רקע
אהרן מגד
משלי עופות

במאמרו של עמוס עוז, “החלום והסיוט”, שנוסחו האנגלי התפרסם ב“ניוזדיי” ונוסחו העברי ב“דבר” (גליון 26 במאי), יש משל משפחתי יפה, על החתן, הכלה, ואחי־הכלה, לתיאור מצב היחסים בין ישראל, מצרים והפלשתינאים לאחר הסכם קמפ־דייויד. המשל הוא יפה, בעיקר מפני שיש בו מן האמביוולנטיות שאפשר למצוא בסיפוריו של עמוס עוז. הקורא שואל את עצמו מי, בעצם, הצודק? החתן, המציע לאחי־הכלה להיות מעין דייר־משנה בביתו ומטיל עליו איסורים חמורים מפני שהוא רואה בו “רוצח מושבע”? הכלה, התובעת מן החתן לחלק את ביתו עם אחיה ומבטיחה לשכנע אותו שלא ישחק עוד באש? אחי־הכלה, ה“אכול שנאה ורחמים עצמיים”, ו“נשבע להעניש את הכלה ולגרש או לשחוט את החתן, ומאיים להעלות באש את כל השכונה”? ותמונת אחי־הכלה המשוטט בלילה מתחת לחלונות הזוג (שאין השלווה שורה במעונו) וחורש נקם – מעוררת הרהורים, לכאן ולכאן. אפילו אם בעל־המשל יודע בלבו איך ליישב את הסכסוך המשפחתי הזה – לא כן הקורא, שיש לו פקפוקים.

אבל הניתוח בפובליציסטי של המחלוקת בישראל – התופס חלק גדול מן המאמר – הוא חד וחלק וחד־משמעי: העם נחצה בין “נצים” ו“יונים” (תארים אלה חוזרים ונשנים לאורך המאמר כולו, ואין אחרים מלבדם לתיאור הבדלי ההשקפות) – ונהר עובר בין שני המחנות. לפי ה“שיבולת” שבפיך, נדע אם לנו אתה או לצרינו.

מהי “שיבולת” זו?

“שורשי הוויכוח בין יונים לנצים בישראל” – כותב עמוס עוז – “נעוצים לא בפוליטיקה כי אם במטאפיזיקה. הוויכוח האמיתי נטוש לא על עתיד השטחים אלא על תפיסת הגורל היהודי.”

תפיסת הגורל ה“נצית” לפי מאמר זה היא זו: “העולם כולו נגדנו, אין קשר בין התנהגותנו לבין השנאה המופנית אלינו, אם נוותר ואם לא נוותר, תמיד תרבוץ על היהודים קללת המצור הנצחי והאנטישמיות בעלת אלף הפרצופים.” והמסקנה ה“נצית” מתפיסה זו: “רק היטהרות דתית תציל אותנו מאסון. רק על עוצמתנו הצבאית נוכל להישען.” ומיסטיקה נואשת זו, תוצאתה הבלתי נמנעת היא: “קרב אחרון”. “מצדה”.

תפיסת הגורל ה“יונית”, לעומת זאת, היא: “ירידת היהודים מן הספירה המיסטית אל הספירה ההיסטורית־פוליטית. לא קללה מסתורית עתיקה, אלא שגיאות פוליטיות ברורות הן המסכנות את ישראל: אם ננהג בחכמה, באומץ לב ובזהירות – נצליח. אם ננהג בטפשות או בשחצנות – נפסיד.”

משוואות לוגיות אלה" תפיסה – מסקנה – תוצאה הן בלתי־נכונות מבחינה לוגית; הן מטעות מבחינת תיאור המצב העובדתי, הרואה שני צבעים בלבד, ללא גוונים ביניהם; וה“שיבולת” היא שרירותית; לא כל מי שכופר בהריון התמים של הבתולה הוא לא־נוצרי, ולא כל מי שמפקפק בהכרח הדיקטטורה של הפרולטריון הוא לא־סוציאליסט.

די, בעצם, באדם אחד שיצהיר – כמו הח“מ, למשל – שהוא מאמין ששנאת ישראל היא “קללה” שאינה תלויה כלל בהתנהגותנו, ואף־על־פי־כן איננו “נץ” – כדי להפריך את המשוואה בין אמונה ב”מיתוס" כזה ובין נציות. אבל מה אדם אחד כי תזכרנו? רוב העם היהודי לדורותיו – לפחות עד האמנסיפציה וההשכלה, ועד הציונות המדינית – האמין ששנאת ישראל היא דבר מיסטי, קללה שאינה כתובה בשום תורה רציונאלית, ואף־על־פי־כן לא היה “נץ” ולא שם יהבו על עוצמה צבאית; ועל “מצדה” לא שמע כלל, כי בתלמוד היא הינה נזכרת, ואת יוספוס פלאביוס הוא לא קרא, וספרו של יצחק למדן טרם הופיע. הוא בטח בהשם יתברך, אבל לא רק בו: גם בשתדלנות, למשל, גם בעורמה, גם בזהירות, גם במשא ומתן עם הנוכרים, גם במקח־וממכר, והיה יונה־שביונים ועל כן נמשלה כנסת ישראל ליונה.

מהו הקשר הלוגי בין תפיסת הגורל ה“מיסטית” ובין “מצדה”? – הלא מאותה תפיסה עצמה אפשר להגיע גם למסקנה ההפוכה: מכיוון ששנאת ישראל לא תסוף לעולם, ואין בכוחנו לבטלה, וקטנים אנו מלהכריעה בכוח – הבה נבחר ב“יבנה”, אם חפצי חיים אנו! אנו נלמד “להלך בין הטיפין”!

