רקע
אהרן מגד
אנשי סדום

ב“משא” – שהיתה לי הזכות לערוך אותו כמה וכמה שנים טובות – לפני שבועיים, אני רואה וקורא ציור ומלים של יגאל תומרקין. בחלקה העליון של המגילה אני רואה תמונת חורבה עתיקה, בהרי יהודה או שומרון, כנראה, ולידה עץ עתיק (קדוש?), ומתחת לתמונה כתוב: New Sodom 79 (בעברית: סדום החדשה 79), Ceremonial Objects (בעברית: חפצי קדושה). למטה ממנה ציור ומעליו כתוב – The Kadum Jew־Jew (בתרגום חפשי: היהודון המכוער של קדום), ולצדו, בכתב־יד, מעין הוראות האמן לעצמו: 3 Pigs’־skulls (שלוש גולגלות חזירים), Talit Tefilin (אני מבין שזהו – טלית, תפילין), תיל, אדמה, The Elon־More Glden Calf (עגל הזהב של אלון־מורה) ועוד. מתחת לציור של מסילת־הברזל, שגולגולת ־עגל עם תפילין למצחה מונחת עליה, כתוב (עברית): “המסילה לטירוף הקנאי”. בחלקה התחתון של המגילה, שכותרתו: “Terra Nostra” (האדמה שלנו), מסע ב־New Sodom (כנ"ל), אוגוסט 1979" – כחמשה־עשר משפטים, בדפוס.

אני מנסה להבין. אין זו אמנות “צרופה”, שאפשר, או צריך, להתייחס רק לערכיה האסתטיים. היא מודעת לעצמה כאמנות פלאקאטית, המורכבת – ב“טכניקה המעורבת” שלה – מציורים ומלים בעלי משמעות מוצהרת, בהקשר אקטואלי. אפילו בקריאת שירים של עזרא פאונד, אינני מסוגל להתייחס רק לערכים האסתטיים שבהם. על־אחת־כמה־וכמה ליגאל תומרקין, הכותב בין השיטין של ציור ודברי־שיר, גם פרוזה, גם כרזות, גם מתפלמס (עם "בעלי הפֶטישים), והמשמיע באוזני סיסמאות פוליטיות.

אני מנסה להבין.

 

סדום    🔗

סדום היא העיר הרשעה ביותר בעולם. מלבד, אולי, שכנתה, עמורה (Gomorrha). אין בה גם עשרה צדיקים. היא איננה ראויה להתקיים על פני האדמה. על כן ימטיר עליה אלהים (God) אש וגפרית, עד שיעלה קיטור ממנה כקיטור הכבשן. היא הרע המוחלט.

כך היה בימי התנ"ך. אבל היום, הרי אנו יודעים שאין רע מוחלט (כשם שאין טוב מוחלט) הכל יחסי, לפיכך אני שואל את עצמי: לפי מונה־גייגר של הזוועות האנושיות, היכן אנו – ישראל – עומדים? במקום השני אחר קמבודיה מבחינת רצח־עם? במקום השני אחר דרום־אפריקה מבחינת הדיכוי הגזעני? במקום השלישי אחר צ’ילה מבחינת הטרור והעריצות? במקום הרביעי אחר אינדונזיה מבחינת השוחד, המעילות והשחיתות? במקום שהשניים־וחצי אחרי ברית־המועצות מבחינת דיכוי חופש הדיבור, הכתיב והציור?

במקום הראשון! – אומר פידל קסטרו, שהתקבל בעצרת או"מ – בדיוק כמו יאסר ערפאת (עם האקדח על מתניו) לפניו – באכּסטזה של תשואות, מצד נציגי המערב (שעליהם הוא מבטיח להביא חורבן), והמזרח – אכּסטזה שתלמידי פרויד יגלו בה, ללא ספק, משמעות של פרוורסיה מינית (ראה לורנס איש־ערב). במקום הראשון! בסולם הזוועות האנושיות אומר קסטרו, וכך אומרת גם מפלגת המרכז התורכית: ישראל והציונות האימפריאליסטית הם מקור כל הצרות של תורכיה. וכך אומר גם חומייני. וכך אומרים גם בשוודיה, בגרמניה־המזרחית, בקאמרון, באתיופיה ובקמאמצ’טקה.

“סדום החדשה” – אומר יגאל תומרקין, לאחר מסע קצר, ב־1979, בגדה המערבית.

(בדו"ח של “אמנסטי אינטרנשונל” – ארגון שאינו מפורסם דווקא בחיבתו לישראל – אנו קוראים על רצח ילדים בקיסרוּת המרכז־אפריקאית, על טבח 5000 ילדים באתיופיה, על רציחות ועינויים של ילדים בארגנטינה, צ’ילה, מאלזיה, עיראק, גרמניה המזרחית, ברית־המועצות, דרום־אפריקה).

