בסוף שנת 1976 לספירת הנוצרים, תקף נגיף, שמקורו לא נודע, אוכלוסייה שלמה באיזור שבין הים התיכון ונהר הירדן, וגרם להתפשטות מהירה של מחלה, שהסימפטומים המוזרים שלה, שבעיקרם היו תופעות של התנהגות מתעתעת, נדמו לאנשים־מן־השורה, שאינם בקיאים במדע הרפואה, כ“קדחת התאבדות הדדית”.

הגילוי הראשון, שעורר חרדה אצל אנשים בעלי רגישות אולטרה־סנסיטיבית, אירע באחד הימים הראשונים של חודש נובמבר: קצין משטרה מסויים, שעסק בחקירת חשדות כלכליים בעלי אופי פלילי, יצא, באופן בלתי־צפוי לחלוטין, מבית הנחקר, נכנס למכונית, והחל נוהג בה בצורה מטורפת בכיכר העיר עד שדרס אשה שעברה במקום לתומה. לא הוא, ולא שום אדם אחר מאלה שהכירוהו, לא יכלו להסביר את פשר ההתנהגות הזאת, שתוצאתה היתה קטלנית.

באותו יום עצמו אירעו, במקומות שונים ומרוחקים זה מזה באיזור הנזכר, המקרים הבאים: אדם אחד התאבד בקפיצה מן הקומה ה־11 של בית בעיר המסחר הראשית; חשוד ברצח ובחמישה מעשי אונס נמלט מבית־המשפט המחוזי בעיר הבירה מבלי שהשומרים עליו יבחינו בכך; 3 אנשים רעולי פנים שדדו בעלת וילה באחת השכונות האמידות; אשה צעירה בעיירת־חוף קברה את ולדה בחצר ביתה; יריות מיסתוריות ניפצו שמשות מכונית שחלפה בעיר קטנה בעמק המרכזי; תלמיד בית ספר חקלאי המית את חברו ללימודים על ידי מסיכת רעל למשקה שניתן לו; פצצה הוטלה ליד סף־ביתו של אדם בשכונה עירונית, ללא כל סיבה נראית־לעין.

כל זה יכול היה להיחשב כאוסף מקרי – אם כי גדוש במידה בלתי־רגילה – של מקרים מן הכרוניקה הפלילית, אלמלא נתלוו לו כמה תופעות מדאיגות שהעלו על הדעת מציאותו של קשר פאתולוגי בין המקרים האמורים והתופעות הללו, שנתרבו בבת־אחת עד כדי ממדים של מגפה:

עזיבת משמרות על ידי רופאי בתי החולים; עיכוב המראתם של מטוסים משדה התעופה הבינלאומי; שביתת אזהרה של כל המהנדסים במשק הציבורי; הפסקה בגביית המיסים; שיתוק מפעלי המלח; איומים מצד מאה־אלף עובדי מדינה לנטוש את השירותים הציבוריים; אסיפות סוערות, מלוּות איומים, במפעלי הייצור; אגירה עצומה של נכסים והון בקרב השכבה האמידה.

ב־7 בנובמבר, בשעה 21.43, הופיע על מסך הטלוויזיה המזכיר הכללי של האיגודים המקצועיים, במסגרת מהדורת החדשות, ובתשובה לשאלת המראיין, מה היה עושה אילו נמצא במקומו של שר האוצר, המתלבט בבעיות צמצום הגרעון, הגדל בממדים מבהילים, נוכח תביעות שכר העלולות להסתכם במאות מיליונים ־

ענה:

“אני אינני שר האוצר.”

פרופ' רום, מן המכון לפאתולוגיה גנטית, שצפה באותה שעה בטלוויזיה בביתו, בשומעו את המשפט הזה, קם מן הכורסה, ניגש לטלפון וצלצל לעמיתו, פרופ' קלאוס, מן המח' לחקר האפידמיולוגיה האורגנית ואמר:

“שמעת במקרה את הנאמר בטלוויזיה לפני רגע?”

“אתה מתכוון לתשובתו של מזכיר האיגודים המקצועיים”, אמר פרופ' קלאוס. “שמעתי. אני חושב שזהו מקרה חמור, המאשר את חשדותי בדבר חדירה של נגיף אנצֶפאליטי לאזורנו, הגורם שיבושים בתפקוד המוח. אילו נאמר משפט זה על ידי פועל־נקיון חסר־השכלה, או על־ידי חבר ועד־עובדים של פועלי הנמל, או של פועלי מכרות המלח, אפשר היה לראות בו מקרה בלתי־חריג של התבטאות ספונטנית כתוצאה מלחצים פסיכו־מטריאליים, אבל כשהוא מושמע מפי אדם העומד בראש הארגון הגדול ביותר במדינה…”

“מדאיג מאד”, אמר פרופ' רום, “בייחוד כשאתה מקשר את זה עם הסימפטומים האחרים, המופיעים בתכיפות ספוראדית המעידה…”

“כמובן! כמובן!… למעשה, רציתי אני לצלצל אליך בעניין זה עצמו, כי רק לפני חצי שעה שמעתי ברדיו את דבריו של שר־העבודה, שממש הקפיצו אותי ממקומי. בתגובה על התפשטותה המהירה של קדחת השביתות, הוא אמר: 'השובתים האלה לא לוחמים על פת־לחם, אלא על חמאה וריבה. 'אתה תופס את רצינות המצב? הרופאים, המהנדסים, הטייסים, קציני צי הסוחר – כל אלה לוחמים על חמאה וריבה! וזה בשעה שכל הסקרים מוכיחים שהצריכה, בכל שכבות האוכלוסיה עולה, ולא יורדת; כששמעתי את המשפט הזה, נאמר על־ידי שר, אדם בעל אינטליגנציה גבוהה מן הממוצעת – אמרתי לעצמי: המחלה היא במצב קריטי, מעין התפרקות של מערכת החשיבה ההגיונית, ולאור ריבוי המקרים, והתפשטותם לכל שכבות האוכלוסיה, מן השורש עד הצמרת – יש לראות זאת כאפידמיה שהכרח לעצור אותה באופן הדחוף ביותר, לפני שתהרוס את כל רקמות החברה.”

