רקע
אהרן מגד
משחק המלכים

לפני עשרה ימים קראתי בשבועון “הארץ” דו־שיח בין יהודי לערבי, בין הרב הצעיר יוחנן פריד, תלמיד צבי יהודה קוק ודובר גוש “אמונים”, ובין מוחמד אבו־שלבאיה, תושב ירושלים המזרחית, מורה, מחנך ומסאי, שחיבר כמה ספרים בנושא הסכסוך היהודי־ערבי.

עלי להודות: כשסיימתי לקרוא, יצאתי משוכנע לגמרי בצדקתו של אבו־שלבאיה. משוכנע לגמרי שכל שופט אובייקטיבי, בלתי־משוחד, היה נוכח שהערבי הכה את יריבו מכה ניצחת והיה מכריז עליו כמנצח.

הורדתי את הדגל, קיפלתי אותו, הכנסתי אותו למזוודה, ויצאתי ללוד לתפוס את המטוס האחרון.

כיוון שהמטוס האחרון יצא כבר, חזרתי הביתה והיה לי זמן להרהר בדברים.

חשבתי: הרי בכל־זאת זהו ביתי וזו מולדתי, ואני מרגיש עצמי חי כאן בזכות, לא כמדכא ולא כגוזל זכותם של אחרים – מה אני ממהר לברוח? ולאן אברח?

שבתי ועברתי על המהלכים שעשה כל אחד משני היריבים על לוח השחמט (ושניהם שיחקו משחק הוגן, וברוח טובה), וראיתי איזה שגיאות בלתי נסלחות שגה נציגי בתחרות, שבגללן נחל את המט.

ובכן, בכל משחק יהודי־ערבי כזה, הפתיחה היא, כמובן, היסטורית, או היסטוריוסופית.

פריד טוען בשם ההבטחה האלוהית.

אבו־שלבאיה, המצהיר על עצמו שאינו דתי, אומר: אילו הייתי מאמין באלוהים, לא הייתי מאמין כי הוא מבדיל בין האומות, כי אוהב הוא את היהודים יותר מאשר את יתר העמים, ובתוכם הערבים.

והוא צודק. רעיון הבחירה יכול להתקבל על דעת היהודים (ולא על דעת כולם, רק על דעת הדתיים האדוקים שבהם). ואיך יוכל להסכים לו ערבי, או כל איש לא־יהודי, לרבות השופט הנייטראלי?

פריד טוען שארץ־ישראל היא ארץ אבותינו, מולדתנו מימי־ קדם.

על כך אומר אבו־שלבאיה שאם כך, צריך לשנות את כל מפת העולם, כיוון שההיסטוריה רצופה נדידות עמים מארץ לארץ, והערבים היו פעם בספרד, ואפילו בדרום רוסיה; ועל־כל־פנים, היהודים ישבו בארץ רק 500 שנה, ואילו הערבים ישבו בה ברציפות 1500 שנה מלאחר הופעת האיסלאם. ואולי גם לפני.

פריד – רב, תלמיד חכם – משום־מה אינו מתקן לו: רק 500 שנה? כיבוש כנען וההתנחלות ארעו בערך 1300 שנה לפנה"ס; וחורבן בית שני – 70 אחר הספירה, הרי זה כ־1400 שנה, אפילו היו באמצע כיבושים ושלטון זר; ולאחרי החורבן לא ישבו בארץ יהודים? פריד מפסיד כלי חשוב וחושף את המלכה.

אבו־שלבאיה טוען שממילא ישבו היהודים רק בחלק של ארץ־ ישראל, ורצועת החוף, בימי בית ראשון, היתה מיושבת פלשתים.

פריד: נכון, אבל הפלשתים גרו רק ברצועת עזה.

אבו שלאביה: עד יפו…

והוא צודק, ולא רק פלשתים ישבו בשטחה של ארץ־ישראל המערבית, גם פיניקים, אדומים, ארמים, מדיינים, נבטים, שבטי־נוודים שונים.

פריד: מוצאך מאותם פלשתים של דלילה?

אבו־שלבאיה: אינני יודע, אולי…

פריד: אבל אני יודע שמוצאי משמשון.