איני אומר שאין מקום למחאה שלו.

ביום ו' שעבר ראיתי בטלוויזיה תמונה “קלסית” של זעקה על עוול – יותר נכון לומר: תמונה תנ"כית הקוראת חמס! – ערביה כפרית עם סל על ראשה עומדת בשדה, ליד כרם־זיתים, שאנשי “גוש אמונים” פלשו אליו, וצועקת: אני במו־ידי סיקלתי את השדה הזה! את האבנים אני נשאתי על ראשי! – אני רק תמיה אם הביטוי “סדום החדשה” הוא בדיוק הביטוי ההולם את המצב שאנו נמצאים בו; אם אי־אפשר היה למצוא באוצר המלים העברי, התנ"כי (או האנגלי), ביטוי גנאי אחר, כמה סנטימטרים פנימה לאותו גבול, שכשמגיעים אליו, גזר־הדין היחיד הוא חורבן.

אני חושב: לאחר הכל, הרי יש בעיר הרשעה הזאת, מלבד יגאל, יותר מתשעה אנשים המוחים על עוולות הכיבוש הישראלי. הם מונים כמה מאות, אם אינני טועה. אם כן, אולי בזכותם לא נהיה נדונים לאש־גפרית, כי אלהים הוא חנוּן ורחוּם ולא־ישחית?

 

JEW-BOY    🔗

לפני שלוש או ארבע שנים, כשהגיע אלינו קיסינג’ר ובפיו הצעות להסכמים עם מצרים, הכוללים נסיגות מסויימות – קידמו את פניו אנשי “ארץ־ישראל השלמה”, רובם חובשי כיפות־סרוגות, בהפגנות, בקריאות בוז, ובצעקות Jew-Boy. “ג’וּ־בּוֹי” הוא המקביל האנגלו־סאכסי לכינוי־הגנאי האנטישמי במזרח אירופי “ז’יד”. המחנה הגדול יותר, של אנשים שקנאוּת לאוּמנית ודתית לא העבירה אותם על דעתם – ביניהם ראיתי, אם אינני טועה, במרחק מה ממני, גם את יגאל תומרקין – הזדעזע: שיהודים – מה־גם דתיים!) יטיחוּ ביטויים אנטישמיים בפני יהודי?!

עכשיו אני קורא אצלו: The Kadum Jew-Boy.

כלומר: אותו גוש־של־צואה שהטילוּ שונאי־יהודים ביהודים (והם אינם מבדילים הין חובשי־כיפות לבהירי־בלורית, בין חנוונים לאמנים, בין ריאקציונרים לשמאלנים) – מסיר עכשיו יגאל מעל פניו ומשליך אותו בפניהם של אחרים מבני אותו הגזע מגודף.

מלבד זאת: אני חושש שהוא לא מדייק.

אנשי קדוּם וחבריהם ראוּיים לא רק לגנאי, אלא גם ליד חזקה. הם חותרים תחת הסכּם השלום, הם מבאישים את שם ישראל בעולם, ובעיקר – הם מסכנים את הדמוקרטיה. אם ימשיכו במעשיהם אלה, כמו בימים האחרונים – יש חשש שנגיע למלחמת־אזרחים, כמו בשלהי ימי בית־שני, ערב החורבן.

אבל Jew-Boy איננו שם נרדף לקנאים, לבעלי הזיות, למטורפים, ואפילו לא למסיגי־גבול ולכובשים. משמעו: יהודון עלוב, קטן, מסריח, ערמומי, גנב.

 

תמונות    🔗

מה משמען של הטליתות העשויות תיל, אני יודע.

מה מסמלות שלוש גולגלות־החזיר בראשי העמודים? בימי המצור של טיטוס על ירושלים, הוקיעו הרומאים גולגולת־חזיר בראש החומה (כך מספרת האגדה) – כדי לעורר זוועה, פחד, פלצות, בקרב מחנה הנצורים ולהרפות את ידיהם מן המלחמה. האם הכוונה היא… להוקיע פֶטיש של טומאה שעובדים אותו עבודת־אלילים (מי?)… לעורר פלצות… או…?

גולגולת־של־עגל (עגל־הזהב) ובמצחה תפילין־של־ראש – זוהי המצאה שלא עלתה, נדמה לי, גם על דעת ה“שטירמר”. תפילין מניחים לא רק אנשי “גוש אמונים”, גם הלל הזקן – אוהב שלום ורודף שלום – הניח תפילין; לעגל־הזהב סוגדים, נדמה לי, בארץ, בנקאים, סיטונאים, ירקנים, מוכרי־פלאפל, מנכ"לים, אמנים, אולי אפילו יותר מאנשי “גוש־אמונים”.

