רקע
אהרן מגד
תיאור המגפה הצהובה בשנת 1976־7

בסוף שנת 1976 לספירת הנוצרים, תקף נגיף, שמקורו לא נודע, אוכלוסייה שלמה באיזור שבין הים התיכון ונהר הירדן, וגרם להתפשטות מהירה של מחלה, שהסימפטומים המוזרים שלה, שבעיקרם היו תופעות של התנהגות מתעתעת, נדמו לאנשים־מן־השורה, שאינם בקיאים במדע הרפואה, כ“קדחת התאבדות הדדית”.

הגילוי הראשון, שעורר חרדה אצל אנשים בעלי רגישות אולטרה־סנסיטיבית, אירע באחד הימים הראשונים של חודש נובמבר: קצין משטרה מסויים, שעסק בחקירת חשדות כלכליים בעלי אופי פלילי, יצא, באופן בלתי־צפוי לחלוטין, מבית הנחקר, נכנס למכונית, והחל נוהג בה בצורה מטורפת בכיכר העיר עד שדרס אשה שעברה במקום לתומה. לא הוא, ולא שום אדם אחר מאלה שהכירוהו, לא יכלו להסביר את פשר ההתנהגות הזאת, שתוצאתה היתה קטלנית.

באותו יום עצמו אירעו, במקומות שונים ומרוחקים זה מזה באיזור הנזכר, המקרים הבאים: אדם אחד התאבד בקפיצה מן הקומה ה־11 של בית בעיר המסחר הראשית; חשוד ברצח ובחמישה מעשי אונס נמלט מבית־המשפט המחוזי בעיר הבירה מבלי שהשומרים עליו יבחינו בכך; 3 אנשים רעולי פנים שדדו בעלת וילה באחת השכונות האמידות; אשה צעירה בעיירת־חוף קברה את ולדה בחצר ביתה; יריות מיסתוריות ניפצו שמשות מכונית שחלפה בעיר קטנה בעמק המרכזי; תלמיד בית ספר חקלאי המית את חברו ללימודים על ידי מסיכת רעל למשקה שניתן לו; פצצה הוטלה ליד סף־ביתו של אדם בשכונה עירונית, ללא כל סיבה נראית־לעין.

כל זה יכול היה להיחשב כאוסף מקרי – אם כי גדוש במידה בלתי־רגילה – של מקרים מן הכרוניקה הפלילית, אלמלא נתלוו לו כמה תופעות מדאיגות שהעלו על הדעת מציאותו של קשר פאתולוגי בין המקרים האמורים והתופעות הללו, שנתרבו בבת־אחת עד כדי ממדים של מגפה:

עזיבת משמרות על ידי רופאי בתי החולים; עיכוב המראתם של מטוסים משדה התעופה הבינלאומי; שביתת אזהרה של כל המהנדסים במשק הציבורי; הפסקה בגביית המיסים; שיתוק מפעלי המלח; איומים מצד מאה־אלף עובדי מדינה לנטוש את השירותים הציבוריים; אסיפות סוערות, מלוּות איומים, במפעלי הייצור; אגירה עצומה של נכסים והון בקרב השכבה האמידה.

ב־7 בנובמבר, בשעה 21.43, הופיע על מסך הטלוויזיה המזכיר הכללי של האיגודים המקצועיים, במסגרת מהדורת החדשות, ובתשובה לשאלת המראיין, מה היה עושה אילו נמצא במקומו של שר האוצר, המתלבט בבעיות צמצום הגרעון, הגדל בממדים מבהילים, נוכח תביעות שכר העלולות להסתכם במאות מיליונים ־

ענה:

“אני אינני שר האוצר.”

פרופ' רום, מן המכון לפאתולוגיה גנטית, שצפה באותה שעה בטלוויזיה בביתו, בשומעו את המשפט הזה, קם מן הכורסה, ניגש לטלפון וצלצל לעמיתו, פרופ' קלאוס, מן המח' לחקר האפידמיולוגיה האורגנית ואמר:

“שמעת במקרה את הנאמר בטלוויזיה לפני רגע?”