“אני מסכים אתך”, אמר פרופ' רום, “קודם כל עלינו לאבחן את הנגיף.”

מאמציהם של פרופ' רום ופרופ' קלאוס, למן ה־8 בנובמבר ועד ה־30 בו, לאבחן את הנגיף, עלו בתוהו. טכנאי הרנטגן שבתו, וכמוהם – עובדי המכונים הבקטריולוגיים והביולוגיים. בבתי־החולים ובמחלקות האוניברסיטאיות אי־אפשר היה לבצע שום צילום אלקטרו־מיקרוסקופי.

בחודש דצמבר התרבו גילויי ההתנהגות הא־נומאלית באוכלוסיה, וסוציולוגים מסויימים, המגלים יחס של זלזול במדע האפידמיולוגי, והמצטיינים בהטבעת מונחים לתופעות, כינו אותה בשם “תסמונת האמוק הפיסקאלי”. תסמונת זו התבטאה בתגובות־שרשרת בסדר זה: בעקבות תוספות־שכר שהעניקה הממשלה, בגלל לחצים אקסטרה־קורפורטיביים, לרופאים, למהנדסים, לטכנאים, לעובדי התעופה והים – היא נאלצה להיענות לתביעותיהם של כל עובדי המדינה והשירותים הציבוריים וכן לתביעות חלק מעובדי הייצור; לשם ביצוע התשלומים היא הדפיסה 4 מיליארד יחידות־כסף; מחיר המצרכים עלה פי שניים; מתוך ציפיה לעליות נוספות ובלתי־נמנעות של המחירים החלה נהירה המונית של קונים אל החנויות ובתי־המסחר, וב־22 בדצמבר היתה השתוללות הקניות כה פרועה, שכוחות משטרה ומשמר הגבול לא יכלו להשתלט עליה, וההמון שהציף את החנויות בנחשול עצום, חטף ושם בכליו מכל הבא ביד, וכילה את המצרכים תוך שעות ספורות.

בראשית ינואר 1977, לאחר שאבד אמון האוכלוסיה בשווי הכסף ובתועלתה של המחזוריות הפיסקאלית הפרמננטית שכר־מחירים־שכר, קמה תנועה המונית שכינתה את עצמה בשם “המשטר הקבלני החדש”. גרעינה של תנועה זו, שראשית התהוותה חודשיים לפני־כן, נעוץ בהתארגנותם של הטייסים ושל רופאי בתי החולים, במטרה לקבל את העבודות המבוצעות על־ידם בקבלנות מידי המדינה או החברות הציבוריות. תנועה זו סחפה עתה איגוד אחר איגוד: הסתדרות המורים החליטה להקים חברה קבלנית לבתי־ספר; האגודה הארצית של עובדי מס הכנסה החליטה לגבות את המסים על בסיס קבלני; פקידי המשרדים הממשלתיים דרשו לבצע את העבודות המשרדיות בקבלנות, וכן הלאה. תנועה אזרחית זו פשטה גם אל שורות הצבא, ורוב הקצינים התארגנו באגודה שסיסמתה: “לוחמה קבלנית מיד!”

בה־בשעה הופיע ספר, שהפך רב־מכר תוך ימים ספורים, בשם: “המדינה הקבלנית”. המחבר, איש משרד האוצר לשעבר, הצביע בו על היתרונות העצומים שיפלו בחלקם של העובדים, שרווחיהם יגדלו פי ארבעה וחצי, אם תתקבל השיטה החדשה.

בפברואר פקדו זעזועים חדשים את המדינה, שכמוהם לא נודעו קודם לכן: הממשלה, שאיש משריה לא התפטר חרף כל התמורות החריפות בהלך־רוחה של האוכלוסיה, נכנסה לסכסוך חמור עם “האיגודים הקבלניים” בדבר בסיס התשלומים הקבלניים והצמדתו. לשני הצדדים לא ברור היה לְמה אפשר להצמיד את התשלומים, לאחר שהממשלה איבדה את הפיקוח על השכר ועל המחירים. כתוצאה מכך נוצרה אדרלמוסיה גמורה במשק ורוב הענפים הושבתו.

ברחובות נראו המונים מפגינים וצועקים, אך בשום פנים אי אפשר היה להבחין בפשר המלים הנצעקות.

ב־15 בפברואר הופיעו המקרים הראשונים של “מחלת הפנים הצהובות”, מלווה בעוויתות

3 במרץ – 22 מקרים של “פנים צהובות”. התקהלות המונית, מלווה צעקות, לפני פתח משרד האוצר.

4 במרץ – 17 מקרים. בעוברי ליד פונדק “דג הזהב” ראיתי קטטה רצחנית שאיש לא יכול היה להסביר לי מה גרם לה.

5 במרץ – 53 מקרים. אשה שעברה ליד בית העיריה ומחרוזת דבלים בידה, הוכתה קשה ע"י כנופיה של בחורים בעלי “פנים צהובות”, נרמסה לארץ והדבלים נגזלו ממנה.

6 במרץ – 122 מקרים. ראש הממשלה יצא אל מרפסת בית־הממשלה להרגיע את ההמון הסוער, באומרו, “עוד ילבינו פנינו”, אך דבריו הוטבעו בצעקות.