אם הכוונה היתה לזעזע על־ידי פרופנציה של סמלים המקודשים על יהודים מדירי־דורות בכלל – כן, זה הושג.

 

מלים    🔗

נעל היא נעל היא נעל. ילד הוא ילד הוא ילד. מוות הוא מוות. רצח הוא רצח.

סילוגיזם: כל נאצי הוא רוצח, מכאן – כל רוצח הוא נאצי; אושוויץ הוא מחנה עם ביתנים(!) מוקף גדרות־תיל. מכאן – מחנה עם ביתנים מוקף גדרות־תיל הוא אושוויץ.

לולא “ההבדלים הקטנים” (“ניוּאנסים” בלע"ז) – היה העולם הופך לתוהו־ובוהו, ואמנוּת לא היתה קיימת בכלל.

בכל פעם שאומר בגין, באחד מנאומיו הגבוהים־גבוהים, ש“אלה המכוּנים אש”ף – הם “נאצים” – אני מתכווץ. אם כי אני יודע וזוכר שיש באש“ף רוצחים נוראים, שאינם נרתעים מלהרוג ילדים במו־ידיהם, לערוף ראשים בגרזנים, לירות באנשים חסרי־מגן; אם כי אני יודע שאוי־ואבוי היה לנו – כן, אוי־ואבוי היה לי, וליגאל תומרקין ולכולנו – אילו היה המון המוּסת על־ידי אש”ף שוטף את הכפרים והערים שבהם אנו יושבים ולא היה לנו במה להגן ע לעצמנו. ובכל־זאת – “נאצים” זה דבר אחר, “נאצים” – זה אידאולוגיה ומעשה שתכליתם להשמיד עם במכוּון, במתוכנן, בדם קר. ובכל פעם שאני שומע את המלה “שואה” יוצאת מפי שרים או עסקנים לצרכי צדקה, או כדי לעורר רחמים עלינו, או לבקש חסדים, או אהדה – אני מתקפד מבוּשה.

אני מתאר לעצמי שכך גם יגאל תומרקין.

אבל הוא לא נרתע מלכתוב: “ראיתי התנחלות ביהודה ושומרון, ראיתי אושוויץ של תיל וביתנים.”

 

מיתוס    🔗

כמה מידידי הטובים ביותר הם סופרים ואמנים. כל עיסוקם הוא במיתוסים. כשהם כותבים על ארץ־ישראל, של היום, או של לפני ארבעים שנה, או של לפני אלפיים שנה – על המיתוס של הארץ הם כותבים. המדבר – מיתוס. השדות החרושים – מיתוס. עצים ואבנים – מיתוס. קוצים – מיתוס. כל משפטיהם ספוגים מיתוס. אם לא עליו, על מה הם כותבים? – העל הערך השימושי של העצים והאבנים?

אבל הם מדברים בבוז על המיתוס, כשהדבר נוגע לקשריהם הממשיים (לא האומנותיים) של אנשים, לארץ־אבות, או לאדמה, או למקום קדוש.

האנטי־מיתוס של יגאל תומרקין הוא גם כן מיתוס. אם זכותו לצייר נגד מיתוסים אחרים, זכותי לכתוב נגד המיתוס שלו.

יגאל תומרקין כותב: “גוש אמונים זה לא נקלט, האדמה דוחה, זה לא מכאן.”

“גוש אמונים” אולי לא נקלט ולא ייקלט, אבל לא מפני ש“האדמה דוחה”. מפני שאנשים ידחו.

אם “האדמה דוחה” – היא דוחה גם אותו, הוא לא מצטלם יותר טוב על רקע חולות יפו, או סלעי ירושלים, או השממה של ערד מול ים המלח, במקום שפסלו המרשים ניצב. אם “האדמה דוחה” – היא דוחה גם את בית־שמש, את כרמיאל, את כפר־החורש ואת מעלות.

וכך חשבו אמנם האנגלים הטובים, אוהבי הארץ הקדושה, החרבה והרומנטית" היהודים האלה לא מתאימים לנוף. הוא “דוחה” אותם. הם “לא מכאן”. וכמובן, האמינו שלעולם לא ייקלטו בו.

 

צדק    🔗

יש צדק על צד־שמאל וצדק על צד ימין. יש אנשים ששוכבים כל הזמן על צד־שמאל וצועקים צדק, צדק. גם אני אוהב לשכב על־צד־שמאל, אבל להתעורר על־צד־ימין, או להפך, מפני שאחרת הגוף כואב.

