התופעה הזאת, של אלפי בני־נוער הנוהרים ברכב וברגל להפגנות־התנחלות ברחבי הארץ, או להפגנות־מחאה מול בנייני הממשלה, בשירה, בקריאת סיסמאות, בנכונות להקים אוהלים (ולו ללילה אחד), או לעלות על בריקאדות, ורובם הגדול, אם לא כולם, מן המחנה הדתי, חובשי כיפות – לא היתה כמוה בתולדות הארץ, מאז ראשית ההתיישבות ועד הנה.

לעומתם מתקבצים – קומץ כאן וקומץ שם – כמה עשרות מאנשי “השומר הצעיר”, “מוקד”, קצת סטודנטים ועסקנים מן “העבודה”, להפגנות־נגד, מחאות־נגד, החתמות־נגד, מנסים במאמצים רבים להפיח רוח במדורה הדועכת, ואש לא מעלים.

אנשים שעברו כברת־דרך לא קטנה בארץ הזאת, בימי המנדאט ובימי המדינה, עומדים ומשתוממים: איך נתהפכו היוצרות? איזו מהפכה התחוללה כאן? האומנם ירשו “הכיפות הסרוגות” את מקום “החולצות הכחולות” – אלה שבשנות השלושים והארבעים השתרכו בשורות ארוכות בשבילים של ואדי־קלט וואדי־פרעה, אל ענתות, יריחו, בית־אל, שומרון, והבעירו שם מדורות ושרו סביבן על יישוב השממה וההרים? אלה שבאותן השנים גם מילאו את רחובות הערים בהפגנות המוניות, סוערות, בקריאות מהדהדות, להעפיל, לעלות, לכבוש, – למרות כל מכשול ופגע? האומנם יצאה הרוח מאלה ונכנסה באלה?

אנשים נתקפים חולשת־דעת מול החזיון הזה: מה, אם כן? האלים ההם הכזיבו? מה נשאר, מלבד מצעים פוליטיים יבשים שאין בהם נשמה, שבקושי עשויים לכלכל מאמרים ונאומים עייפים. הנה כאן: אמונה אמיתית, יסוד־מוסד איתן, חזון לא־יכזב, העומד בפני התקפות מבחוץ, קטנות אמונה מבפנים, בפני כל הסערות והתמורות.

הם מסתכלים במרקע הטלוויזיה – המעביר את המחזות הנרגשים אל כל בית, מתוך אהדה לא־מוסתרת – ובלבם – אולי גם למרות רצונם – התפעלות, גם קנאה: מול הלבנטיניות הפרועה מחד, מול המבוכה, אובדן־הדרך, הרהורי־הכפירה והניהיליזם מאידך – נוער “טוב”, “סימפאטי”, יפה, ללא בולמוס־הרחוב וללא גסות־החומרנות, מלא התלהבות, מפועם אידיאלים (“אל הנוער הזה התפללנו”), ש“ביום נחלה וכאב” יוקד בו זיק, בקיצור: נוער שיש לו "מוטיבציה "(בכל שלשה חדשים מתחדשת עלינו איזו מלת־כנף, שמוצאה, על־פי־רוב מן הצבא, וממנו היא עוברת במהירות של שפּעת־מדבקת אל העיתונים, הרדיו, אל העם. עכשיו: “מוטיבציה”).

אם כן, נוכח החזיון הזה, אומרים רבים – רבים שאינם דתיים, רבים שאינם מזדהים עם רעיון “א”י השלמה“, או עם עמדות פוליטיות של המפד”ל או ה“ליכוד” – אם נוער כזה לנו, יש עוד תקווה לעם ישראל.

האומנם תקווה? – זו השאלה.

כשם שיש “מצווה הבאה בעבירה” – אם להשתמש במטבע שהשתמש בו גרשום שלום לעניין תנועה משיחית – כך יש “תקווה הבאה ביאוש”. והתקווה שבה נאחזים עכשיו, כבקש־הצלה, הנבוכים ואובדי־הדרך – באה ביאוש וסופה יאוש. תקווה שאין מסוכנת ממנה, במצבנו הנוכחי.

