כל פעם שאני שומע, או קורא, את הביטוי “בני המיעוטים” – והוא מופיע בעיקר בהודעות הרשמיות – עוברת צינה בבשרי. איזו לשון סגי נהור צבועה היא זו? מדוע לא לומר “ערבים”, או "דרוזים'? האם אלו מלים גסות? מעליבות? ומדוע – על־פי נוסח זה – לא ייאמר “בני הרוב” במקום “יהודים”? הדבר מזכיר לי צביעות אנגלית מסויימת, הרווחת בסלונים של חברה טובה “ליבראלית”: בנוכחות יהודי, ייזהרו מלהזכיר את השם “יהודי”, מתוך “עדינות נפש”, מתוך “התחשבות”, אותה “התחשבות” שבשמה נזהרים מלהזכיר מומו של אדם בפניו, שהרי המלה “יהודי” יש לה קונוטאציות מעליבות, אסוציאציות לא נעימות, היסטוריה של מחלה, של אסונות ופגעים; אם כן עוקפים אותה, ומגמגמים תארים אחרים עדינים יותר, לשם זיהוי…

לפני כשבועיים נדהמתי לראות עד איזה גיחוך אבסורדי מגיע הדבר: במהדורת החדשות בטלוויזיה שבה סופר על התקפת המחבלים על אוטובוס ברמות, אמר הדובר שהמתקיפים ברחו לכיוון בית חנינא, לפיכך משערים שהם היו “בני מיעוטים”…

“בני מיעוטים”! בית חנינא, עד כמה שידוע לי, היא מעבר לקו הירוק. כלומר, המתקיפים בוודאי לא היו (ערבים) אזרחי מדינת ישראל. כיצד גם הם “בני־מיעוטים”? מיעוט במזרח התיכון? בעולם בכלל?

מה הרתיעה הזו מפני ביטוי השם המפורש, הנורא, “ערבים”? מה הסיווג הזה לציון מחלקה אנושית אחרת (נחותה יותר? מסוכנת? טמאה?), להבדיל בינה ובין הרוב השולט? האם כדי להסביר זאת צריך להפליג לפסיכולוגיה? לסוציו־פסיכולוגיה? לאתנו־פסיכולוגיה? ולומר: הנה, העם הזה, שחי בהוויית “מיעוט” אלפיים שנה, וסבל כ“מיעוט”, עכשיו, כי ימלוך, הוא משליך את תואר־מצבו על ציבור הנמצא מתחתיו, אולי כדי לגרש פחדים, רוחות? – לא, זה יהיה באנאלי מדי.

על־כל־פנים, הגיעה השעה להוציא תקנה שתאסור את השימוש בביטוי הזה, בהודעות הרשמיות ובעיתונות! לא עוד “ילד נדרס בכביש ואדי ערה, כפי שנודע לנו הוא מבני המיעוטים”! לא עוד, “אמש נתפס צעיר מבני־ המיעוטים בנסיון לפרוץ לחנות ביפו”! אלא: “ערבי”! “דרוזי”! הם בני־שם – ולא בני־בלי־שם! הם שייכים לעם מסויים, לתרבות מסויימת! וכל אחד מהם יש לו פרצוף משלו, שנברא בצלם!

*

ברצוני לספר על עלי. אחד מאלה שההודעות הרשמיות מטביעות בהם את התווית “בני המיעוטים”.

עלי הוא נער כבן 16, מאום־אל־פחם, מנקה המדרגות בביתנו. מלאכה שהיום גם סטודנטים לא מתביישים בה. הוא נער כחוש, גבוה, יפה־בלורית, וזריז מאד בעבודתו. תוך פחות משעה הוא מטאטא ומדיח את חדר המדרגות, מנקה את החצר ומשקה את הגינה. יש לו כמה בתים כאלה בסביבה, ובזכות זריזותו הוא משתכר לא רע, אני חושב.

כששימשתי גזבר־תורן מטעם ועד־הבית, היה נכנס אלי לקבל את שכרו.

עד שאני מוציא את הפנקסים ויושב לכתוב קבלה, הוא מסתובב בחדר, מעיין, בלכסון־פנים, בשמות הספרים שעל המדפים, ושולף ספר זה וספר אחר ופותח, מחזירם למקומם, מתיישב בפינת הספה וממתין, כשחיוך על פניו.

החיוך הזה דורש הסבר: היתה בו הסתרת־סוד, ושמינית של לגלוג. כאילו אמר: אני נראה לך בחור תם, ערבי עם־הארץ, אבל מה אתה יודע עלי? או: אתה – כמו כולם – חושב, מה יש לו לערבי בראש, תבן ומזימות רעות… שאלת את עצמך מה באמת?