7 במרץ – 313 מקרים. שערי בית המשפט סגורים. בבואי לשם בבוקר, לתבוע את החוב שחבה לי חברת הביטוח, אמר לי השמש שבין־כה־וכה כל החובות מופקעים.

8 במרץ – 13 מקרים. בערב יצאתי לטייל, ובהגיעי אל גן הסייפנים, שמעתי קולות נגינה מצד החווילה של מר סבואַ. ניגשתי לשם וראיתי כמה מאות איש מסובים סביב שולחנות ערוכים, עמוסים כל־טוב, ותזמורת מנגנת לפניהם. עמדתי והשתוממתי, ופתאום נשמעה צעקה: “הון!” ואחריה: “הב!” הסעודה הפכה תוך רגעים מעטים להשתוללות של צעקות: “הון! הב! הב! הון! הב! הב!” מיהרתי להסתלק מן המקום.

9 במרץ – 214 מקרים. כמה רחובות במערב העיר התרוקנו לגמרי מיושביהם ושערי הבתים נעולים. שמעתי שאנשים בורחים לעבר עיר הנמל ומשם מחפשים דרך לעזוב את הארץ.

ב־10 במרץ, הצליחו פרופ' רום ופרופ' קלאוס, בעזרת בקטריולוגים מרותקים, לבודד את הנגיף ולאבחן אותו. ב־13 במרץ, בשעה 22.00, התקיים ראיון טלוויזיוני עם פרופ' קלאוס.

שאלה: אדוני הפרופסור, התוכל לומר לנו מהו הגורם למחלה – או שמא נאמר המגפה? –הפוקדת את אוכלוסיית ארצנו זה החודש החמישי?

תשובה: ובכן, הגורם הוא נגיף, נדיר למדי, שאנו מכנים אותו “אגופיליס דמו־ספאראטיס 3”.

שאלה: שם מורכב למדי… התוכל לתאר לנו בקצרה את תכונות הנגיף הזה?

תשובה: ובכן, ה“אגופיליס” הוא נגיף ממחלקת הקפסידים האיזומטריים, כלומר, בעלי צורות משוננות איקוזאדרוניות, התוקף חברות בעלי־חיים בלתי־חסינים במצבים אקסטרמיים…

שאלה: סלח לי שאני מפסיק אותך, אבל… למען הצופה הממוצע… כלומר, זה שאינו מתמצא במונחים המדעיים…

תשובה: בבקשה, כן, בבקשה. ובכן, אם לומר זאת במלים פשוטות – הנגיף חודר למחזור הדם, משם הוא מגיע לתאי המוח וגורם בהם לדלקת, משום כך אנו קוראים לו אנצפליטי…

שאלה: איך משפיע הדבר על התנהגות הנפגע?

תשובה: ובכן, הסימנים הראשונים הם של מה שהייתי מכנה “התנהגות שגעונית”. דפוסי החשיבה הנורמליים מתפוררים והנפגע מאבד את השליטה על הגיונו. הוא עושה דברים המנוגדים לכל הגיון, מתוך איזה דחף פנימי לשבור את החוקיות השומרת על קיומו. אבל כפי שידוע לנו, המחלה היא מדבקת, אפידמית, על־כן אנו מגיעים לשלב השני, שלב שהייתי קורא לו השלב הסוציו־פאתולוגי, שהוא המסוכן ביותר, הפאטאלי. אנשים מתחילים לנהוג לא רק בניגוד להגיון, אלא גם בניגוד לאינטרסים המשותפים שלהם. אפשר לומר שבשלב זה מתפרקות כל המסגרות של אחריות הדדית וערבות הדדית. אם לומר זאת במלים הפשוטות ביותר, הרי אומר כך: כל אדם הנגוע במחלה, אומר לעצמו – לא איכפת לי מה שיקרה עם הזולת ולא איכפת לי מה שיקרה עם החברה שמסביבי, על ארגוניה ומוסדותיה. ובהתאם לכך הוא נוהג. מכיוון שהאנתרופולוגיה מלמדת אותנו שהאדם הוא “חיה חברתית” – פירושו של דבר הוא שהנגיף פגע באינסטינקט הקיום הקיבוצי השומר על החברה מפני כליון והשמדה, הכוחות הצנטריפוגאליים גוברים על הכוחות הצנטריפטאליים ואז…

שאלה: האם התפשטות הנגיף הזה היא תופעה מיוחדת לאיזור הטריטוריאלי שלנו, או…

תשובה: לאו דווקא. לפני זמן מה היינו עדים למגפה מסוג זה באיזור שמצפון לנו, והיא הפילה שם חללים רבים. אך ככל הנראה ננקטו אמצעים…

שאלה: זוהי השאלה המעניינת ברגע זה את כולנו, אדוני הפרופסור: האם יש חיסון נגד המחלה? האם יש דרכי ריפוי שבכוחם לעצור את המגפה?

תשובה: ובכן, הדבר תלוי בכמה גורמים. אל"ף…

כאן ניטשטשה התמונה על מסך הטלוויזיה, הפכה ל“שלג”, ולאחר שניות מעטות השחיר המסך לחלוטין.

כעבור רבע שעה נתברר לכל, שעובדי חברת החשמל הכריזו על שביתה, ונשתררה אפלה בכל רחבי המדינה.

ב־15 במרץ שבתו מפעלי אספקת המים, וב־17 בו שבתו המאפיות. ב־18 במרץ נסגרו החנויות

מכיוון שעובדי התחנות המטאורולוגיות שבתו גם הם – אירעו תופעות־טבע בלתי רגילות, שהקשה בהן היתה ליקוי חמה ממושך.