ההשוואה בין התנועה הדתית־לאומית של היום ובין התנועות החלוציות שלפני המדינה – היא חיצונית בלבד, מה שהעין רואה, מה שהלב מתחמם לרגע – ושטחית. התנועה החלוצית – בעצם, התנועה הציונית כולה, לרבות המחנה הדתי שבה – פעלה, גם במבצעיה הנועזים ביותר, בתוך מסגרת ריאלית־היסטורית, ובבחינת האפשרי והבלתי־אפשרי שבה. (רק התנועה הרביזיוניסטית שאפה להקים את “מלכות ישראל”, שמשני עברי הירדן, “בדם ואש”, בחזיונות של כיבוש הארץ בכוח; רק היא דיברה על “המשיח שיבוא רכוב על טאנק”, ונגד “פולחן הפאציפיזם הנבוב”, ושרה “כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש, למען ההוד הנסתר!”). ההתלהבות ששררה במחנה החלוצי, הנכונות להקרבה שבו, כל המטען הרגשי ששוקע במעשה ההגשמה, על כל התארים הנלווים לו, הסמלים, השירים, הטקסים, ההווי – כל אלה היו בגדר הרציונאלי, בגדר המציאות ההיסטורית ואפשרויותיה הריאליות.

התנועה הגואה עכשיו – צומחת מתוך יאוש משפיון־הדעת, ויאוש מכל פתרון ריאלי. זהו צמח־סמים – “יפה” כמו פרג, גם משכר – הגדל על קרקע שתמיד – בעמנו בתקופות שונות בתלדותיו, כמו בעמים אחרים – מגדלת צמחים כאלה: משבר, שפל רוחני, שבא בעקבות לחצים חיצוניים, דכדוך, נמיכות־רוח, אובדן האמונה באפשרות להיחלץ מן הקשיים. זוהי שעתן היפה של התנועות המיסטיות, המיתיות, המשיחיות, הקנאיות – הסוחפות המונים למעשים… לאמיתו של דבר, למעשים של יאוש.

אם ללכת שוב בעקבות הגדרות של פרופ' שלום – זוהי תנועה החותרת, מדעת ושלא־מדעת, להוציא את הציונות ממסגרתה ההיסטורית ולעשותה לא־היסטורית.

יש לה כוח. אין לה מעצורים שכליים. בהשראת הרב צבי־יהודה קוק ונביאים אחרים, היא הולכת בשם ה' ומשיחו, בשם ההבטחה הקדומה, בשם הכוחות העליונים והשבעתם – לקיים את המצווה, עד “ייהרג ולא יעבור”. עד “למות על קידוש השם”; ומתוך החרמה ונידוי – כמו בכרוזים המתפרסמים – של כל המתנגדים, שהם “אויבי ה'”. אם ויתור על שעל מאדמת יהודה ושומרון אסור מן התורה, במצוות ה' – אין מקום לשום משא־ומתן, לשום פשרה. אז – “קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו”. פירושו של דבר, בלשון פוליטית, גם אם לא תקבלו עזרה ונשק מן הגויים, גם אם יחזקו עליכם אויביכם – עלה תעלו! פירושו של דבר – “מצדה”.

לכל זה יש כוח סוגסטיבי, מהפנט – כמו לתנועות אי־רציונליות רבות, המסתמכות על מיתוסים קדומים, או על קנאות דתית – עכשיו וכאן. כשהפתרון הריאלי שרוי בערפל, כשאין למעשה שום טיעון בטוח לכל בעלי האלטרנטיבות, כי הדברים אינם תלויים רק בנו – אז עומדת שפיות־הדעת בברכיים כושלות מול גילוי של “אמונה”, ונמנעת מלראות לאן היא מובילה, ובאין “מוטיבציה” אחרת שיש בה כדי להלהיב – יש כמיהה ל“מוטיבציה” כלשהי, ותהי זו דתית, ובלבד שתהי. כי אם נגזר להילחם – מוטב להילחם למען יעוד קדוש, מאשר מאין־ברירה!

אבל “משיחיות” זו – סופה מעשים נואשים, כפי שעלה בגורל תנועות שקדמו לה, והאוחזים בה, שהם אנשים דתיים, כדאי להם לזכור, שגם חכמי התלמוד הזהירו מפני דוחקי־הקץ.

15.10.74