אחר־כך היה חותם על הקבלה – בעברית – ומשהה את הפנקס רגע ממושך בידו, כאילו היה לו עוד משהו לומר. מניח, מחייך ־ויוצא.

פעם ראיתי שהוריד מן המדף את הכרך העבה של שירמן, “השירה העברית בספרד ובפרובנס”. אמרתי לו: אתה קורא שירה עברית? “קצת”, חייך. “למדת בבית־ספר?” הוא חייך, אחר־כך סגר את הספר, החזירו למקומו ואמר: “מה זה ‘ענותך’? “לבכות ענותך אני תנים'? זה מ”עינויים'?”

כשנכנס בפעם הבאה, היו לו פנים צהובות, ללא חיוך. שאלתי: “מרגיש לא טוב?” – “קצת חולה”, אמר. “לא צריך היית לבוא לנקות היום”, אמרתי. הוא אמר שהצטנן, כנראה. ישן על האדמה, והיה רוח וקר. על האדמה? – התפלאתי. ועל כך סיפר שחמישה ימים בשבוע הוא עושה בתל־אביב. ישן באיזה בית נטוש, חצי־הרוס, ברחוב הירקון. לא כדאי לו לבוא יום־יום מן הכפר ולחזור. הזמן, והכסף… אמרתי שצריך היה לשכור כאן חדר, אולי עם עוד חבר, ולחיות כמו בן־אדם ולא כמו חתול. אמר שניסה לשכור חדר, אך כשהוא מראה את תעודת הזהות שלו ורואים שהוא מאום אל־פחם, משלחים אותו. “בבתים אחרים שאני מנקה” – אמר – “גם לא מכניסים אותי פנימה בשביל לשלם. נותנים לי את הכסף מן הדלת החוצה.” אמרתי לו שהוא נראה רע, יש לו חום בוודאי, שיסע הביתה וישכב במיטה חמה. הוא משך בכתפיו.

הייתי פנוי באותו יום. מתוך סקרנות, יותר מאשר מתוך נדיבות, הצעתי לו להסיעו לכפרו. בקושי הצלחתי לשכנעו.

המכונית טיפסה בסימטה מרופשת, מתפתלת במעלה גבעה תלולה, בין דוכני ירקות, חמורים וילדים מתרוצצים. חנינו למעלה והלכנו עוד כחמישים מטר. הגענו לבית אבן קטן, מבודד מיתר הבתים, הנטושים על הגבעה, ומאחוריו היו עצי זית ותאנה. בחצר נברו תרנגולות בעפר שבין השיחים והסלעים. מצאנו בבית את אמו – אשה רחבה, רחבת פנים ורחבת שמלה – ואת אחיו הבוגר ממנו, שהיה צולע. על הרצפה הייתה ערימה גדולה של תרמילי במיה.

תוך לגימת הקפה נודעו לי דברים על המשפחה, בעיקר מפי האח, סאלם, כבן 25, שמפאת המום שלו גם פניו היו מעוותות, כאילו כאב בלתי־פוסק הציק לו: היו להם 120 דונם אדמה, פלחה וטבק, בואכה הכפר ענין, אך לאחר מלחמת השחרור נשארו מעבר לקו הירוק. הם נותרו – כמו רוב המשפחות בכפר, שחלק מאדמותיהן נקרעו מהן וחלק הופקעו – ללא קרקע, ונאלצו להתפרנס מעבודה שכירה. האב, שעבד ב“סולל בונה”, מת לפני עשר שנים ממחלה. סאלם, נפלה עליו אבן במחצבה וריטשה את כף רגלו. הבן הבינוני, בן עשרים ואחת, “הסתבך” עם בחורה יהודיה בחדרה, נקלע לקטטה עם צעירים מן המושבה, שהרומן הזה לא מצא חן בעיניהם, דקר אחד מהם בסכין והוא מרצה עונש של שלוש שנות מאסר בכלא דמון. עלי הוא המפרנס היחיד של המשפחה, לבד קצבת ביטוח לאומי שהם מקבלים.

עלי, ששתק כל הזמן, פניו נצטהבו יותר. אמרתי לו שילך לשכב, כדאי אולי לקרוא לרופא. סאלם אמר שקופת חולים סגורה, לפנות ערב יגש לשם. כבר שנתיים לא שילמו מסים ותמיד יש לו מריבות במרפאה. האם נאנחה ואמרה שכבר שנתיים מבטיחים לסאלם משרה במועצה המקומית ועד היום לא קיימו. הוא יושב בבית כל היום, או בקפה. לא טוב. תרנגולת אחת ניתרה פנימה מעל לסף והיא גירשה אותה.