זמר־עממי זקן, המכונה פאטריפיליוס, היה כורע בכיכר העיר, מטה את אוזנו לאדמה, ומדי פעם מרים את ראשו וקורא: “אני שומע מלחמה! אני שומע טנקים מתקרבים!”

העוברים ושבים לא שמו לב אליו. אלה שהתעכבו רגע, פלטו “משוגע!” והמשיכו בדרכם.

12.11.76

“רוח רעה מהלכת אימים על אסיה – הרוח הרעה של הקנאות המוסלמית.”

משפט הפתיחה של “המניפסט הקומוניסטי”, שנכתב לפני 130 שנה, היה משפט אירוני, כמובן. “הרוח הרעה של הקומוניזם”, היתה “רוח רעה” בעיני הריאקציה האירופית – “האפיפיור והצאר, מטרניך וגיזו, רדיקאלים צרפתים ושוטרים גרמנים.” האם גם על גל הקנאות המוסלמית השוטף היום מדינות גדולות באסיה (ובאפריקה), אפשר לומר באירוניה שהוא “רוח רעה”, כי לאמיתו של דבר הוא נושא בכנפיו בשורה של שחרור וקדמה?

המהומות המתחוללות עתה באירן ובתורכיה, וקודם לכן באפגאניסטן, בפאקיסטן, הן מדהימות: הן הופכות עלינו את כל המושגים המקובלים. כן, צפוי היה – לפי המושגים המקובלים עלינו – שתפרוצנה מהפכות במדינות החצי־פיאודאליות, הטוטאליטריות הללו, שתיעושן המהיר החריף בהן את ניגודי המעמדות, והתעשרותן המהירה לא הביאה בעקבותיה תשועה מן העוני להמונים – אבל שנושאי הדגל של מהפכות אלה יהיו קנאים מוסלמים? שסיסמאותיהן תהיינה חזרה לחוקי הדת החשוכים?! אשה איראנית משכילה, בוגרת מכללה אנגלית, מכריזה שהיא מתגעגעת לקולו של המואזין בבוקר־בבוקר ולדיני־האישות של הקוראן; ורבבות סטודנטים – לא “המונים נבערים”, שלהם הדת היא אופיום או האופיום דת – באירן עצמה ובבירות אירופה ואמריקה, קוראים בהפגנות בשמו של הנביא חומייני, המשמיע הצהרות במיטב המסורת הימי־ביניימית.

עמוק בתודעתנו – בני “התרבות המערבית”, חניכי הרציונאליזם, הליבראליזם, ההומאניזם, של המאה ה־19 – טבוע מושג ה“קִדמה”. תפיסתה של “האסכולה הפוזיטיביסטית”, זו שגרסה כי האנושות מתפתחת בסדר קבוע, ושהתפתחות זו היא התקדמות מן הרע אל הטוב, נאחזה בנו בשורשים עיקשים, שגם הפורענויות הקשות ביותר לא עקרו אותם. הכל מעיד על “קִדמה” חד־סטרית זו, גם אם היא מתנהלת לאט ומתוך עיכובים ונסיגות זמניות: העולם מתקדם מבערות להשכלה, מדבקות באמונות־תפלות לשכלתנות, משעבוד עמים לשחרורם, מעוול סוציאלי ליתר צדק ושוויון בחלוקת הנכסים, מפיגור מדעי וטכנולוגי להשגים מפוארים. אם מתארעות מלחמות שנקטלים בהן מיליונים או “שואה”, כמו השואה ההיטלריסטית – הרי אלה מין רעידות־אדמה הפוקדות את העולם מפעם־לפעם, התערבות שטנית פתאומית, ולאחריהן חוזר ומתאחה שבר־האדמה, וחוזר העולם להתנהל במקום שהפסיק, בדרך שיעדה לו ההשגחה הרציונאלית – דרך ההתקדמות; אם הידרדר הקומוניזם למשטר השולל את החופש וגם רווחה חומרית אינו מביא – הרי זו “הסתלפות” שלו, “סטיה” מן האידיאה. אך האידיאה כשלעצמה נכונה, כי היא בקו ההתפתחות הבלתי־נמנעת, ההכרחית (כן מושג ה“הכרח”, ההגליאני, אחר־כך המרכסיסטי, שבהתקדמות, הוא חלק בלתי־נפרד מתפיסה זו), מן הרע אל הפחות־רע, אל הטוב־יותר, ותיקון “הסטייה”, הכרח שיבוא. בוא יבוא גם אם יתמהמה. ואידך זיל וגמור: התקוממות על עריצות ועל עוול סוציאלי, משמעה היפוכם; משמעה – שבירת העריצות ותיקון העוול הסוציאלי, אם לא ביטולו.

זוהי “תפיסת העולם” שלנו; ובהתאם לתפיסה זו, המורכבת תמיד מניתוחים היסטוריים הצופנים בתוכם עתידנות – אמורים היו ההמונים באירן, המוני־העם המדוכאים, המושפלים, החיים בעוני ובבערות, להתקומם על השאה, לא כדי לבטל את הריפורמות שעשה, אלא כדי להקים משטר דמוקרטי יותר, שוויוני יותר, נאור יותר.

אבל שם קוראים עתה בשם חוקי־העונשין של הקוראן.

ולא רק שם. גם בלוב של קדאפי חברו יחד “סוציאליזם” (כלומר: הלאמה) עם פנאטיות מוסלמית, שנאת־זרים, הסתגרות, אי־סובלנות עריצה כלפי כל מה שנחשב בעינינו כ“קִדמה”. מעין הסגת הגלגל לאחור בכמה מאות שנים.

אבל התופעה הזאת, של נסיגה־לאחור, מרצון, אינה מתרחשת רק בעולם המוסלמי, אסיה ואפריקה. יש לה כמה פנים – שונות זו מזו – ופן אחד, אם נסתכל קרוב יותר, מתגלה גם אצלנו, בקרב היהדות.

