בידרמן והמבעירים    🔗

“ההתלוצצות היא הסוואה מן המעלה־השלישית; הסוואה מן המעלה־השנייה היא הרגשנות; אך דרך ההסוואה הבטוחה ביותר – היא לומר את האמת הצרופה, הערומה. המצחיק הוא, שאיש אינו מאמין…”

(“בידרמן והמבעירים”)

את המחזה “בידרמן והמבעירים” כתב מקס פריש בשנות החמישים. הוא הועלה גם אצלנו, על־ידי “הבימה”, אך כיוון שעברו שנים רבות מאז, ורק מעטים ראוהו, כדאי להזכיר את תוכנו:

בידרמן הוא תעשיין אמיד, בעל בית חרושת למשחת־שיער. בעיר שבה הוא חי, פורצות שריפות מדי פעם, ואנשי העיר יודעים שאלה הן הצתות, אך את המבעירים לא מצליחים לתפוס. יום אחד נכנסים לביתו של בידרמן שלושה טיפוסים מיסתוריים, בעלי מראה מהוגן, מציגים עצמם כנרדפים, כקורבנות של איזה עוול, ומבקשים שיתן להם מקלט. הוא מהסס מאד, כמובן, אך מתוך חשש להסתבך בצרות", מתוך פחד לסרב להם, שאינו מובן לו־עצמו, הוא מאכסן אותם בביתו. הם מתמקמים בבית ועושים בו כבתוך שלהם. מעט־מעט מתרבים הסימנים שכוונותיהם רעות, ובייחוד משעה שהם מתחילים לאגור חביות נפט בעליית הגג, פתילים ונפצים. חשדו של בידרמן גובר, אך הוא מבטל אותו בלבו: הם מתנהגים יפה כלפיו, והוא כלפיהם, כמובן. אחד מן השלושה, “האינטלקטואל” שבהם, מחליט יום אחד לצאת מקשר־השותפות: מתברר לו שמניעיהם לבצע הצתות הם שפלים, אנוכיים – הרגשת הכוח והעליונות שמעשים אלה מקנים להם וכד' – ואילו מניעיו שלו הם נעלים, “פילוסופיים”. הוא מספר לבידרמן על מזימתם, מזהיר אותו מפניהם, אך בידרמן מבטל גם אותו. הוא מאמין שאם יתייחס אליהם יפה, יכבד אותם בחמיצת כרוב אדום ובבשר־אווזים, הם לא ירעו לו. בהגיע השעה והכל מוכן לביצוע ההצתה, עומדים השניים להדליק את הפתיל. הגפרורים, שאינם נדלקים היטב, אוזלים להם, ואז נותן להם בידרמן את הגפרורים שלו, בעודו מאמין שאת ביתו לא יציתו. הם מעלים את ביתו באש ואחר־כך את כל העיר. מכבי האש, שהכל סמכו עליהם, (“אנשי העיר לא מאמינים באלוהים אלא במכבי האש”), עומדים מנגד, חסרי־אונים. ברגע מסויים במחזה, אומר אחד המבעירים לרעהו, כשהוא מלגלג על בידרמן, את המשפט המובא בראש הרשימה, על דרך ההסוואה הטובה ביותר.

צריך להוסיף עוד, שבידרמן איננו לא “צדיק” ולא “תמים”. הוא תעשיין הרודה בפועליו ומנצל אותם, ואף גרם להתאבדותו של פועל קשיש שפיטר אותו מעבודתו לאחר ששירת אותו בנאמנות שנים רבות

המחזה נכתב, כאמור, בשנות החמישים, והמניע המיידי לכתיבתו, היו, כנראה, המאורעות הפוליטיים בצ’כוסלובקיה אחר המלחמה: כאשר בנש, הדמוקרט, ההומאניסט, הכניס את הקומוניסטים לממשלתו, “אל הבית פנימה”, אף כי ברור היה שהם יהרסו את הדמוקרטיה. וכמובן, יש במחזה הארה לאחור על מה שהתרחש בגרמניה ערב עלות היטלר לשלטון ולאחר מכן, כאשר האינטלקטואלים וכל אנשי הרצון הטוב סירבו להאמין כי אמנם יקיים את הכרזותיו, ופינו את הדרך לכל הזוועות שהתרחשו משהשתלט על גרמניה ועל אירופה כולה.

