רקע
אהרן מגד
בימים טרופים אלה

לפני כארבע שנים צפיתי, בהקרנה פרטית, בסרט, שחובר והופק על־ידי צעירים “שמאלנים”. הסרט – הבדיוני – היה מרושע: סופר בו על קבוצת מחתרת, לאומנית־דתית, האוגרת נשק באיזו וילה בסביבות הרצליה, והנשק מיעד להקים התנחלויות באיזור ההר, בכוח, בניגוד להוראות הממשלה. מחזאי, “אבנגרדי”, שחיבר מחזה־מחאה נגד מדיניות הכיבוש, נמצא הרוג בביתו. המשטרה, החוקרת את הרצח, מנסה לטשטש את עקבות הרוצחים האמיתיים, ולשם כך סוחטת הודאה מפושע “רגיל”, שהוא היה זה שהרג את המחזאי, כשנתקל בו בנסיון פריצה לביתו. עיתונאי חרוץ, המטיל ספק ביושרה של המשטרה, מחליט לחקור בעצמו את הפרשה, ותוך כך מגיע אל מצבור־הנשק שבווילה. אנשי הקבוצה הלאומנית־דתית מגלים אותו, והוא נפצע מאבן שהם מיידים בו. גליון העיתון שבו הוא מפרסם את תוצאות חקירתו, מוחרם על־ידי המשטרה, על־פי צו מגבוה, עוד לפני שיצא מבית־הדפוס. “המחתרת” מתכוננת עתה לחסל את העיתונאי.

יצאתי מדוכא וחפוי־ראש מהקרנה זאת. חשבתי: זהו סרט עלילה, תרתי־משמע, גם של עלילת־דם, שכמותו עשוי היה להפיק אגף התעמולה של אש"ף. סרט זדוני, רווי שנאה, שהדמיון המעוות שבו מייחס לציבור אידאליסטי – אם גם שוגה וגורם נזק במעשיו – מזימות פאשיסטיות־טרוריסטיות, שאין להעלותן על הדעת, והמשטר, מסתבר, עוד מסייע בידו!

באימה אני חושב על־כך שמה שהיה דמיוני, חצי־מטורף, ב־1976 – מתקרב בחלקו, לפחות בחלקו, (עדיין בחלקו?), לאמת, ב־1980:

קיימת קבוצת מחתרת לאומנית־דתית, והיא אוגרת נשק, והיא מתכננת מעשי טרור, מבצעת אותם, לרבות רצח.

מצבור נשק אחד, גדול, נתגלה כבר, על גגה של ישיבה בעיר העתיקה. מצבורים אחרים מצויים, ללא ספק, במקומות סתר – או ספק־סתר – אחרים.

דוברים אחדים מדברים על נקם ושילם כמצווה מקודשת. אחרים מברכים: כן יאבדו כל אויביך ישראל.

המשטר –

לא, לא מסייע. הוא רק נוהג בסלחנות לא־תיאמן כלפי מפירי־חוק מן המסוכנים ביותר.

*

זה חודשים רבים אנו קוראים ושומעים (יותר שומעים מאשר קוראים) על השתוללות של קנאים יהודים בשטחים: פגיעות בבתים ערביים ובשוכניהם, חבלה במכוניות, ניפוץ חלונות, שימוש בנשק, ירי והכאות. מבצעי הפעולות האלה אינם נתפסים, ואם נתפסים, יוצאים בעונשים קלים, או משתחררים “מחוסר הוכחות”. (מה שמזכיר, בדמיון הרב שבנוהלים ובהודעות את נוהגה של ממשלת המנדאט, במשך תקופה ארוכה, כלפי פורעים ערביים: “הממשלה מצטערת”, “המשטרה חוקרת”, “החשוד שוחרר מחוסר הוכחות”, וכו').

מה עומד מאחורי היחס הסלחני הזה כלפי קבוצות קיצוניות אלה, מצד הממשלה וזרועותיה הבטחוניות – יחס שי שבו מעין נזיפה־וחנינה כלפי “ילדים שובבים”, ושצפון בו מעין רמז כי “א־דולה מענה” (“הממשלה אתנו”)?

“חירות” איננה עוד המפלגה הרביזיוניסטית, ובגין ראש־הממשלה אינו בגין מפקד אצ“ל. אבל מעבר ל”אצילות המחייבת" של מפלגת־שלטון ותפקיד רם, מתחת לאיצטלה המכובדת – המחייבת מאד אף היא – של נימוסים ונוהגים דיפלומאטיים, של משא־ומתן, של הודעות והצהרות בסגנון מיושב וממוסד (בניגוד לרטוריקה שלוחת־הרסן, המשתכרת־מעצמה, של הפולמוס המפלגתי) – חבויה ההכרה הפנימית, הישנה־נושנה, שלא שינו אותה שלושים שנות מדינה ושלוש שנות שלטון – ש“בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום”. במלים אחרות: לא “אנחנו והם” אלא “או אנחנו או הם”. במלים אחרות: אין פתרון של פשרה בינינו ובין הערבים היושבים בארץ ההיסטורית, שמן הים עד הירדן; ההתנגשות – ברזל בברזל ירוע – היא מוכרחת־המציאות, וההכרעה תיפול בכוח. או שיקבלו עליהם את הדין, להיות אזרחים ממדרגה־שניה במדינה יהודית, מעתה ועד עולם (“אוטונומיה”) – או שיסתלקו מכאן. ואם אינם רוצים לא בזה ולא בזה – נכפה את רצוננו בכוח הזרוע.