בחוברת ספטמבר של הירחון היהודי־אמריקאי “מומנט”, מוקד המדור המרכזי לדיון בחידה המופלאה, הגורמת שמחה לרבים וצער לאחרים: פריחתה המפתיעה של האורתודוכסיה ביהדות אמריקה.

מי היה מאמין? מי היה מאמין אך לפני עשר שנים, שהעלובה והמסכנה בין שלוש הבנות במשפחה – אחות לקונסרבטיבית ולרפורמית – זו ה“לכלוכית” שבהן, זו שהכל נדו לה, ריחמו עליה, אמרו שאין לה תקווה – ככה תפרח ותיף? מי היה מאמין שמחזרים כה רבים יהיו לה, עד שכשהיא פונה כה וכה היא משתאה: מאין באו לי כל אלה? או קוראת בהתפעלות: הגדיל ה' לעשות עמדי!

שורו הביטו וראו! – אומר העורך, לנארד פיין, שאיננו איש דתי – תנועת חסידי לובאביץ' מתפשטת ועושה נפשות; בעשרות קמפוסים נפתחים בתי חב“ד; במאות כיתות בכל רחבי המדינה לומדים תלמוד ומדרש, לאו דווקא “בני הגיטו”, המגדלים פאות ודוברים יידיש, אלא פיסיקאים, פסיכיאטרים, עורכי־דין של חברות גדולות, בעלי עסקים והון, פקידי ממשלה ומדענים חשובים. לא זו בלבד, אלא שהקונסרבטיבים, הרפורמים והחילוניים, נמצאים בעמדת התגוננות כלפי האורתודוכסיה; גם הם כביכול חשים בסתר שהיא היהדות ה”אותנטית"; היא “יותר” יהדות מן האחרות, “טובה” מהן; היא־היא היהדות הנורמטיבית, והאחרות הן “סטיות” מסויימות ממנה. ורבים ביניהם מתקנאים בה בסתר: על הבטחון שבה, על עקשנותה שיש לה שכר, על אמונתה החזקה יותר, ועל נאמנותה, נאמנות שהכל צריכים להיות אסירי־תודה לה, שלולא היא לא היינו מחזיקים מעמד.

מי הם היהודים הלא־אורתודוכסים באמריקה? – שואל פיין. – הלא הם הלא־מאמינים, קטני האמונה, מבולבלי־האמונה, מסופקי־האמונה, המאמינים האמביוואלנטיים, האגנוסטים. מאז מלחמת ששת־הימים, נעשתה הציונות – האמונה הקולקטיבית של יהודי ארצות־הברית, זו שהנחו אותה לא דיני ההלכה אלא צרכי מדינת־ישראל; לא תרי"ג מצוות – אלא תפקידי התמיכה בישראל. ואילו הדת, לגבי הרוב הלא אורתודוכסי, היא מטאפור, היא פילוסופיה, היא סנטימנט, היא כבוד למסורת, היא היסטוריה – אך לא עול מצוות. הייתכן כי האורתודוכסיה, שנחשבה שריד אנאכרוניסטי בעולם המודרני, שמרנית וריאקציונית – תהיה בעוד 50 או 100 שנה לדרך־המלך?

הרב משה אדלר, האורתודוכסי, מסביר באותה חוברת איך עשויה האדיקות להתיישב עם צרכי האדם המודרני ולא ליהפך למדינה נצורה; איך על־ידי הבחירה בקיום המצוות על פי ההלכה ניתן ללמוד מיהו אלוהים, ועל־ידי הפעלת המצפון במסגרת ההלכה ניתן ללמוד את עצמנו. ולעומתו יעקוב נויסנר תוקף את האורתודוכסיה, שהיא מסתירה את המבוכה מאחורי מסכה של אותנטיות־כביכול, שהיא מחזיקה בהבלים, שהיא מכחישה את העובדות בשם האמונה, שהיא מטיפה, מתוך יוהרה, להשקפות ימניות קיצוניות, למיליטריזם ולפסבדו־משיחיות. אין בה, אומר הוא, לא יותר אמונה, לא יותר מוסר, לא יותר אהבת־אדם. פניה לא שוחקות אלא זועמות. “האורתודוכסים אינם אוהבים יהודים: הם אוהבים את האורתודוכסים.”

אך הדברים המעניינים ביותר נשמעים מפי חבורת נערים ונערות, חברי “ישראל הצעיר” בברוקלין. הם מדברים על ההנאה והסיפוק שבקיום המצוות. “המסגרת ההלכתית נותנת לנו את התשובות” – אומר אחד – “אומרת לנו מתי לעשות, איפה לעשות, איך לעשות, מדוע כך לעשות? – זוהי השאלה האחרונה. תוך־כדי תשובה על השאלות מתי, איפה ואיך, אנו קולטים לאט־לאט את המדוע. אם תתחיל במדוע, לעולם לא תעשה דבר. לעולם לא תגיע לשום מקום.” ונערה אומרת: “אני מרגישה שאני מאמינה. ואם את מאמינה, את חושבת שמה שאת עושה הוא נכון. הוא הדרך הטובה ביותר. ואם הוא הדרך הטובה ביותר, אז הוא גם הדרך היחידה. אולי אינני מסתכלת מגבוה על אנשים שאינם שומרי־מצוות, אבל משעה שהגעתי לידי החלטה שמה שאני עושה הוא נכון, יוצא מכאן שאנשים שאינם עושים כך, הם הטועים. צר לי לומר זאת, אבל אם נכון הוא לקיים את המצוות, הרי לא־נכון לא לקיימן. אם כן אני חושבת שדרכי היא הדרך הנכונה היחידה.”