(וההיאחזות העיקשת באשליה: “לנו זה לא יקרה!” יצחק צוקרמן, “אנטק”, שהיה מפקד המרד בגטו ורשה לאחר נפילת מרדכי אנילביץ', סיפר לי לפני זמן מה, שלא רק בוורשה לא האמינו שאכן יקרה בה מה שקרה בלובלין, לאחר שהגיעו העדויות משם על ההשמדה – אלא שברחוב מילא, שבגיטו וורשה, לא האמינו שיקרה בו מה שקרה ברחוב גנשה, באותו גיטו…)

“בידרמן והמבעירים” הוא משל. משל־סאטירה כלפי העבר ומשל־אזהרה כלפי העתיד. מכס פריש לא יכול היה לשער בנפשו עד כמה משל זה יהיה קולע – ובייחוד המשפט המובא כאן ממנו – לגבי יחסם של ישראלים כה רבים לאש"ף, ב־1980.

אש"ף מכריז וחוזר ומכריז, בכתב ובעל פה, באמנה שלו, בהחלטותיו, בנאומים ובכרוזים, השכם והערב, בכל כלי התקשורת ובכל דרך אפשרית – שכוונתו הסופית היא חיסולה של מדינת ישראל. אבל אלפים ורבבות מישראל, אינם מאמינים. הוא אמנם מכריז כך, אך אינו מתכוון לכך! – הם אומרים, ורבים מאלה, שלא למדו דף של גמרא מימיהם, נעשים “תלמודיסטים” לעילא, המתפלפלים בפירוש ההחלטות וההצהרות: מאי קא משמע לן שנאמר “תוקם מדינה פלשתינאית בכל שטח שישוחרר”? משמע, בכל שטח שנכבש, ומה שמעבר לזה – לאו; שהרי אילו נתכוונו לכל פלשתין – היו אומרים כן מלכתחילה: כיוון שלא אמרו כן – הוציאו את השטחים שלפנים הקו הירוק מן הכלל; וכו' וכו'.

דוברי אש"ף סותרים את הפירוש הזה בכל הזדמנות שניתנת להם, אם באוסטריה, אם בהודו, ואם באמריקה. לא, הם אומרים, אמנם כך אמרנו, אבל זהו רק “שלב”, שאחריו יבוא השלב השני, הסופי. ומן הכתוב באמנה לא נמחוק גם תג אחד. ואת דבריהם הם מחזקים באותות ובמופתים.

אבל הפרשנים בשלהם: הם לא מתכוונים ברצינות… “המצחיק הוא, שאיש אינו מאמין…”

ואנחנו, כמו בידרמן, הרי איננו “תמימים”. גם “צדיקים” איננו.

מה המסקנה למעשה? שעם “המבעירים” אין מה לדבר? – לאו דווקא. “המבעירים” לא היו “נועזים” כל־כך, אלמלא ידעו שבידרמן הוא טיפוס כזה, המרמה את עצמו, חושש לשלווה הנפשית שלו, סומך על מכבי האש, שברגע האחרון יבואו להציל אותו. אלמלא היה כזה, היה מוצא תחבולות רבות להרתיע אותם – אם אין בכוחו לחסלם – לרבות משא־ומתן. שהרי גם עם אויב מנהלים משא־ומתן!

אבל הלקח שצריך בידרמן ללמוד סוף־סוף הוא: כשמישהו אומר לך שאין לו שום כוונה לחסל אותך – מותר לך לחשוד בו; אך כשמישהו אומר לך שהוא רוצה לחסל אותך – האמן תאמין לו! הוא מתכוון לזה!

יהודים טובים    🔗

יש יהודים טובים, ויש יהודים עוד יותר טובים. היהודים הטובים הם אלה המשתדלים לנהוג כלא־יהודים ומוצאים הצדקה מסויימת (פסיכולוגית, סוציולוגית) לאנטישמיות; היהודים העוד יותר טובים הם כיום אלה המפגינים את סלידתם מישראל, כמוקצה מחמת מיאוס.

תום קמפינסקי, מחזאי יהודי־בריטי, שמחזה שלו בשם “דואט לאחד”, זוכה להצלחה רבה על בימות לונדון, הודיע שהוא מסרב לתת את הסכמתו להצגת מחזה זה בישראל, כי “ישראל הציונית הכובשת, רומסת את זכויות הפרט הערבי.” כמי שבקיא בוודאי בהלכות טומאה וטהרה, הוא יודע שלא רק מגע ידיים מטמא (ועל כן נמנע הוא עצמו מלבקר בישראל), אלא גם מגע כלים מטמא. אם תידבק טומאה בכלי שיצר, יש חשש שתידבק גם בו.

