תכנעו! תהיו מוכרחים להיכנע!” ביקשתי שיזדהה בשמו, וסירב. אמרתי שאינני מאמין שממשרד הפנים יפנו אלי בלשון כזו, והאיש אמר: “אתה יכול לסמוך עלי, שאם אני אומר שאני ממשרד־הפנים, זו אמת. אתם תיכנעו! כולכם!”).

אך עם כל ההתנגדות שמעוררת תנועה קנאית זו, של מיעוט המנסה לכפות את דעתו עלי־ידי הפגנות והוקעות, והצובר כוח בדרך של שלהוב־יצרים – צריך לומר שעלייתה באה לה לא רק מכוח עצמה, אלא בגלל הסיוע, האקטיבי והפסיבי, שניתן לה על־ידי הרוב.

זה שנים שהנהגת מפלגת העבודה, והמערך – לא־כל־שכן של מפלגות אחרות – נותנת יד לשכתוב ההיסטוריה של הצינות המתגשמת, במגמה של טשטוש ניגודים עקרוניים מאד, גורליים מאד, וטיוחם.

די אם אביא שתי דוגמאות מן הזמן האחרון.

האחת – הגושפנקא הממלכתית שניתנה להלווייתם של אליהו חכים ואליהו בית־צורי ז"ל.

השניים – שבעוז רוחם האישי, בנאמנותם לעם היהודי, ובמסירותם לרעיון חירות המולדת, אין לפקפק כלל – נתקדשו עתה, על־ידי האומה, ובהיכנסם לפנתיאון גיבוריה, נתנה המדינה, שמנהיגיה לא הביעו כל הסתייגות ממעשיהם, גם אישור לדרכם.

הדור ש“לא ידע את יוסף”, לא יזכור זאת; אולם האם גם ההנהגה – הוותיקה – שכחה? האם שכחה מה היה רצח הלורד מוין ב־1944, בימים שאושרה הקמת “החטיבה היהודית הלוחמת”? את הזעזוע שגרם אז המעשה בישוב? את החרפת המאבק הפנימי שבאה בעקבותיו, נגד “הפורשים”, שכינו את ראשי הציונות בשם “קוויזלינגים”? האם נשכחו לגמרי הטרור הפנימי, מעשי השוד והרצח (לא רק של בריטים, גם של יהודים), מצד אלה שהוקיעו את כל ההנהגה ש“שיתפה פעולה” עם הבריטים כביכול – כבוגדים?

בן־גוריון אמר אחר הרצח: “שום אינטרס בריטי לא סוכן על על־ידי רצח אווילי ומתועב זה. מבחינה בריטית, היתה זו רק כעין עקיצה בזנב האריה, אולם מבחינה יהודית, היתה זו תחיבת סכין בגב העם היהודי.”

האם צדק אז, או לא צדק? – זו השאלה.

בהחלטת ועידת ההסתדרות, נאמר אז:

“הוועידה מציינת כי החבורות הטרוריסטיות, בחינוכן, במהותן החברתית ובתעלוליהן, אויבות לתוכנה המשחרר של התנועה הציונית ותנועת הפועלים – – – מסלפות ומכשילות את המלחמה לגאולת ישראל וקוממיותו, ומבקשות בדרך של הטלת אימים, סחטנות ורצח, להשתלט על הישוב העברי ולהחריש את חירותו הפנימית.”

האם צדקה אז ההסתדרות בהכרזתה זו, או לא צדקה? – זו השאלה. כי הרי רק אחת משתי הדרכים, הנאבקות ללא־רחם זו עם זו, יכלה להיות צודקת. האם עלינו לכתוב מחדש את ההיסטוריה ולהודות שטעינו?

דוגמה: תוכנית הטלוויזיה “חיים שכאלה” על יאיר, אברהם שטרן ז"ל.

שוב: רק אדם חסר־לב לא יתרגש נוכח פרשת חיים טראגית זו, של אישיות בלתי־רגילה, אצילת נפש, בעלת “נשמה מאירה”.