“אתה מתכוון לתשובתו של מזכיר האיגודים המקצועיים”, אמר פרופ' קלאוס. “שמעתי. אני חושב שזהו מקרה חמור, המאשר את חשדותי בדבר חדירה של נגיף אנצֶפאליטי לאזורנו, הגורם שיבושים בתפקוד המוח. אילו נאמר משפט זה על ידי פועל־נקיון חסר־השכלה, או על־ידי חבר ועד־עובדים של פועלי הנמל, או של פועלי מכרות המלח, אפשר היה לראות בו מקרה בלתי־חריג של התבטאות ספונטנית כתוצאה מלחצים פסיכו־מטריאליים, אבל כשהוא מושמע מפי אדם העומד בראש הארגון הגדול ביותר במדינה…”

“מדאיג מאד”, אמר פרופ' רום, “בייחוד כשאתה מקשר את זה עם הסימפטומים האחרים, המופיעים בתכיפות ספוראדית המעידה…”

“כמובן! כמובן!… למעשה, רציתי אני לצלצל אליך בעניין זה עצמו, כי רק לפני חצי שעה שמעתי ברדיו את דבריו של שר־העבודה, שממש הקפיצו אותי ממקומי. בתגובה על התפשטותה המהירה של קדחת השביתות, הוא אמר: 'השובתים האלה לא לוחמים על פת־לחם, אלא על חמאה וריבה. 'אתה תופס את רצינות המצב? הרופאים, המהנדסים, הטייסים, קציני צי הסוחר – כל אלה לוחמים על חמאה וריבה! וזה בשעה שכל הסקרים מוכיחים שהצריכה, בכל שכבות האוכלוסיה עולה, ולא יורדת; כששמעתי את המשפט הזה, נאמר על־ידי שר, אדם בעל אינטליגנציה גבוהה מן הממוצעת – אמרתי לעצמי: המחלה היא במצב קריטי, מעין התפרקות של מערכת החשיבה ההגיונית, ולאור ריבוי המקרים, והתפשטותם לכל שכבות האוכלוסיה, מן השורש עד הצמרת – יש לראות זאת כאפידמיה שהכרח לעצור אותה באופן הדחוף ביותר, לפני שתהרוס את כל רקמות החברה.”

“אני מסכים אתך”, אמר פרופ' רום, “קודם כל עלינו לאבחן את הנגיף.”

מאמציהם של פרופ' רום ופרופ' קלאוס, למן ה־8 בנובמבר ועד ה־30 בו, לאבחן את הנגיף, עלו בתוהו. טכנאי הרנטגן שבתו, וכמוהם – עובדי המכונים הבקטריולוגיים והביולוגיים. בבתי־החולים ובמחלקות האוניברסיטאיות אי־אפשר היה לבצע שום צילום אלקטרו־מיקרוסקופי.

בחודש דצמבר התרבו גילויי ההתנהגות הא־נומאלית באוכלוסיה, וסוציולוגים מסויימים, המגלים יחס של זלזול במדע האפידמיולוגי, והמצטיינים בהטבעת מונחים לתופעות, כינו אותה בשם “תסמונת האמוק הפיסקאלי”. תסמונת זו התבטאה בתגובות־שרשרת בסדר זה: בעקבות תוספות־שכר שהעניקה הממשלה, בגלל לחצים אקסטרה־קורפורטיביים, לרופאים, למהנדסים, לטכנאים, לעובדי התעופה והים – היא נאלצה להיענות לתביעותיהם של כל עובדי המדינה והשירותים הציבוריים וכן לתביעות חלק מעובדי הייצור; לשם ביצוע התשלומים היא הדפיסה 4 מיליארד יחידות־כסף; מחיר המצרכים עלה פי שניים; מתוך ציפיה לעליות נוספות ובלתי־נמנעות של המחירים החלה נהירה המונית של קונים אל החנויות ובתי־המסחר, וב־22 בדצמבר היתה השתוללות הקניות כה פרועה, שכוחות משטרה ומשמר הגבול לא יכלו להשתלט עליה, וההמון שהציף את החנויות בנחשול עצום, חטף ושם בכליו מכל הבא ביד, וכילה את המצרכים תוך שעות ספורות.