עלי קם והודה לי. כשלחץ את ידי, שאל אם אני מוכן לראות איזה דבר שכתב. בעברית? – שאלתי. כן, בעברית. ברצון! – אמרתי. הוא פנה לחדר השני וחזר עם מחברת בידו, מחברת בית־ספר, עם אותיות ערביות על עטיפתה. פתחתי אותה וראיתי כתב ברור יפה, כשל תלמיד טוב בכיתה ה' או ו'. אמרתי שאקח אותה אתי, אקרא בבית ואחזיר לו כשייכנס שוב אלי, לכשיחלים.

ואת כל הרשימה הזאת אינני כותב אלא כדי לספר על הסיפור שקראתי במחברתו של עלי, ששמו “הנמר”.

עבד הוא נער בן 12 מן הכפר ע'. בוקר־בוקר, לפני עלות החמה, הוא “נעלם” מן הבית. אביו ואחיו יוצאים לשדה ואינם יודעים היכן הוא. זהו סודו, שאין הוא מגלה אותו לאיש: הוא יוצא אל חורש האלונים שבהר, מזרחה לכפר, וצופה בציפורים. הוא מחפש ציפור נדירה, יפהפיה, כחולת־זנב, שקוראים לה “זיקזיק”. הוא ראה אותה פעם אחת, חולפת ביעף, ולא עוד. מראיה לא נותן לו מנוח והוא נודר בלבו למוצאה. הוא מכיר כבר את כל הציפורים בחורש, מזהה אותן לפי צפצופיהן, ואותה איננו מוצא.

בוקר אחד הוא מגלה בחורש נער בן גילו, שגם הוא צופה בציפורים. הוא עוקב אחר תנועותיו ממקום מחבואו, ורואה שהנער יורה בציפורים מכף־קלע, זו שאנו קוראים “רוגטקה”. הוא אינו מצליח לפגוע בהן, אלא להעיפן ולהבריחן, עבד מתקרב אליו ומתוודע אליו. שם הנער עמי, והוא מן הקיבוץ ג', שבעמק מדרום. תוך כדי שיחת ההכרות ביניהם נודע לעבד שגם עמי מסתלק מן הבית ללא ידיעת הוריו וחבריו. הוא צד ציפורים כדי להביאן אל האוסף הפרטי שלו, לעשות מהן פוחלצים.

במהלך כמה בקרים נכרתת ברית ידידות בין שני הנערים. עבד – לאחר שהוא עצמו יורה בציפור והיא צונחת מתה לרגליהם – משכנע את עמי לחדול מן הציד ולעזור לו בחיפוש אחר ה“זיקזיק” (שפירושה בערבית “ציוץ”).

בוקר אחד הם נחרדים למשמע נהמת חיה מרחוק. הם לוטשים את עיניהם ורואים נמר חולף בדהרה בין הסלעים – ונעלם. המומים הם נשארים רתוקים למקומם, נרעשים מן המראה.

מכאן והלאה כל מעייניהם נתונים לנמר, שרק נהמתו נשמעת מרחוק מדי פעם והוא איננו נראה. הם אורבים לו, מסתתרים בין העצים והסלעים, משוטטים על הגבעות, אינם מצליחים לגלותו. ה“זיקזיק” נשכחה, הציפורים נשכחו, אימת הנמר מבעתת אותם ומדריכה את צעדיהם.

עד כאן הסיפור, המשתרע על פני כ־40 עמודי מחברת – ולא נשלם.

כשהחלים עלי וחזר, אמרתי לו שהסיפור יפה מאד בעיני. “אתה חושב?” – חייך. אמרתי שאם ישפר אותו וירחיבו, יהיה ראוי אפילו להופיע בספר, לדעתי. הוא צחק: “העברית בסדר?” אמרתי שהיא דורשת תיקונים, אבל זאת יוכל לעשות עורך. עניין רגיל לגבי מי שהעברית אינה שפת־אמו. שאלתי איך הוא חושב לגמור את הסיפור. “הוא לא גמור?” – אמר. “הוא נפסק באמצע” – אמרתי – “מה קורה? הם מגלים שוב את הנמר? צדים אותו? בורחים מפניו?”

הוא מסתכל בי ממושכות, כשהוא יושב בפינת הספה, אחר־כך אמר: “אולי יותר טוב ככה, שלא ייגמר…”

חשבתי ואמרתי: “כן, אתה צודק.”

27.3.81