רקע
אהרן מגד
הפספוס הגדול

הפספוס הגדול ביחסינו עם הערבים – הן ערביי מדינת ישראל והן ערביי ארץ־ישראל – איננו באי השגת השלום, דבר שאינו תלוי בנו בלבד, אלא באי שילובם בחיים האזרחיים. הבטחון – הוא עניינם של המשטרה ושל הצבא; המשא־ומתן הפוליטי – הוא עניינם של המדינאים; הדו־שיח האידיאולוגי – הוא חזון לעתיד לבוא. רובנו – אפילו הקיצוניים שבינינו – מסוגלים להבין אותם, ורובם – אפילו המתונים שביניהם – אינם רוצים להבין אותנו. אבל שילוב הערבים בחיים האזרחיים – היא עניין שלנו, כפרטים וכחברי אגודות וארגונים.

מדינת ישראל קיימת כבר 28 שנה, השליטה שלנו בשטחים – זה כ־10 שנים, אבל הבדלנות בין שני העמים היא עובדה שאינה מתמעטת: במגורים, בחינוך, ברוב המסגרות הארגוניות של המערכת הכלכלית והחברתית. מבחינה זו – למרות המדיניות המוצהרת שלנו כלפי פנים, המעלה על נס אידיאלים מסויימים של שוויון, ולמרות הליבראליות המפורסמת שלנו כ“כובשים” – אנו מפגרים אחר רוב המדינות הדמוקרטיות, ששילוב המיעוּטים במרקם האזרחי שלהן הוא נוהג של כמה דורות, ואם אין הדבר כך – הריהו מתקדם בהן משלב אל שלב.

שאלתי בהתאחדות בעלי־התעשיה – המאגדת בתוכה כ־1200 חברים – כמה מהם ערביים. אף לא אחד. בהתאחדות האיכרים – אף לא אחד. בהתאחדות בעלי הבתים ובעלי הרכוש – אין. בהתאחדות חברות לביטוח־חיים – אין. האם אין תעשיינים ערביים? אין איכרים? אין בעלי־בתים ובעלי־רכוש? האם אין לאלה ולאלה אינטרסים משותפים, בעניינים של יחסי־עבודה, מסים, הלוואות, סובסידיות, זכויות, חובות? האם במדינה כלשהי מאוגדים התעשיינים היהודים, למשל, בהתאחדות משלהם? או הבנקאים? או העוסקים בנכסי דלא־ניידי?

אינני יכול למנות כאן את מאות האגודות הלא־כלכליות: של ספורט, תרבות, עזרה הדדית, צדקה, שירותים אזרחיים וכד'. בכל אלה שוררת הבדלה: ליהודים לחוד ולערבים לחוד. וברוב התחומים – הנוגעים לכלל האזרחים, ללא הבדל לאום – הערבים הם מחוץ לתחום לגמרי. האם יש ערבים במועצה להגנת הצרכן? במועצה למניעת רעש וזיהום? בחברה להגנת הטבע? ב“ישראל היפה”? במועצה למניעת תאונות? ב“מגן דוד אדום”? ב“אגודת החרשים־אילמים”? ב“אגודה למלחמה בסרטן”? ב“איל”ן"? האם נעשה נסיון לשלב את הערבים באגודות אלה? ומדוע לא? היתואר שאגודות כאלה, בכל מדינה אחרת, תהיינה סגורות – כפי שהן סגורות כאן למעשה, אם לא להלכה – בפני בני מיעוט לאומי מסויים, בני דת מסויימת?

דברים אלה אינם נוגעים ל“פוליטיקה גבוהה”, לכן כמעט שלא מדברים ולא כותבים עליהם. הכול – למן השר וחבר הכנסת ועד העיתונאי והעסקן המפלגתי – עסוקים ב“בעיות החשובות באמת” – שטחים, גבולות, הסכמים, בעיות בטחון, או – כשמגיעים הדברים לידי התפרצות – בעניין כמו הפקעת הקרקעות. אבל ייתכן מאד – אני מעלה זאת כהשערה – שאילו היו כל בעלי הקרקעות, ערבים כיהודים, מאוגדים יחד, היתה גם בעיה זו מאבדת את עוקצה הפוליטי־לאומי.