לוגיקה פשוטה זו מוליכה אל הקנאות הבלתי־סובלנית.

כך באמריקה, אבל למה נרחיק להביט אל מעבר לאוקיאנוס? גם פה אנחנו עדים לתנועה של “בעלי־תשובה”, לשגשוגן של הישיבות, להתרחבותן של הקהילות המסוגרות, של “שומרי החומות”, בערים ובעיירות רבות, ולהתפשטותה של הקנאות הדתית – ההולכת בד־בבד עם קיצוניות פוליטית־לאומנית – בקרב חלקים גדולים של הנוער.

אם נצרף תופעות אלה שביהדות לתופעות שבעולם המוסלמי, ולתופעה של שקיעתה הגמורה־כמעט של תנועת “השמאל החדש” על כל הנלווה לה, באירופה ובאמריקה – נעמוד מלאי השתוממות מול המפנה הבלתי־צפוי, הבלתי־חזוי, הזה במהלך ההיסטוריה במאה העשרים.

הרי רק בעשור הקודם (מעניין איך ההיסטוריה הקרובה נחלקת ל“עשורים”, שלכל אחד קווי־אופי שלו) – עם מרידות הסטודנטים, המצעדים הגדולים למען זכויות גזעים ועמים, כינוסי־הזמר, פולחני מאו, קאסטרו וצ’ה גווארה, סגנון ה“היפי”, הסמים, המתירנות, הקומונות, התיאוריות התומכות של סארטר ומרקוזה ואחרים – נדמה היה שהגל האדיר הזה מטה את ההיסטוריה למעין אנרכיזם חדש, מהפכני־אגנוסטי, השובר את כל המוסכמות, הן ה“בורגניות” והן הסוציאליסטיות־הישנות. והורס את אשיות הממסדים –

והנה עשור שני מתקרב לסופו – והשטפון ההוא חלף־עבר, שקע בחול כמעט ללא עקבות, “כאפיקים בנגב”, ומה בא במקומו? – גל של חזרה לנושנות, לדת ממוסדת, מאד ממוסדת, למוסכמות “בורגניות”, או טרם־בורגניות; חזרה לאחור, אולי מאות שנים לאחור…

ואולי אין שני הגלים־העוקבים הללו אלא סימפטומים למחלה אחת? – שהרי יש בשניהם גם צד משותף: בריחה מן הרציונאליזם אל האי־רציונאליזם.

בספרו “הפחד מן החופש”, מקדיש אריך פרום פרק גדול ל“מכאניזמים של הבריחה”, והוא מונה בהם בריחה אל האוטוריטאריות, אל ההרסנות, ואל הקונפורמיות האוטומאטית. השניים הראשונים מקבילים, לפי גירסתו, לנטייה המאזוכיסטית ולנטייה הסאדיסטית. בשניהם ישנה השאיפה להטמיע את עצמיות הפרט, את הלבדיות, בכוח גדול, סמכותי, קיבוצי, ועל־ידי כך להמיר את ה“כבלים הראשוניים” ב“כבלים משניים”. שניהם נובעים מאיבוד האמונה של היחיד בעצמו, מחוסר יכולתו של אדם לחוות את ההרגשה של “אני רוצה”, או “אני קיים”.

בעצם, רומז לכך גם הרב האורתודוכסי משה אדלר, בדברו על האוטוריטאריות של ההלכה: ההשתעבדות לה, יש בה משום ויתור על האוטונומיה המוסרית של האדם, על הבחירה ועל האחריות המוסרית. מישהו אחר מחליט בשבילך: אלוהים, הרב, האות הכתובה. הבחירה – מוליכה לחטא; המצפוניות – לכדאיות, למוצא הנוח. אין הפרט יכול לתת אמון בעצמו, על כן עליו להסתמך על כוח גדול ממנו, מוחלט, שישיב על כל שאלותיו וינחה אותו בדרכו. במלים פשוטות יותר אמרו זאת הצעירים הטובים, בתום לב.

איבוד האמונה של אדם בעצמו הוא גם יאוש מן הקִדמה: אדם־כשלעצמו לא ישנה את העולם למוטב, כי יצרו “רע מנעוריו”.

התחושה הזאת חותרת בקרב המונים גדולים: הקִדמה הכזיבה, ההומאניזם הכזיב, הקומוניזם הכזיב, גם החירות הכזיבה: אם לא להרסנות גמורה – הבה נשוב לאחור! לדת הישנה, הבטוחה!

“אם יש את נפשך לדעת… אל בית המדרש סור, הישן והנושן, בלילי שבת הארוכים, השוממים, בימי התמוז הבוערים, הלוהטים… אז יגדך לבך כי רגלך על מפתן בית חיינו תדרוך, ועינך תראה אוצר נשמתנו.” – – – “לא תימוט, אהל שם! עוד אבנך ונבנית, מערמות עפרך אחיה הכתלים; עוד תבלה היכלות, כאשר בילית ביום הרס רב, בנפול מגדלים… וראו כל בשר למקטנם ועד גדולם, כי יבש חציר, נבל ציץ – וה' לעולם!”

מתי נכתבו הדברים? לפני 80 שנה? היום?