שוב נכשל פריד – רב, תלמי חכם! – בשגיאה הנשמעת כבדיחה. שהרי באמת ייתכן שאבו־שלבאיה מוצאו מדלילה, ומניין לפריד שהוא מזרע שמשון? ראשית, לא נאמר בשום מקום שהיו לשמשון בנים; שנית – אם היו לו – מאיזו אשה מוצאו של פריד? מן הפלשתית הראשונה מתימנה? מן העזתית חלילה? מדלילה, הפלשתית השנייה? – אם כן איננו יהודי לפי ההלכה, כי אף אחת מהן לא נתגיירה עד כמה שידוע לנו.

אבל נניח למהלכים ההיסטוריים ונחזור לזמן הזה. פריד מדבר בשם העובדות. עובדה היא, אומר הוא, שבתום המאה ה־19 היו בארץ כ־300 אלף ערבים ו־120 אלף יהודים.

פריד, איש אמונים, יליד הארץ, חייב היה לדעת את העובדות קצת יותר טוב: לא, היהודים בסוף המאה ה־19 לא היוו כשליש מן האוכלוסיה. רחוק מאד מזה. לפי האנציקלופדיה העברית: ב־1882 – 24 אלף, ב־1890 – 47 אלף, ב־1900 – 50 אלף (רק ב־1925 בערך, הגיע מספרם ל־120 אלף). אומדן האוכלוסייה הערבית ב־1900, הוא כ־550 אלף.

להלן טוען פריד שמתוך 300 אלף הערבים שהיו כאן, לפי מניינו, רובם באו ממצרים, מעירק ומתורכיה (ערבים מתורכיה? מדוע לא מסוריה, מעבר הירדן, מערב?) – “רובם באו מן החוץ” (מתי?).

זהו שימוש בחרב פיפיות, כמובן. מניין באו רוב היהודים? לא “מן החוץ”?

עוד אומר פריד, בגדר “העובדות”, שמדינת ישראל שהוקמה בארץ ב־1948, היא המדינה הראשונה שהוקמה כאן אחר אלפי שנים, ומכיוון שאת השלטון לא לקחנו בכוח מידי הערבים, זכותנו עליו בלתי מעורערת.

עונה לו אבו־שלבאיה כי במשך מאות שנים היה שלטון ערבי בארץ, אם מדמשק אם ממצרים ואם מאיסטנבול (איסטנבול ערבית?)

שוב שוגה פריד בעובדות: מה עם ממלכת הצלבנים? ואחר כיבוש הארץ ב־637, לא היה זה שלטון ערבי?

אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שאין בנימוק זה שום כוח שכנוע. איזו חשיבות יש לדבר, בוויכוח בינינו ובין הערבים, אם ארץ ישראל הייתה מדינה ערבית עצמאית אי־פעם, או שהיתה נפה של סוריה או מחוז בממלכת צלאח א־דין.

אומר אבו־שלבאיה: עובדה היא שאני ואבותי חיינו כאן במשך דורות, ובאתם אתם וקיבלתם את השלטון מידי הבריטים…

פריד עושה שגיאה ומאבד את הסוס השמאלי. הוא לא מתקן אותו כלל, שלא קיבלנו את השלטון מידי הבריטים, אלא להיפך, בניגוד לרצונם ואחר מאבק דמים אתם. שוב הוא חוזר על טענתו שלא היה כאן שום שלטון לפני 1948

אחר־כך מוציא אבו־שלבאיה את הרץ שלו ושואל שח:

אני, אומר הוא, נולדתי ביהוד, והיה לי שם בית ופרדס, ואתם גירשתם אותי מאדמתי.

פריד צועד צעד עם הרגלי ומגן:

לא גירשנו אתכם. היתה מלחמה וברחתם.

אבו־שלבאיה שואל שוב שח, הפעם בצריח:

אני עכשיו תושב ירושלים, ולפי החוק הנני אזרח ישראל, האם תרשו לי לשוב לביתי ותחזירו לי את אדמתי?

פריד מתגונן, הגנה חלשה מאד: האם יכול אני לחזור לביתי בחברון או בירושלים?(עובדה שלירושלים הוא חוזר. וגם לחברון.)

אבו־שלבאיה: אני אתן לך לחזור לביתך, האוכל לחזור לביתי ביהוד?

כאן יוצא הרב פריד מגדר ההגינות וה“פייר פליי”, ועושה מהלך שיש בו הונאה: אתה יכול לחזור, הוא אומר. עלינו לתת לכל אחד את ביתו ואת אדמתו ולאפשר לו להתפרנס ולחיות בכבוד.

האומנם הוא חושב כך? הוא אומר זאת בכנות? האומנם מוכן הוא להחזיר לפליטים הערבים את יפו ואת רמלה ואת לוד ואת כל הכפרים? ולסלק מיהוד את התושב הנוכחי על אדמת אבו־שלבאיה?