באיגודים של מקצועות חופשיים – רופאים, רופאי שיניים, מהנדסים, ארכיטקטים, סוכני נסיעות – מאוגדים גם ערבים. אבל רק אזרחי ישראל. לפני כחודש הופיע כאן מאמר של דני צדקוני, בשם “דרושה אגודה לידידות ישראל פלשתין”, בו הוא מתריע על הדבר. הוא כותב: “לדאבוננו, לא נוצרו בתשע השנים האלה יחסי ידידות ממשיים בין ישראלים לערבים מן השטחים, פרט ליחסי־עבודה ומסחר. את הקשרים שנוצרו בכל איזור אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים.” ולהלן: “שחמטאי מצטיין מעזה, שאינו מחובבי־ציון דווקא, אמר לי שהשחמטאים הערבים היו נענים להזמנה ישראלית לתחרות שחמט. אילו הייתה כזאת, אפשר היה לבנות יחסים בין ספורטאים, מהנדסים, עורכי דין, אנשי קואופרציה, רופאים, אנשי דת, עיתונאים וכו'.”

הארגון הגדול ביותר בארץ שבו מאוגדים יחד יהודים וערבים, מתוך שוויון זכויות וחובות, הוא, כמובן, הסתדרות העובדים. ההסתדרות יכולה להתגאות בהשגים גדולים בתחום זה: מאז פתחה את שעריה לפועלים הערבים והדרוזים, בשנת 1959, גדל והלך מספר הפועלים האלה המאורגנים בה, והוא מגיע היום ל־68,000 משלמי מס, ליותר מ־110,000 חברים יחד עם הנשים, ולכ־300 אלף נפש יחד עם הילדים ויתר בני המשפחה, שהם כ־70% מכלל האוכלוסיה הערבית. חברים אלה של ההסתדרות נהנים מכל הזכויות הניתנות לפועל המאורגן בכלל – רמת השכר ושעות העבודה, תנאים סוציאליים, שירותי תרבות וספורט, עזרה הדדית המוגשת באמצעות מוסדות וקרנות, כגון קופת חולים, קרנות הפנסיה וכו‘. בישובים ערביים הקימה ההסתדרות 27 מועדונים, 15 מועדוני נשים, 38 מרפאות, 27 סניפי “הפועל”, ו־113 אגודות שיתופיות. מוסדות כ“משען”, “דור לדור”, “מציב”, וכו’ – פועלים גם הם בישובים אלה. פועלים ערביים נבחרים לוועדי עובדים במקומות העבודה יחד עם חבריהם היהודים.

(במאמר מוסגר: כדאי ללמוד את טבלות החלוקה המקצועית של יהודים ולא־יהודים. במקצועות חופשיים, מדעיים וטכניים, למשל, עובדים כ־18 אחוז מן המועסקים היהודים וכ־7 אחוזים מן הערבים; בהנהלה ופקידות – כ־20 אחוז מן היהודים וכ־4 אחוז מן הערבים; בחקלאות ובדיג – כ־7 אחוזים מן היהודים וכ־20 אחוז מן הערבים; בבנייה, מחצבות ומכרות, כ־7 אחוזים מן היהודים וכ־26 אחוז מן הערבים; רק 0.2 אחוז מחברי ההסתדרות הערביים הם מהנדסים וטכנאים, ובדיוק כאחוז הזה הם עובדי אמנות. 14.2 אחוז הם עובדים ציבוריים ופועלים פשוטים. מכלל חברי ההסתדרות הערביים – כ־60 אחוז עובדים בענפי ייצור וכ־26 אחוז בפקידות ושירותים).