אך גם דברים אחרים נכתבו, חזקים ורעננים מאלה: שירה שנשאה בכנפיה מרד נעורים ובשורות אביב חדש, של “חופש ודרור” לעם ולמין האנושי כולו; שירה שנשאה רוח גדולה של אמונה בעתיד, בקִדמה, ובניתוק כבלי העבר. “ובבוא ימי יאוש למאה הנבוכה” – כתב טשרניחובסקי – “שרקבה עד גזעה ונתרוקנה מתוכה, ושפך הענן תפרוש אור מתעה על חללו של עולם ועל פני כל הנעשה – אזי הווה אתה האור לך בדרך! לך נכחך, בן־חורין!” – – – “וכי תשאלו לי לאלוהים אלוהי: ‘איפה הוא ונעבדנו ברננה?’ – פה בארץ גם הוא, והשמיים לא לו, והארץ לאדם נתנה!” – – והוא שכתב, כידוע: “אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא – ישאו שלום אז וברכה לאום ללאום.”

האם חלפה ללא־שוב, תקופה זו, של “אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז”?

29.12.78

באותו יום־דין, כשהליכוד עלה והמערך ירד, כשנתהפך גלגל של שנות־דור, שהיתי בעיר אחת באירופה. פגש אותי הסופר היהודי־הונגרי ג’ורג' מיקש, ששמע את חדשות הבוקר ברדיו המקומי, ובעיניים פעורות מחרדה, אמר: “זה נורא, אסון.” כפטריוט המתגונן בפני מבקרים־מבחוץ, אמרתי: זה רע, אבל לא אסון, השלטון החדש, גם שלא ברצונו, מוכרח יהיה לסגל את האידיאולוגיה שלו למעשים המתחייבים מצרכי קיומה של המדינה. אחר־כך פגשתי ברחוב צייר ישראלי ותיק, איש מתון בדרך־כלל ורחוק מפוליטיקה. שמחתי לקראתו: פנים מוכרות בעיר זרה. הוא לחץ את ידי ודמעות בעיניו. בקול חנוק אמר: “זוהי התחלת הסוף.” “עד כדי כך?” אמרתי, “עד כדי כך? ממשלה באה וממשלה הולכת והארץ לעולם עומדת.” – “לא, לא”, אמר, “זה יהיה פאשיזם…”

יש לי רתיעה מפני כל הגזמות, ויותר מכן מפני התוויות־אנשים־מלומדות כאלה. מדוע “פאשיזם”? האם בגין הוא נציגו – או מגינו – של “הקאפיטל היהודי הגדול” ר"ל? או מנהיג המוליך שולל את הלומפנפרולטריון הישראלי? האם הוא מתכוון להרוס מבפנים את המשטר הפרלמנטרי ולהקים דיקטטורה? האפשר לפקפק בכך שטובת המדינה – קודם־כל טובת המדינה! – לעיניו? (ובאותו עניין: מהו “שמאלני”? מדוע אדם החושב שצריך להחזיר את השטחים למען השלום הוא “שמאלני” דווקא? האם היה בן־גוריון “שמאלני” כשסבר – לאחר מלחמת ששת־הימים – שבתנאים מסויימים כדאי יהיה להחזיר את כל מה שכבשנו במלחמה?).

יותר משנתיים עברו מאז, ומאורעות גדולים התרחשו בזמן הזה: הסכמי קמפ־דייויד. מערכת־יחסים מתפתחת – הידברות! – עם הגדולה במדינות־ערב; אינפלציה קופצת־מעלה עד פסגת המדחום; הפצצות בלתי־פוסקות על דרום־לבנון; סערת הפגנות והפגנות־נגד… אבל כל זה אינו יוצא־מן־הכלל בארץ למודת־זעזועים זו, המזדעזעת ממלחמות ומזדעזעת גם משלום, ושהשקט הוא בלתי־טבעי לה.

לא, לא זהו השינוי הגדול. גם לא הסכסוכים הפנימיים במפלגות, גם לא היריבות המרה בין מנהיגים, אשר היו מעולם, ולא “פאשיזם” מאיים עלינו. משהו אחר נשתנה, והוא עמוק יותר.

מה שהשתנה הוא הסגנון. סגנון הדיבורים והמעשים. והסגנון הוא התקופה. שום דבר אינו עוד מה שהיה. לא מה שהיה בימי רבין, ולא מה שהיה בימי גולדה, ולא מה שהיה בימי אשכול, ולא מה שהיה בימי בן־גוריון, ולא מה שהיה מאז באו החלוצים לארץ והקימו את גדרה, ואחר־כך את דגניה, עין־חרוד ונהלל, ואחר־כך את ישובי חומה־ומגדל וחניתא, ואחר־כך לחמו בבאב־אל־ואד. רוח אחרת שוררת בארץ היום, והיא כה רעה.

עד שיבוא אליהו, לא תיפתר הקושיה אם האישיות עושה את ההיסטוריה או ההיסטוריה עושה את האישיות. אבל מנהיגים – ראשי־ממשלות והאנשים הסובבים אותם – מטביעים בכל־זאת את חותמם על תקופה; וחותם התקופה הזאת הוא בסגנון הדיבורים והמעשים של מנחם בגין, השרים, המנכ"לים, מפקדי־הצבא, ואחריהם יחרו־יחזיקו כל הדרגים הנמוכים. מליצה אחרת, מבחר־מלים אחר, תחביר אחר, נוסח אחר של משא־ומתן, טקס, יחסים, סגנון רם, שיש בו הרבה רהב, אבל מעט מאד גאווה שמתוך בטחון פנימי.