ומכיוון שעמוס עוז נוגע בצד ה“מטאפיזי” של המחלוקת, ולא בצד הפוליטי בלבד – לא די בהצגה אירונית של התפיסה האומרת ש“אין קשר בין התנהגותנו לבין השנאה המופנית אלינו”. צריך גם להוכיח שאיננה נכונה. והשאלה היא, אם אפשר בלל להוכיח שאכן קיים קשר כזה! אם אפשר לשרטט דיאגרמה היסטורית דו־קווית – כדוגמת הדיאגרמות המראות את הקשר שבין המשברים הכלכליים והאלימות־החברתית, או בין האינפלציה והפשיעה – שממנה נלמד על הקבלה כלשהי בין “התנהגותנו” ובין “השנאה”! אני חושש שדיאגרמה כזאת תביך את טובי הרציונאליסטים ותבלבל עליהם את הדעת.

כי האנטישמיות “בעלת אלף הפרצופים” לא החלה, כידוע, משעה שכבשנו את שטחי יהודה ושומרון ומשעה שנהגנו בטפשות ובשחצנות כלפי הערבים היושבים בהם; היא לא החלה אפילו משעה שהיינו למיעוט בין העמים. היא החלה הרבה לפני כן, ופשטה גם בעמים שלא היינו ביניהם בכלל. ודיאגרמה היפוטתית כזאת – שתהיה רצופה זניקות פתאומיות ושקיעות מעטות – תראה בוודאי שמשפט דרייפוס, למשל, חל דווקא בזמן שיהודי צרפת התנהגו יפה מאד, בחכמה ובזהירות, והיו אפילו צרפתים יותר מהצרפתים; שההיטלריזם צמח כשיהודי גרמניה לא בלטו ברשעותם, בקנאותם הדתית ובתאוות־הבצע שלהם; ושהבידוד הכמעט־מוחלט של ישראל בקרב מדינות העולם, וכן גילויי השנאה כלפיה, מימין ומשמאל – חל דווקא לאחר הסכמי קמפ־דייויד (ועוד לפני התמוטטות שיחות האוטונומיה)] שהיו בכל זאת, למרות כל המשגים, צעד קטן אחד לקראת התפייסות עם הערבים, כרוך בכמה ויתורים “קטנים” מצדנו.

אפילו אם יש הסבר רציונאלי לשנאת ישראל, לכל דורותיה, לכל צורותיה, לכל הפכי־מניעיה – דבר שאני מפקפק בו – שום תיאוריה לא יעלה בידה להוכיח שהיא פונקציה של ההתנהגות היהודית. (וכדאי לקרוא את דבריו של פרופ' שמואל אטינגר על תפקידו של הסטיראוטיפ בחברה המודרנית בספרו “האנטישמיות בעת החדשה”).

עמוס עוז כותב כי ביקורו של סאדאת בירושלים וההכרה המצרית בלגיטימיות של קיום ישראל, “העניקו נצחון סופי ומוחץ לציונות הרציונאלית על פני הציונות המיסטית”, וכי על־ידי כך “המיתוס של הקללה הקדמונית נופץ לרסיסים.”

זוהי אמירה תמוהה מאד. ראשית, “מיתוס הקללה” לא מתייחס דווקא לעולם המוסלמי. להיפך, בעיקרו ובשרשו ההיסטורי – הוא מתייחס לעולם הנוצרי. וזה יותר משלושים שנה שרוב המדינות ה“נוצריות” מכירות בלגיטימיות של קיום ישראל ומקיימות עמה יחסים, דיפלומאטיים ואחרים. אם כן, לפי תפיסה זו, המוצאת קשר בין מטאפיסיקה לפוליטיקה – המיתוס הזה נופץ כבר מזמן. שנית, אשר למצרים – צריך אדם להיות בעל אמונה כמעט מיסטית כדי להיות בטוח, כבר עכשיו, שהכרתה הדיפלומטית (הרופפת) בנו, היא השלמה עם קיומנו לאורך ימים. אדם רציונאלי יותר, יאמר: נחכה ונראה, נחכה חמש שנים לפחות, והלוואי כן יהי רצון.

מפליא הדבר שעמוס עוז, שגדל בארצות התן, ויש לו עין חדה לבעלי חיים, מתעלם מכך שבנוף הפאונה הארצי־ישראלית יש, מלבד נצים ויונים, גם עופות אחרים. כמו, למשל, בעלי עין של נץ ומקור של יונה, או בעלי המיה של יונה ונוצות של נץ. אלמלא התעלם מכך, היה מבין שיש בריות המאמינות שאין כל קשר בין שנאת ישראל ובין התנהגות היהודים (או מדינת היהודים) – ובכל זאת הן בטוחות, כמו היונים, כי “שגיאות פוליטיות ברורות הן המסכנות את ישראל” אם ננהג בחכמה ובזהירות – נצליח. אם ננהג בטפשות או בשחצנות – נפסיד." כי לדעתו – התנהגות נבונה היא עניין שלמו וצורך לשמו, ויש לה שכר, ואינה תלויה במה יאמרו השכנים.

ואשר ל“מיתוס” עצמו, זה של “הקללה הרובצת” וזה של המיסתורין – כדי של נזלזל בו ולא נתייחס אליו באירוניה, אלא בכבוד וברצינות גמורה – כדאי לקרוא את סיפוריו של עמוס עוז, כמו “לגעת במים, לגעת ברוח”, “עד מוות”, “הר העצה הרעה”. בעצם את כולם.

30.5.80


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!