קמפינסקי, שלא מנע את חסדו ממדינות רבות בעולם, בהן גרמניה, בהן צ’כוסלובקיה, בהן אמריקה האימפריאליסטית (קמפינסקי פעיל ב“מפלגת הפועלים המהפכנית”) – לא יכול להשלים מבחינה מצפונית, שמחזהו יוצג על ידי שחקנים ישראלים וייראה על־ידי קהל ישראלי – השקועים במ"ט שערי טומאה. קמפינסקי איננו רק יהודי טוב – הוא יהודי טוב יותר מפינטר, למשל: שלא לומר שהוא טוב יותר מכל המחזאים הלא־יהודים, שעל דעת איש מהם לא היה עולה להחרים את ישראל, רק משום שמדיניות ממשלתה היא כזאת או אחרת.

הנס קלר, מוסיקולוג, אף הוא יהודי־בריטי, שהיתה לי הזכות להכירו בהיותו מנהל תוכניות המוסיקה בבי.בי.סי., ושביקר בארץ כמה פעמים בכנסים מוסיקליים (והביע בהם דעה נחרצת ש“אין מוסיקה יהודית, או ישראלית!”) – כתב עכשיו בשבועון “ספקטייטור” כי “האיסור הבלתי־רשמי להשמיע את יצירות ואגנר בישראל, הוא ברבאריות בלתי־מוסרית, המתיימרת להטיף מוסר.” עד כדי כך! ועד כדי כך חשוב הדבר להכריז על כך בשבועון בריטי, לפני קהל קוראים בריטי, שאין לו כנראה עניין חשוב מזה לענות בו!

ובכך זוכה הנס קלר לתעודת יושר המקנה לו את רשות הכניסה לעדת היהודים העוד יותר טובים…

לא רק שטוב הוא מכל היהודים הטובים (הנחלקים בבעיה הנ“ל, מי לכאן ומי לכאן, ואינם עושים מזה עסק כה גדול, ועכ”פ לא קרניים לנגח בהן את ישראל המנוגחת) – אלא טוב הוא גם מן הלא־יהודים, כי באותו יום ממש שאני קורא את הידיעה הנ“ל, אני קורא ב”אובזרבר" מאמר של הסופר הבריטי הלא־יהודי הנודע אנתוני ברג’ס (הידוע לקהל הרחב מן הסרט “התפוז המכאני”, שהופק ע"פ ספרו) על ביוגרפיה חדשה של ריכרד ואגנר, ובו הוא מסתייג מן היחס הסלחני, ה“ליבראלי”, הרווח כלפי ואגנר כאנטישמי שרוף, שדעותיו המוצהרות ליבו את מדורת השנאה ליהודים בתקופה הנאצית.

היהודים הטובים האלה שוכחים רק את העובדה ההיסטורית המצערת, שכל המאמצים האלה להיות יהודים עוד יותר טובים, מעולם לא חיבבו אותם יותר על לא־יהודים. אולי להיפך.

תזכורת    🔗

וגם לאחר המבצע של חילוץ בני הערובה במשגב עם, שהסתיים “בהצלחה”, כלומר שנהרגו בו “רק” אזרח וחייל ופעוט ישראליים, והמחבלים נחלו בו תבוסה ולא קיבלו את מבוקשם – שחרור 50 מחבלים מבתי־הכלא ־

חייב עוד שר הבטחון הסבר לעם איך קרה הדבר, ומדוע, ששיחרר 76 מחבלים מבתי־הכלא הישראליים תמורת חייל אחד שסרח והפר פקודה ונשבה, וספק אם אמנם סכנת מוות הייתה תלויה מעליו. 76 מחבלים וביניהם כאלה שנדונו לשנות מאסר רבות על מעשי רצח, ועכשיו הם מתהלכים חופשי, ויש לשער שרבים מהם, אם לא כולם, חזרו לשורות ארגוניהם ולפעילותם.

הוא חייב את ההסבר הזה – שלא ניתן עד כה – גם כלפי הנופלים, והפצועים, וכל האזרחים והחיילים שנפגעו בפעולה זו, בגוף ובנפש, כדי לא להוציא לחופשי 50 מחבלים.

11.4.80