אבל, האם אפשר להעלים מעין כל העם הצופה במרקע – שרובו הגדול יודע מעט מאד על התקופה ההיא – מה היתה לח“י באותם הימים? מה היתה דרכו? סיסמאותיו, מעשיו? האם אפשר להשכיח שלח”י – ואחר־כך גם אצ"ל – ביצעו התקפות על חיילים ואזרחים ללא אבחנה, חטפו בני־ערובה, הלקו רבים מהם, תלו כמה מהם, פוצצו בתים, גרמו אבידות בנפש של לא־לוחמים (בפיצוץ מלון “המלך דוד” בלבד, נהרגו 91 איש ונפצעו 45), והסיתו נגד ההנהגה שנבחרה באורח דמוקרטי? (לאחר שתפשו אנשי אצ“ל שני קצינים בריטיים, כבני־ערובה, עקב גזר־דין המוות על דב גרונר וחבריו, ותלו אותם כמעשה־נקמה, אמר עובד בן־עמי, ראש עיריית נתניה אז, וכיום מאנשי “א”י השלמה”: “זהו הפשע המתועב והמאוס ביותר, שטימא את טוהר מלחמת השחרור של עמנו!”). האפשר להעלים את כל זה? האם צריך להעלים, או כדאי?

אינני כותב את הדברים האלה כדי לחדש את הוויכוח עם הרביזיוניסטים, או עם “חירות” (שגם הם נשתנו מאד מאז), או כדי לומר שמעשי “גוש אמונים” דומים למעשי אצ“ל ולח”י; ברצוני רק להצביע על קו של פרשת־מים העובר לאורך כל תולדות המדיניות הציונית, מאז ימי המנדט הבריטי (ואולי מלפני־כן? אולי מימי בית ראשון, שני?…), ועד היום: הדרך האחת היא – להשיג את המטרה הסופית לאלתר, בכל האמצעים, בכל מחיר, ללא התחשבות בשום גורם זר; הדרך השנייה – ניהול מדיניות עצמאית ומאבק עצמאי, מתוך חיפוש מתמיד של בעלי־ברית, בהנחה שאם ניוותר לבדנו, לא תתגשם הציונות ולא תתקיים המדינה היהודית.

הדרך הראשונה מוליכה להתאבדות, לדעתי. הדרך השנייה, שהיא דרך של “פשרה” (מילת גנאי נוראה במילון הקנאי) – היא זו שבה הלכה רוב התנועה הציונית, מתוך חוש־קיום בריא, ושבזכותה הגענו עד הנה, ואני מקווה שבה גם נוסיף ללכת. אילו ניצחה הדרך הראשונה – זו שבימי המנדט הבריטי דגלו בה אצ“ל ולח”י, זו שאמרה “מלחמה עד חורמה בכובש הזר” (וכן באוכלוסיה הערבית של הארץ, כמובן) – המפעל הציוני היה מתמוטט “באש ודם”, אם גם היתה זו התמוטטות מתוך גבורה רבת־תהילה (לתלמידי הדורות הבאים).

המריבה היתה לא על המטרה, אלא על הדרך להשגתה.

האם התנגד רוב התנועה הציונית – ותנועת הפועלים בראשה – למדינה יהודית, ואפילו “משתי גדות הירדן”, בשנות העשרים והשלושים? האם לא רצה גם הוא להשיג רוב יהודי בארץ? האם התנגד עקרונית לעלייה של “מיליון יהודים” לארץ, כהצעת ז’בוטינסקי? האם לא שאף גם הוא להשתחררות מן המנדט הבריטי לעצמאות?

אבל בנסיבות שהיו קיימות בארץ (ובעולם), למן הצהרת בלפור ובמשך 30 שנה – השגת המטרות האלה היתה אפשרית לא בבת־אחת אלא בהדרגה, ולא בהכרזת מלחמה טוטאלית על השולטים בארץ, עד כדי גירושם ממנה, אלא מתוך היעזרות בהם במידת האפשר והיאבקות עמם על כל צעד. המדיניות הזאת, שבה־בשעה היתה מלוּוה במעשה בלתי־פוסק, בהתיישבות ובעלייה, ובהתעצמות כוח־מגן – היא שהביאה להקמת המדינה.