יש אנשים שהשכּם־והערב, עשרים־וארבע שעות ביממה, צועקים על העוול שאנו עושים לערבים. כשאני שומע – או קורא – את דבריהם הצודקים, אני חושב: כל העוול כולו הוא רק על צד אחד? ועל הצד השני אין שום עוול בכלל? הלא הצדק עצמו צווח מרוב עינוי־צדק כשלוחצים אותו ככה על צד אחד!

אז שיצעקו קצת גם על הצד השני, לפחות לשם איזוּן הגוף!

לא תמיד היה כך. היה זמן שאנשים שכתבו נגד עוול, היו כותבים יום אחד על העוול שעושים הבורגנים לפועלוים, ויום שני על העוול שעושים הבריטים ליהודים, ויום רביעי על העוול שעושים פורעים ערביים למתיישבים יהודים, ויום חמישי על שתיקת כל העולם. ואז האמנו להם.

היום, כותבי־הצדק כותבים רק על צד שמאל. האם הם עצמם אינם מרגישים בכך? האם אינם יודעים שקצת עוול נגרם גם ליהודים? – בוודאי! אבל כמו הכנופיות של ה“פּרוטקשן”, הם מקיימים הסכם לא־כתוב על חלוקת איזורים: אנחנו נגן על בני־החסוּת שלנו מצד זה של העיר, והם יגנו על שלהם מן הצד השני.

למשל:

כמובן צריך היה למחות נגד החנינה שניתנה לפינטו (אם אמנם רצח ארבעה, או שניים, ערבים בלבנון; ואגב, מה עניין “טוהר הנשק” לכאן" אם חנק במו־ידיו אנשים חסרי־מגן, הריהו רוצח־סאדיסט, הראוי להיות מוּקא מכל חברה, אזרחית כצבאית!), או נגד רצח שבוּיים ערביים, או הפצצת אוכלוסיה אזרחית בלבנון!

אבל איש מאלה שמחוּ נגד החנינה ההיא לא מחה נגד החנינה שניתנה לכשבעים מחבלים שהוצאו לחופשי תמורת שבוי ישראלי אחד – ביניהם כמה עשרות רוצחים שעשו הרג סאדיסטי באזרחים חסרי־מגן חפים מפשע!

האם דם יהודי אדום פחות? צדק צדק תרדוף! פעמיים נאמר, לא פעם אחת!

 

קנאות    🔗

“המסילה לטירוף הקנאי” – כותב יגאל תומרקין תחת הציור המראה את גולגולת עגל־הזהב של אלון־מורה המוּנחת על המסילה.

אבל המסילה הזאת היא דו־סיטרית.

כשכותבים “הג’וּ־ג’וּ של קדוּם”, או מחנות אושוויץ של “גוש אמונים” – הצדק הופך לאי־צדק, האמת לאי־אמת, המלחמה באלימוּת לאלימוּת, והוקעת הטירוף הקנאי – לטירוּף קנאי.

לא פחות ברוטאלי, בהחלט לא.

כשקנאי מאה־שערים צועקים “שבאס! שאבס!” – הם צודקים מבחינת אמונתם, אבל כשהם רוגמים באבנים אנשים, מכוניות ואמבוּלנסים – הם הופכים את הדת לאנטי־דת ואת השבת לחילוּל־שבת.

וכשהשמאלנים הפאציפיסטים מתארגנים ככנופיות טרור, שודדים בנקים, חוטפים מטוסים, ורוצחים מן המארב – הם שׂמים ללעג וּלקלס את השמאליוּת והפּאציפיזם כאחד.

גם הצדק הצודק ביותר חייב להיעצר לפני ההגזמות הבּרוּטאליות של הזעם.

אחרת – על המסילה האחת ידהרו קנאוּת אחת מוּל שנייה, עד ששתיהן יעלוּ באש!

 

אפילוג    🔗

ובכל־זאת אני חוזר ואומר, לא כסדום היינו ולא לעמורה דמינו, ולוּ רק בזכוּתו של צדיק אחד בדורותיו, שקוּל כנגד יותר מעשרה, שהיא תעמוד לנוּ. בכל העולם כוּלו, רק אחד ויחיד היה זה שיצא אל פליטי הרעב והחרב בקמבודיה, כשם שיצא קודם לכן לניקרגואה, לבנגלה־דש, לביאפרה, ועוד, ועוד. עוּבדה" הוא יהודי (Jew). הוא ישראלי (Israeli).

19.10.79


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!