רקע
אהרן מגד
"קבר רחב הזונה"

האולם, “אולם בני ברית” בתל־אביב, היה מלא מפה לפה אנשים צעירים, רובם בגיל הגיוס, ואף למעלה מזה. כמאתיים איש, ואולי יותר. אותם צעירים, בעלי מראה “זרוק”, שאתה פוגש ב”צוותא", בסינמטק, בערבי־שירה לעתים, בהצגות נסיוניות, במופעי ג’אז טוב. נוער “שוחר תרבות”, אפשר לומר, ער לחדש ולמתחדש. מעל לשולחן הנואמים היתה תלויה כרזה מאולתרת: “ישוּחרר אורון אדר, תוכר הזכות לא לשרת בשטחים הכבושים!”

במסדרונות פגשתי כמה אנשים מוכרים, מבוגרים יותר, פעילים ותיקים בארגונים שמאליים, ששמותיהם חתומים על כרוזי־מחאה שונים. המסדרון המה אנשים נרגשים, וכמה מהם חילקו כרוזים. כרוז אחד של “ברית הפועלים”, (ת.ד. 36321, ת"א), הקורא לארגון כנס נוער ארצי, יהודי־ערבי, למען שלום, הבנה הדדית, ונגד “ההתנחלות על חשבון הפלסטינים”; כרוז שני של “תנועה בינלאומית לסרבני מלחמה מטעמי מצפון” (ת.ד. 28058, ת"א), המביא קטעים מאמנות בינלאומיות המבטיחות את חופש המצפון; כרוז שלישי, מטעם ארגון “חנינה בינלאומית” (“אמנסטי אינטרנשיונל”; ת.ד. 20178, ת"א) – קורא לחתום על עצומה לביטול עונש המוות. כרוז רביעי, מטעם “שלום עכשיו”, קורא להתפטרות הממשלה.

על אורון אדר לא ידעתי אלא מה שנכתב עליו בידיעה קצרה בעיתון: אך באולם פגשתי את הוריו; והנה הם מכרים טובים משכבר השנים. יותר משבאו למחות, הם כאבו. הוא נשפט ל־25 יום בכלא צבאי, בתום תקופת הטירונות בחיל־השריון, לאחר שסירב (כמוהו כדני אמיר, ששוחרר לא־מכבר מן הכלא ואחד מקבוצת ה־27) לשרת בשטחים הכבושים.

אני באתי לשמוע, להבין.

על הבמה ישבו: היו"ר גאי פלבסקי, דורית (אחת מן ה־27), פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הסופר והמתרגם מרדכי אבי־שאול, יגאל תומרקין, יבי. מאוחר יותר הגיע גם מתי פלד.

אם כי האסיפה היתה ישראלית מאד, ועסקה בנושא ישראלי מובהק והנאומים בעברית (טובה וברורה) – האוירה באולם הזכירה לי את זו ששררה באסיפות־נוער (הרבה יותר בסוף שנות ה־60 מאשר ב־1980) שהזדמן לי לבקר בהן, באנגליה, הולנד, ארצות־הברית: טון הדיבור, ההמולה רווית־המתח, הוויבראציה בקרב־הקהל, אפילו מראה האנשים ולבושם.

לכאורה, למה לעסוק בציבור כזה, שהוא מיעוּט מבוטל בעם? “כמה בטליונים יש להם?” – אם להשתמש במושג צבאי, שהוא ממין העניין. והטיעון נגד יחידים אלה, שאינם סרבני־גיוס, אך המסרבים לשרת בשטחים הכבושים, הוא אלמנטרי מדי, לגאליסטי, ולא כדאי אפילו לחזור עליו. אבל לא זה מה שהעסיק אותי בהקשיבי לנאומים, ולתגובת ההסכמה־הכללית, אלא הסגנון, מבחר הביטויים, ה“טימבר” – זה צבע־הצליל – עולם המושגים החד־משמעי, ההחלטי, המתעלם ממגוון כה גדול של ערכים ובני־ערכים שהיוו את עולם מחשבתו ורגשותיו – לרבות הספקות – של בני הדור שקדם להם, שני הדורות, שלושת הדורות. ועולם־מושגים זה, נדמה לי, איננו רק נחלת 27 צעירים, או 200 מהם, אלא הוא הופך לנחלת רוב בני הגיל הזה, “הרוב הדומם” שלו. היחידים האלה הם רק מסקניים ונועזים יותר, בגילוי המעשי של הסרבנות, הדורשת אומץ ורוח—מרדנית.