בראשית ינואר 1977, לאחר שאבד אמון האוכלוסיה בשווי הכסף ובתועלתה של המחזוריות הפיסקאלית הפרמננטית שכר־מחירים־שכר, קמה תנועה המונית שכינתה את עצמה בשם “המשטר הקבלני החדש”. גרעינה של תנועה זו, שראשית התהוותה חודשיים לפני־כן, נעוץ בהתארגנותם של הטייסים ושל רופאי בתי החולים, במטרה לקבל את העבודות המבוצעות על־ידם בקבלנות מידי המדינה או החברות הציבוריות. תנועה זו סחפה עתה איגוד אחר איגוד: הסתדרות המורים החליטה להקים חברה קבלנית לבתי־ספר; האגודה הארצית של עובדי מס הכנסה החליטה לגבות את המסים על בסיס קבלני; פקידי המשרדים הממשלתיים דרשו לבצע את העבודות המשרדיות בקבלנות, וכן הלאה. תנועה אזרחית זו פשטה גם אל שורות הצבא, ורוב הקצינים התארגנו באגודה שסיסמתה: “לוחמה קבלנית מיד!”

בה־בשעה הופיע ספר, שהפך רב־מכר תוך ימים ספורים, בשם: “המדינה הקבלנית”. המחבר, איש משרד האוצר לשעבר, הצביע בו על היתרונות העצומים שיפלו בחלקם של העובדים, שרווחיהם יגדלו פי ארבעה וחצי, אם תתקבל השיטה החדשה.

בפברואר פקדו זעזועים חדשים את המדינה, שכמוהם לא נודעו קודם לכן: הממשלה, שאיש משריה לא התפטר חרף כל התמורות החריפות בהלך־רוחה של האוכלוסיה, נכנסה לסכסוך חמור עם “האיגודים הקבלניים” בדבר בסיס התשלומים הקבלניים והצמדתו. לשני הצדדים לא ברור היה לְמה אפשר להצמיד את התשלומים, לאחר שהממשלה איבדה את הפיקוח על השכר ועל המחירים. כתוצאה מכך נוצרה אדרלמוסיה גמורה במשק ורוב הענפים הושבתו.

ברחובות נראו המונים מפגינים וצועקים, אך בשום פנים אי אפשר היה להבחין בפשר המלים הנצעקות.

ב־15 בפברואר הופיעו המקרים הראשונים של “מחלת הפנים הצהובות”, מלווה בעוויתות

3 במרץ – 22 מקרים של “פנים צהובות”. התקהלות המונית, מלווה צעקות, לפני פתח משרד האוצר.

4 במרץ – 17 מקרים. בעוברי ליד פונדק “דג הזהב” ראיתי קטטה רצחנית שאיש לא יכול היה להסביר לי מה גרם לה.

5 במרץ – 53 מקרים. אשה שעברה ליד בית העיריה ומחרוזת דבלים בידה, הוכתה קשה ע"י כנופיה של בחורים בעלי “פנים צהובות”, נרמסה לארץ והדבלים נגזלו ממנה.

6 במרץ – 122 מקרים. ראש הממשלה יצא אל מרפסת בית־הממשלה להרגיע את ההמון הסוער, באומרו, “עוד ילבינו פנינו”, אך דבריו הוטבעו בצעקות.

7 במרץ – 313 מקרים. שערי בית המשפט סגורים. בבואי לשם בבוקר, לתבוע את החוב שחבה לי חברת הביטוח, אמר לי השמש שבין־כה־וכה כל החובות מופקעים.

8 במרץ – 13 מקרים. בערב יצאתי לטייל, ובהגיעי אל גן הסייפנים, שמעתי קולות נגינה מצד החווילה של מר סבואַ. ניגשתי לשם וראיתי כמה מאות איש מסובים סביב שולחנות ערוכים, עמוסים כל־טוב, ותזמורת מנגנת לפניהם. עמדתי והשתוממתי, ופתאום נשמעה צעקה: “הון!” ואחריה: “הב!” הסעודה הפכה תוך רגעים מעטים להשתוללות של צעקות: “הון! הב! הב! הון! הב! הב!” מיהרתי להסתלק מן המקום.

9 במרץ – 214 מקרים. כמה רחובות במערב העיר התרוקנו לגמרי מיושביהם ושערי הבתים נעולים. שמעתי שאנשים בורחים לעבר עיר הנמל ומשם מחפשים דרך לעזוב את הארץ.

ב־10 במרץ, הצליחו פרופ' רום ופרופ' קלאוס, בעזרת בקטריולוגים מרותקים, לבודד את הנגיף ולאבחן אותו. ב־13 במרץ, בשעה 22.00, התקיים ראיון טלוויזיוני עם פרופ' קלאוס.

שאלה: אדוני הפרופסור, התוכל לומר לנו מהו הגורם למחלה – או שמא נאמר המגפה? –הפוקדת את אוכלוסיית ארצנו זה החודש החמישי?