כאמור, יכולה ההסתדרות להתגאות בשילובם של הערבים (לרבות הדרוזים) במערכת הארגונית הרחבה והמסועפת שלה. אולם ככל שאנו עולים בסולם ההנהגה ההסתדרותית, כן פוחת והולך חלקם של הערבים בה, והוא נמוך לאין שיעור מחלקם המספרי. במועצת ההסתדרות, המונה 601 חברים, יש 11 חברים ערביים, ובוועד הפועל המונה 171 חברים, יש רק 6 (קרי: ששה) חברים ערביים. (כששאלתי את ראובן קצב, העומד בראש המחלקה הערבית של ההסתדרות לסיבת הדבר, הסביר לי שהערבים אינם מהווים “קבוצת לחץ” מאורגנת, ומכיוון שהבחירות למוסדות הן מפלגתיות, ואין הם מהווים “קבוצות לחץ” בתוכן – הרי שמשקלם מבוּטל).

ומה בנוגע להנהלות המוסדות המשקיים והכלכליים של ההסתדרות וחברת העובדים – “סולל בונה”, בנק הפועלים, התעשייה ההסתדרותית, הקואופרציה, קופת חולים, “משען”, וכו' וכו'? – אלה, כמעט כולן, “נקיות” מערבים.

זוהי ה“פראקטיקה”, לא ה“תיאוריה”

ומכיוון שכיהודים, היינו והננו מיעוט בכל הארצות מחוץ לישראל – מאליה מתבקשת ההשוואה עם מצבנו שם, בעבר ובהווה: בכל מקום שבו היוו הפועלים היהודים חלק נכבד מן האגודות המקצועיות – בפולין, בגרמניה, באנגליה, בארצות־הברית – הם תפסו גם מקום נכבד בהנהגות האגודות האלה ובמוסדותיהן, למרות האנטישמיות והדעות הקדומות. (בארצות־הברית קיים אפילו מצב פרדוקסאלי, שאגודות מקצועיות שחדלו זה מכבר מלהיות אגודות “יהודיות” – כמו בענף המחט – הנהגותיהן, ובייחוד המוסדות הכלכליים שלהן, עדיין מאויישים על־ידי יהודים).

מצב דומה קיים גם במוסדות ובשירותים הממשלתיים ב“מגזר” הערבי – חינוך, בריאות, סעד וכד' – ככל שעולים בסולם ההירארכיה הפקידותית, כן פוחת חלקם של הערבים באופן יחסי למספרם; עד לשלבים העליונים בסולם זה, כיועץ ראש־הממשלה לענייני ערבים, שהוא יהודי, וכפקידים הגבוהים במשרד הפנים, העוסקים בענייני ערבים, שגם הם, כמעט כולם יהודים.

ואין צורך לומר שכמעט לא יתואר שיתמנה ערבי למשרה רמה ב“מגזר” היהודי – אם מטעם משרד ממשלתי (ראש סניף דואר, למשל, מנהל בית־חולים, רואה חשבון ראשי במס הכנסה, מנהל מחלקה בביטוח לאומי), ואם מטעם מוסד משקי או כלכלי כלשהו. (ראש סניף בנק, למשל, מהנדס ראשי בחברת החשמל).

אם אין כאן אפליה להלכה, יש כאן בדלנות למעשה, וזו האחרונה אינה פחות קשה מן הראשונה. עצם השימוש בביטוי המקורי “מגזר”, כשאנו מקבלים כמובן מאליו שיש “מגזר” יהודי ו“מגזר” ערבי – הוא עדות לקביעותה של בדלנות זו. “מגזר” הוא מעין גזירה שאין לבטלה.

*

זהו הפספוס הגדול; כי עניין השילוב האזרחי בין שני העמים החיים בארץ האחת היה, ועודנו, נתון בידינו, ליוזמתנו. הוא איננו מותנה בסכסוך הפוליטי והצבאי באיזור ואיננו מנוע על־ידו. להיפך, דווקא משום שהסיכויים להבנה פוליטית ואידיאולוגית בזמן הקרוב הם קלושים – עשוי היה השילוב לקבל משמעות בעלת חשיבות מיוחדת, כגורם ממתן בסכסוך הזה.