יש משהו דומה בין עולם־מושגים זה ובין עולמם של אנשי “גוש אמונים” – למרות היותם אויבים זה לזה, למרות שהראשונים במערב והאחרונים במזרח: עוורון הצבעים. אצל “גוש אמונים” הוא נובע מהסתנוורות – בפני איזו “שמש גדולה” של אֵש־דת – וכאן, מתוך החלוקה החותכת לשחור־לבן. בשניהם – מחיקה של כל שלל הגוונים שבאמצע, שבמציאות סבוכה כשלנו אי־אפשר כלל לחיות בלעדיהם.

“בכל אדם עובר קו אדום שאין הוא יכול לחצות אותו אם הוא בעל־מצפון” – אומרת דורית דוברת “קבוצת ה־27”, נערה בעלת כושר ביטוי נמרץ ולשון פסקנית. “הקו האדום” הוא זה: אם נדרש ממך להיות מדכא, להשפיל, להכות, להתעלל בתלמידים, להפריד משפחות, לגרש, לפוצץ בתים, למנוע שלום, להשתתף במלחמה לא צודקת – הרי אתה נהפך בעל־כורחך לכובש לא־אנושי ואכזר: שותף למדיניות של אפרטהייד, אלימות, דיכוי, ליבוי שנאה. חובתך לסרב. לסרב לפקודה של “דגל שחור”. במקרה כזה, עקרון הדמוקרטיה, הרוב הקובע – אינו תופס. סירובך – הוא תרומתך למאבק נגד הכיבוש. “אם במרפסת אנשים מכים אנשים – קשה לשבת בבית ולאכול בשקט” – אומרת דורית.

כל זה עשוי להישמע לא רק נכון, אלא גם כמיטב המסורת ההומניסטית של מלחמה לחופש המצפון ולצדק ולשוויון כל האדם – אלמלא ההתעלמות הגמורה ממורכבות המצב שבו נתונה המדינה “הכובשת”; מכך שאין פתרון פשוט, חד־צדדי, להיחלצות ממצב “הכיבוש והדיכוי”, ושמוחות רבים – ביניהם מתנגדים קיצוניים להחזקת השטחים – לא מצאו עדיין פתרון כזה; מכך ש“במרפסת” מתרחשים דברים רבים, מלבד “הכאת אנשים”, וגם ללא קשר עם “הכאת אנשים”, שאינם נותנים מנוח לאכול בבית בשקט.

גאי פלבסקי – אף הוא איש צעיר, בן גילה של דורית, בערך – מצהיר: לא מעניין אותי (בהקשר זה, עד כמה שהבנתי) בטחון המדינה! במדינת ישראל קיימת אפליה לאומית, גזענות (חברון!), ובשמן נעשים מעשים לא צודקים ומתבצעים פשעים! אינני מוכן לשתף פעולה! לאדם הראוי להתכנות אדם, יש שתי אפשרויות המצב זה: להיות פושע, גזען, מדכא – או למרוד! אין דרך־ביניים! מי שמשקיף מן הצד – אינו ראוי להיקרא אדם! מי שלא מתנגד לכיבוש – משתף־פעולה עם הכיבוש! מי שמשתף פעולה עם הכיבוש אינו ראוי להיקרא אדם!