אבל אבו־שלבאיה יותר הגון מפריד, הוא איננו דורש כלל שיחזירו לו את כל אלה. הוא מציע דבר אחר, מעשי והגיוני (וכאן אנו עוברים מן העבר והווה אל העתיד): אני אכיר בזכותכם ואתם תכירו בזכותנו. אני אדם מתון ואינני רוצה במלחמה, אינני רוצה שבני, לכשיגדלו, ילחמו בבנים של ישראלים, אני רוצה כי יושיטו יד האחד לשני. חיים כאן שני עמים, היהודים והפלשתינאים, יהיה לכם אשר לכם ולנו תהיה מדינה בגדה המערבית, ברצועת עזה והקץ למלחמות. ובירושלים הערבית, תקום מעין פדרציה פלשתינאית־ישראלית, והקץ למלחמות.

הרב פריד נשאר בשלו: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, הערבים יוכלו לחיות בה, אך תחת שלטון יהודי, וזאת משום כל הנימוקים ההיסטוריים והתיאולוגיים שכבר הוזכרו.

אם כך לא יהיה סוף למלחמות, אומר אבו־שלבאיה. אתם תנצחו אולי בעוד מלחמה, שתיים, שלוש, אבל בסופו של דבר…

ופריד נוחל מַט.

אם חסר למשרדי התעמולה של אש"ף ושל מדינות ערב חומר תעמולה, הם יכולים לתרגם את הדו־שיח הזה ולהפיצו בכל העולם. הוא יעשה להם נפשות רבות.

אבל הם לא יעשו זאת, מסיבה פשוטה: משום שאבו־שלבאיה אינו מייצג את עמדתם. “אילו כולם היו כמוהו”… אבל כולם אינם כמוהו. מספר האנשים המוכנים כמוהו להכיר בזכותנו בארץ ולחתור לפשרה, נער יספרם. לגבי רובם המכריע, הננו קוץ בבשר “האומה הערבית”, שיש לעוקרו בכוח בדרך זו או אחרת, אם לא בעורמה, במלחמה; אם לא במכה אחת, בשלבים.

מדוע נוצח פריד במשחק המלכים הזה? מדוע כל משקיף מן הצד היה מחליט בבירור שאבו־שלבאיה צודק? – משום שהרב פריד הוא יהודי קיצוני, המבסס את השקפתו על אמונה דתית, ואבו־ שלבאיה הוא ערבי מתון, המבסס את השקפתו על השכל הישר.

ובכל מקום שקיים עימות כזה, בין ישראלי קיצוני, קנאי ומיסטיקן, ובין ערבי מתון, חילוני והגיוני – ידו של האחרון תהיה על העליונה. ומכאן יובן, מדוע בעימותים כה רבים בעולם, באוניברסיטאות, ברדיו ובטלוויזיה, על במות נייטראליות – הצד האנטי־ציוני, אם איננו מתנבא בקנאות שרופה – מתראה כצודק.

הרב פריד – ואנשים שכמותו, מבית מדרשו של הרב צבי־יהודה קוק – איננו עושה עוול לערבים; הוא עושה עוול לציונות. הציונות עומדת על אשיות־הגיון איתנים ואיננה צריכה ליפול בפני יריביה. אבל בני שמשון אלה גוזזים את מחלפותיה כשהם עוקרים ממנה את כל מסכת הטיעונים הרציונאלית. זכותה נוסדה לא רק על “הבטחה”, לא רק על “בחירה”, ולא רק על קשרים מיסטיים בין עם ומולדתו – אלא – וכך טענה תמיד – על הכרח של קיום, הנובע מגורמים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים: שאלת חיים, לא רק ליהדות, אלא ליהודים. היא צמחה מתוך המצוקה היהודית, מתוך מצב טראגי, ומתוך שאיפת שחרור לאומית של עם מדוכא, נרדף חסר עצמאות וארץ. הציונות של פריד – אפשר לכבד אותה, כשם שמכבדים כל אמונה; אבל היא ציונות אי־רציונאלית, שאי־אפשר כלל להתווכח עליה. היא מעבר לוויכוח, ממש כמו האמונה במציאותו של הבורא. כמוה, גם היא אינה יודעת שום פשרות.

כמה צר שצודק אבו־שלבאיה באומרו שהיא מוליכה למלחמות בלתי־נמנעות.

15.5.75


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!