במקום החלוקה האנכית של האוכלוסיה, לפי עמים, צריכה היתה לבוא חלוקה אופקית שלה, לפי מקצועות, עיסוקים ושטחי התעניינות. החלוקה האנכית – מפרידה; החלוקה האופקית – מאחדת. זהו המצב שאליו שואפת להגיע כל מדינה שיש בה אוכלוסיה המורכבת מבני עמים, דתות וגזעים שונים. לחקלאים – ללא הבדל דת ולאום – יש אינטרסים משותפים, וכן לסוחרים, לסוכני־ביטוח, לנהגי המוניות, לחולי־הלב, לבעלי הכלבים והחתולים, לחובבי השיט. בארץ שהיא שסועה מאיבות היסטוריות – הכרח הוא לרכך את הגורמים המפרידים ולחזק את הגורמים המשתפים. דבר זה לא נעשה.

זהו הפספוס הגדול – כי השילוב היה, ועודנו, בר־הגשמה, בהשג־יד. לשילוב הזה לא היו מתנגדים גם הקיצוניים שבין הערבים, ורובם הגדול – שואפים אליו. ערבים אינם יכולים להיות חברים ב“אגודת יוצאי קאליש והסביבה”, אבל הם חייבים (ובוודאי רוצים) להיות חברים ב“אגודה לשיקום האסיר והעבריין”; הם אינם יכולים להיות חברים ב“אגודת ישראל”, אבל יכולים וצריכים להיות חברים ב“אגודת צער בעלי־חיים”; הם אינם יכולים להיות חברים ב“חברה קדישא”, אבל אין כל סיבה שלא יהיו חברים במועצה המנהלת את הבורסה. החברות המשותפות בארגונים, באגודות, במועדונים – לא היתה פותרת את כל הבעיות הפוליטיות, אבל היא הייתה יוצרת מגעים מסוג אחר, מקרבים, אנושיים, בין שני העמים.

ועם מעט דמיון ותעוזה, אפשר היה להרחיב את השיתוף הזה – למרות ההגבלות התחוקתיות, המשפטיות – אל מעבר לגבולות הקו הירוק. אילו היה נוצר מגע על בסיס של אינטרסים משותפים, המחייב מגע יום־יומי ופעולות משותפת – היה מתקהה חודן של הרבה סכינים.

*

עם כתיבת הרשימה הזאת, קראתי את הידיעות על דו“ח הממונה על מחוז הצפון מטעם משרד הפנים, ישראל קניג, בעניין המדיניות כלפי ערביי הגליל. בדו”ח זה יש כמה משפטים שהלשון העברית לא ידעה כמותם מיום היבראה, והמעבירים חלחלה בלב כל קורא עברי. ההמלצות “לעודד תלמידים ערביים לנסוע לחו”ל ולהקשות על שובם"; “להגביל את מספר הלומדים הערביים באוניברסיטאות” (מה שקוראים בלועזית “נומרוס קלאוזוס”); “לצמצם את מספר המועסקים הערביים במפעלים הנהנים מהקלות”; “להנהיג מדיניות של שכר ועונש לגבי מנהיגים וישובים עוינים”; “לנטרל מענקים למשפחות מרובות ילדים”; ועוד ועוד – מזכירות – עם כל הקושי לומר זאת – כמה מחוקי הגזע של נירנברג.

התגובות של דוברים ממשלתיים על דו"ח זה – הסתייגות, הכחשות, או העברת האשמה אל “המדליפים” (כאילו זו הבעיה!) – אינן עומדות בשום יחס לחומרת הדברים, שקשה היה להעלות בדמיון שיצאו מפיו של יהודי, בעל משרה ממלכתית רמה. את האיש הזה צריך להדיח מכל משרה ציבורית שהיא, לא משום שהביע את דעותיו בפני הממונים עליו, אלא מפני שיש לו דעות כאלה, שבעליהן אינו רשאי לשמש ציבור במדינה דמוקרטית שחרתה על דגלה את שוויון הזכויות של האזרחים, ללא הבדל דת ולאום.

10.10.76


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47972 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!