“רק כך”. ורק כך אפשר להבין את מדיניות האצת ההתנחלויות באיזורים הצפופים בערבים, ואת ההטרדות, ההצקות והעונשים הקיבוציים, הדוגלים בשימוש־בכוח כפתרון, המבטאים, הן בהכרזותיהם והן בעצם מהותם, את המאוויים הכמוסים, המאוויים המודחקים, של רבים מאלה שמעמדם הנוכחי אינו מאפשר להם לנקוט בשיטות אלה למעשה.

מי שזורע רוח, קוצר עכשיו סופה.

*

הדבר הקשה ביותר המתרחש לעינינו בתקופת שלטונה של ממשלת ה“ליכוד” – הוא העתקת חזית המלחמה מן הגבולות אל פנים־הארץ. מעימות בין מדינות וצבאות אל עימות בין עמים. מעמידה מול קיבוצים לאומיים שאין שום הצדקה לתביעותיהם כלפינו, להתקפותיהם עלינו – אל עמידה מול קיבוץ לאומי שהוא תושב בארץ ויש לו בה זכויות היסטוריות, טבעיות. שינוי זה מחזיר את הגלגל לאחור, אל ימי המתח והמאורעות שבתקופת המנדאט.

אי־אפשר להטיל את כל האשמה במצב זה על הממשלה נוכחית. עליית כוחו והשפעתו של אש"ף, בגלל התמיכה המעשית והמוסרית שהוא נהנה ממנה, ממזרח וממערב, יש לה חלק גדול בהסלמה הזאת. ההתנגדות להסכמי קמפ־דייויד יש לה חלק בה. אבל כל הצעדים שבהם נוקטת הממשלה הזאת כלפי האוכלוסיה הערבית בשטחים, מכוונים – מדעת ושלא־מדעת – לא להרפיית המתח אלא להגברתו. ונטיית־חסד לקבוצות הקיצוניות היהודיות – העלמת־עין ממעשיהן, מתן הזדמנויות להתחמקות, נוהג לפנים־משורת־הדין, “יד רכה” לעומת “היד הקשה” – מביא את המתח הזה לנקודת הרתיחה. לנקודת ההתפוצצות.

כדי לשבור את מעגל־הקסמים הקטסטרופאלי של: טרור – תגמול – טרור־אכזרי־יותר – תגמול־אכזרי־יותר (המעגל המוכר לנו היום מאירלנד הצפונית, מלבנון) – הכרחי שצד אחד, לפחות, יהיה שפוי.

התבונה הזאת – שכונתה גם בשם “הבלגה” – הנחתה אותנו בימים שלפני קום המדינה. לא היה קל מאשר לקחת נקם: רצח תחת רצח, מוקש כנגד מוקש, הצתה כנגד הצתה, בישוב מעורב, שחיים בו זה בצד זה, זה בסמיכות לזה, באותן הערים, בשכונות קרובות – אין קל מזה. גם אומץ רב לא דרוש לכך. לולא חיינו בהכרה שצד אחד מוכרח להיות שפוי – ושצד זה יכולים רק אנחנו להיות – הכול היה עולה באש. גם המדינה לא היתה קמה.

ואם יותר מעשר שנים היתה האוכלוסיה הערבית בשטחים שקטה, יחסית, נוטה לשיתוף־פעולה, ביחסי עבודה, מסחר, מנהל־ציבורי – למרות כל ההסתה מבחוץ והנסיונות הבלתי־נלאים של אש"ף לקומם אותה – יש לזקוף זאת לזכות ההבלגה הזאת, אם כי גם היא היתה יחסית.

ולאחר הכל נשאלת השאלה: איך אפשר לקוות ל“דו־קיום”, שמכריזים עליו השכם־והערב – כשלא נעשה מאמץ למגעים אחרים, ישירים, מלבד המגע־הכופה של כובש־נכבש?

*

בהודעה שמסר ראש־הממשלה לאחר ההתנקשויות, הוא גינה את הפשע, הבטיח להעניש את מבצעיו, והביע את צערו על הנפגעים – כ“בן אדם”. הבעת צער כזאת – שוודאי לא היתה פליטת־פה, אלא מחושבת יפה מלכתחילה – ספק אם נשמעה אי־פעם מפי ראש־ממשלה בישראל. מה פירוש שהוא מצטער “כבן־אדם”? את מי מעניין צערו “כבן־אדם”? היה “בן־אדם” באוהלך וראש־ממשלה בצאתך! באוהלך, “כבן־אדם” – מותר לך גם לא להצטער, כמו לרבים אחרים באוהליהם; כראש־ממשלה אתה חייב להצטער! להצטער לא רק על כמה נפגעים בתחום שלטונך, אלא על ההידרדרות הזאת, שאם אינך רואה מראש שהיא עלולה להמיט אסון על כולנו – אתה חייב לפנות את מקומך לאחרים, שיעצרו אותה לפני שיהיה מאוחר מידי.

6.6.80

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!