תשובה: ובכן, הגורם הוא נגיף, נדיר למדי, שאנו מכנים אותו “אגופיליס דמו־ספאראטיס 3”.

שאלה: שם מורכב למדי… התוכל לתאר לנו בקצרה את תכונות הנגיף הזה?

תשובה: ובכן, ה“אגופיליס” הוא נגיף ממחלקת הקפסידים האיזומטריים, כלומר, בעלי צורות משוננות איקוזאדרוניות, התוקף חברות בעלי־חיים בלתי־חסינים במצבים אקסטרמיים…

שאלה: סלח לי שאני מפסיק אותך, אבל… למען הצופה הממוצע… כלומר, זה שאינו מתמצא במונחים המדעיים…

תשובה: בבקשה, כן, בבקשה. ובכן, אם לומר זאת במלים פשוטות – הנגיף חודר למחזור הדם, משם הוא מגיע לתאי המוח וגורם בהם לדלקת, משום כך אנו קוראים לו אנצפליטי…

שאלה: איך משפיע הדבר על התנהגות הנפגע?

תשובה: ובכן, הסימנים הראשונים הם של מה שהייתי מכנה “התנהגות שגעונית”. דפוסי החשיבה הנורמליים מתפוררים והנפגע מאבד את השליטה על הגיונו. הוא עושה דברים המנוגדים לכל הגיון, מתוך איזה דחף פנימי לשבור את החוקיות השומרת על קיומו. אבל כפי שידוע לנו, המחלה היא מדבקת, אפידמית, על־כן אנו מגיעים לשלב השני, שלב שהייתי קורא לו השלב הסוציו־פאתולוגי, שהוא המסוכן ביותר, הפאטאלי. אנשים מתחילים לנהוג לא רק בניגוד להגיון, אלא גם בניגוד לאינטרסים המשותפים שלהם. אפשר לומר שבשלב זה מתפרקות כל המסגרות של אחריות הדדית וערבות הדדית. אם לומר זאת במלים הפשוטות ביותר, הרי אומר כך: כל אדם הנגוע במחלה, אומר לעצמו – לא איכפת לי מה שיקרה עם הזולת ולא איכפת לי מה שיקרה עם החברה שמסביבי, על ארגוניה ומוסדותיה. ובהתאם לכך הוא נוהג. מכיוון שהאנתרופולוגיה מלמדת אותנו שהאדם הוא “חיה חברתית” – פירושו של דבר הוא שהנגיף פגע באינסטינקט הקיום הקיבוצי השומר על החברה מפני כליון והשמדה, הכוחות הצנטריפוגאליים גוברים על הכוחות הצנטריפטאליים ואז…

שאלה: האם התפשטות הנגיף הזה היא תופעה מיוחדת לאיזור הטריטוריאלי שלנו, או…

תשובה: לאו דווקא. לפני זמן מה היינו עדים למגפה מסוג זה באיזור שמצפון לנו, והיא הפילה שם חללים רבים. אך ככל הנראה ננקטו אמצעים…

שאלה: זוהי השאלה המעניינת ברגע זה את כולנו, אדוני הפרופסור: האם יש חיסון נגד המחלה? האם יש דרכי ריפוי שבכוחם לעצור את המגפה?

תשובה: ובכן, הדבר תלוי בכמה גורמים. אל"ף…

כאן ניטשטשה התמונה על מסך הטלוויזיה, הפכה ל“שלג”, ולאחר שניות מעטות השחיר המסך לחלוטין.

כעבור רבע שעה נתברר לכל, שעובדי חברת החשמל הכריזו על שביתה, ונשתררה אפלה בכל רחבי המדינה.

ב־15 במרץ שבתו מפעלי אספקת המים, וב־17 בו שבתו המאפיות. ב־18 במרץ נסגרו החנויות

מכיוון שעובדי התחנות המטאורולוגיות שבתו גם הם – אירעו תופעות־טבע בלתי רגילות, שהקשה בהן היתה ליקוי חמה ממושך.

זמר־עממי זקן, המכונה פאטריפיליוס, היה כורע בכיכר העיר, מטה את אוזנו לאדמה, ומדי פעם מרים את ראשו וקורא: “אני שומע מלחמה! אני שומע טנקים מתקרבים!”

העוברים ושבים לא שמו לב אליו. אלה שהתעכבו רגע, פלטו “משוגע!” והמשיכו בדרכם.

12.11.76


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47932 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!