וזה פשוט מאד (וזוכה למחיאות־כפיים סוערות: פשוט כמו ההבדל בין טוב ורע, בין צדק לרשע, ובמחנה השחורים, שאינם ראויים להיקרא אדם מצויים גם אלפי החיילים שלא מצאו עוז בנפשם לבחור באפשרות השנייה.

דעתו של פרופ' ליבוביץ ידועה היטב. אבל באספה זו הוא היה הקיצוני מכולם. בכרזה התלויה על הקיר כתוב היה “תוכר הזכות לא לשרת בשטחים!” – והוא טען נגד הניסוח הזה: חבר בתנועת מרי – לא מבקש זכויות מן השלטון. הזכות היא מושג משפטי, והמרי הוא מרי בחוק. יש לערער את שלטון החוק הזה. יש לסרב לשרת בשטחים – בין אם יש זכות כזאת ובין אם אין! צריך למרוד!

הוא מזכיר שכשנה לאחר הנצחון במלחמת ששת־הימים, כתב כי נצחון זה הוא תחילת התהליך של “שקיעתה ונפילתה של מדינת ישראל”. הוא אומר ש“לא במצפון מדובר ולא בזכויות – אלא בחורבן המדינה”. כי מדינה זו הופכת בהכרח למדינת־משטרה, קולוניאליסטית, משחיתה את אישיות השולט והנשלט גם יחד, גורמת בהכרח לכך שכל העמים הערביים, ממארוקו ועד כוויית, לרבות מצרים (כי השלום איתה הוא רק שביתת־נשק) – יכריזו עליה מלחמה עד חרמה, וכל העולם יתן גיבוי למלחמה זו. המדינה השניאה את עצמה על כל העולם – לרבות על העם היהודי. והא מספר כי כאשר עשה זמן־מה באוניברסיטה בארצות־הברית – לא מצא שם גם אדם אחד ויחיד בין כל האינטלקטואלים – לא־יהודים ויהודים – שלא טען שאנו יצאנו מדעתו – Insane!

הוא אומר, לקול צחוקם ותשואותיהם לש הנאספים: “לעם היהודי אין ענין להניף את דגל ישראל על קבר רחב הזונה!

“קבר רחב הזונה”? – אני שומע ואינני צוחק לבדיחה. האין הוא מרגיש שבקריקטורה (זולה, לדעתי) זו, הוא מתקלס לא רק באנשי “ארץ ישראל השלמה” (שאני רחוק מהם) – אלא גם ביהודה הלוי (“לבי לבית־אל ולפניאל מאד יהמה”), במיכ"ל ובמאנה, בביאליק ובטשרנחובסקי – ועד לצעירי המשוררים כאן, שבשבילם – כאשר אינם עוסקים בהכרזות פוליטיות – יריחו, הירדן, הם חלק מזכרון הסטורי עשיר באמוציות, לא פחות מתל־אביב ונתניה?

והאומנם רק מאז נעשינו “כובשים ומדכאים” הכריזו עלינו מלחמה “עד חרמה” כל העמים הערביים, ממארוקו עד כוויית? האין בזה לפחות שמץ של דמאגוגיה?

אחר־כך אני שומע, בדבריו של מתי פלד (המתונים, מתונים הרבה יותר, כי דיבר על כך שצה"ל צריך להכיר בזכות האמורה), משפט כמו: “ליל הבדולח של חלחול”.

הו, “ההבדל הקטן”! מה יכולים אנו לטעון נגד האו“מ, בהחלטתו על “הציונות הגזענית”? מה יכולים אנו לטעון נגד אש”ף, המכריז בעולם שישראל היא “נאצית”?

שהאי לולא “ההבדלים הקטנים” – שבאסיפה זו לא מצאתי זכר להם – כולנו רשעים, כולנו רוצחים, כולנו משמידי־עם.

4.4.80

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49944 יצירות מאת 2759 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!