זו היתה לא רק טקטיקה, אל גם אידאולוגיה, שניתן לה ביטוי ברור ועז, בכתב ובעל־פה. ב־1942, בוויכוח על “אוריינטציה”, אמר ברל כצנלסון: “האוריינטציה בחרה בנו. היא נתונה באופן אובייקטיבי במציאותנו, כשם שהיתה נתונה בימי ירמיהו. עם קטן, על כורחו מקבל מידי ההיסטוריה מציאות מדינית מסויימת, שבה הוא מצוּוה למצוא את מקומו.”

דברים אלה ראויים להיחרת על הלוחות, כהנחיה לעכשיו ולעתיד.

“גוש אמונים”, “התנועה לא”י השלמה", וכל הגופים המילטנטיים הנלווים אליהם – ממשיכים – אם גם בניסוחים אמרים ובאמצעים אחרים – את הקו האידאולוגי והטקטי של התנועה הרביזיוניסטית בהיותה בשיא קיצוניותה התוקפנית: השגת המטרה המכסימאלית לאלתר, בכל מחיר, ללא התחשבות במציאות ההיסטורית הנתונה וללא התחשבות בדעת רוב העם. להילחם עד הסוף – כי הצדק עמנו!

ההנהגה הנוכחית של המדינה – מתוך חוש נכון, בהיגיון קולקטיבי שבא לה מתוך האחריות הלאומית – הולכת בדרך השנייה, ה“מסורתית”: מאבק על המטרה במאמץ לשמור על בעלי־ברית ולהיעזר בהם, בידיעה שללא בעל־ברית, גם לא אחד, עם קטן לא יוכל להחזיק מעמד בסביבה העוינת שהוא נתון בה. פירוש של דבר – אכן, מה נורא! – “פשרות”. לפנים היה זה עם בריטניה, היום – עם ארצות־הברית. ואם אפשר – גם עם מדינות ערב.

חולשתה הגדולה של הנהגה זו היא – שיש לה טקטיקה, אבל אין לה אידאולוגיה. ליריביה יש, ולה – אין. אנו שומעים הסברים לבלי־סוף, הצטדקויות והתנצלויות על כל צעד פוליטי, על כל תמרון ומשא־ומתן – אבל לעולם איננו שומעים דברים ברורים ואמיצים על דרך! דברים ברורים שבהם ייאמר לעם בקול רם: כן, אחינו בני־ישראל, אנחנו הולכים בדרך של פשרות, עם ידידים ועם אויבים – כי זוהי הדרך היחידה לנו להתקיים.

כשאין אידאולוגיה, לאידיאולוגיה אין ביטוי, וכשהדברים נעשים כאילו מתוך בושת־פנים, מתוך צורך להתנצל בפני הקיצוניים – מה הפלא שידם של אלה ברחוב היא על העליונה? מה פלא שדרך הרוב אין בה שום פאתוס ושום רוח להלהיב אנשים? מה פלא שזה שנים מיישרים את ניגודי העבר וכותבים מחדש את ההיסטוריה כאילו מתוך הודאה בטעויות?

אם דבר לא ישתנה – המיעוט של הקנאים החדשים ייהפך תוקפני יותר ויותר. מטבע הדברים שהוא יצפצף על הליכים דמוקרטיים: כי אם אנחנו בשם ה' נלחמים, וכל היתר כופרים־בעיקר ובוגדים – הרי לבוגדים יש דין אחד, מסויים, שהוא נעלה על הדמוקרטיה! לאנשים האוחזים באמונה קנאית כזאת – יש תוקף מוסרי פנימי, הצדקה מוסרית – גם למעשים שהם מעבר “לחוק ולסדר”.

אל נתפלא, אם כן, אם בימים הבאים – לא שלושה עגלים נראה ברחובות, אלא עגלה משולשת, שתבותר לשניים, והמון המפגינים יעבור בה בתווך, לקיים את מופת ברית־בין־הבתרים, מתוך אכסטזה דתית השמה לבוז כל הגיון מדיני.

28.8.75

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!