מה פירוש סגנון המעשים? – סביר מאד, כמעט ודאי הדבר, שאילו ניצבו ראשי־הממשלות הקודמים בפני סיטואציה פוליטית דומה לזו של בגין, לפני ואחרי ביקור סאדאת בירושלים – היו נאלצים גם הם, מכוח לחצים שאין לעמוד בהם, לוותר על מרבית – או על כל – שטחי סיני. אבל לא כך היה הדבר נעשה. רק לא כך. לבן־גוריון היו שפתיים קפוצות ואגרוף תקיף מאד. ואת הוויתורים ידע להפוך למנוף של התעצמות פנימית. (והוא הרי עשה את הוויתור הגדול ביותר, כשהגיע למסקנה שלשם הקמת מדינה עברית יש להסכים לחלוקת הארץ!); לאשכול היתה חכמה יהודית שידעה כי על קשיים ומכשולים אפשר להתגבר בכוח התחבולה והאיפוק; לגולדה היתה עקשנות מרה וגאה בקמטי־פניה, ששאבה מאמונה עמוקה בעם ובהיסטוריה החלוצית של הארץ; לרבין היה שיקול קר וזהיר, מפוכח, מחשב כל צעד; מנחם בגין –

המחזה המצולם המסמל כל־כך את ההבדל הגדול בסגנון (ובמאה שלנו ההיסטוריה מצטלמת, אם ביומני קולנוע במחצית הראשונה ואם בטלוויזיה לאחר־מכן, ואין למחוק את המראות! הכל מתועד לעין!), המסמל בסגנון שהוא גם תוכן – הוא זה שבו נראה בגין חוזר מביקוריו במצרים לשדה־התעופה עטרות, לוחץ את ידי הבאים לקביל את פניו ומסוחרר־מהצלחה, שיכור־מאושר, מכריז באוזניהם (ובאוזני העם כולו, דרך המלחמות): “הכול היה נפלא! נפלא! יוצא־מן הכלל!”

אני חושש מאד שהתמונה הזאת תחזור אל המסכים עוד פעמים רבות – כמו תמונות אחרות בהיסטוריה הפוליטית של המאה – כאשר יתעדו כשלון. כי האזרח הפשוט שלא נהנה מן הטקסים המלכותיים, הסעודות, והמון־הרחוב החביב בקאהיר, שואל בכאב: מה אתה שמח כל־כך, אדוני ראש־ממשלה? ממה אתה מרוצה כל־כך? לפי שעה רק נתת, לא קיבלת דבר, פרט לגוויות חללים ולכמה עשרות אשרות־כניסה שנסחטו בעמל רב! לפי שעה אתה עומד רק לגלח מעל המפה כמה ישובים גדולים שהושקעו בהם מיליארדים, ומרץ, ומאמצים, ושנות חיים – דבר שלא נעשה מעולם לפניך בתולדות המפעל הציוני! הלא סאדאת, עמיתך ובר־דבבך, שקיבל ולא נתן, מאופק הרבה יותר ממך, מאופק מאד, בעצם, ולא מכריז על הצלחות! מה השכרון הזה?

מה השכרון הזה, המעלה על הדעת פסוק מ“מאקבת” האומר שהשתייה “מעוררת את התשוקה אך נוטלת את כושר־הביצוע”?

מה פירוש סגנון המעשים? – סביר מאד, כמעט ודאי הדבר, שגם ממשלות אחרות, בתנאים הנתונים, היו נאלצות להחליט על הפקעת אדמות לשם בניית שדות־תעופה בנגב – אבל לא כך, רק לא כך: מתוך רמיסת החלש (והנאמן), מתוך שלילת זכויותיו־כחוק, ומתוך חקיקת חוק אשר ינציח את אי־השוויון בחוק. סביר מאד, כמעט ודאי הדבר, שגם ממשלות אחרות היו פונות לאמצעים תוקפניים יותר במלחמה נגד המחבלים ובסיסיהם – אבל לא כך, רק לא כך: מתוך צפצוף גמור על התוצאות; הרס כפרים, הרג אזרחים, על כל ההשלכות שיש לאלה על דעת הקהל בעולם ועל דעת הנמצאים במקום. (לא, אין צנזורה על ידיעות אצלנו; אבל מחזות־הזוועה בלבנון, המוקרנים בכל העולם, ומשפיעים כפי שהשפיעו ההפצצות בוויטנאם, אין מראים אותם כאן. הקהל הישראלי פשוט אינו יודע. ואיננו מושפע, כמובן).

ואם אין המעשים באים בעקבות הדיבורים, באים הדיבורים בעקבות המעשים. דיבורים בסגנון, שבמשך כ־60 שנה היה סגנונו של מיעוט מבוטל ומבודל בארץ, והנה הוא נהפך לדבר־המלך, לסגנון המדינה: סגנון, שבהתייחסותו לערבים, הוא מזכיר כל־כך, במבחר המלים והביטויים, בנעימת ההתנשאות והבוז – מי יכול היה לשער אירוניה שטנית כזאת? – את סגנון האנטישמים כלפי היהודים.

כל זה מצטרף לפרידה טראגית משורשיה החלוציים וההומאניים של הציונות, שהעניקו לה הן את צידוקה והן את כוחה. אבל אילו, לפחות, היה כוח – אם לא צידוק – בסגנון חדש הזה! אילו, לפחות, היה בו חישול החוסן הפנימי בפני הסכנות, הפנימיות והחיצוניות! אילו, לפחות, היה בו חיזוק רצון־הקיום!

אבל, לעינינו, ההיפך הוא שמתרחש. השכרון נוטל את כוח־הביצוע, והרהב בא במקום הבטחון העצמי, והוויתורים (שהם הכרח) נעשים מתוך אשליית העם שהם הצלחות גדולות, וללא אימוץ הכוח הפנימי לקראת המסות הבאות, והתופעות הנובעות מכך מצטרפות לתמונה שיש בה כדי להחריד:

נפלו חומות־המגן. העיר פרוזה. כל הרוצה – ייתי ויקח. כל הרוצה – יבוא וישדוד. שליחיו של בראדך בן בלדאן יבואו גם הם – כי שמעו כי חלה חזקיהו – ויראו את כל בית הנכאת, את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת שמן־הטוב, ולא יהיה דבר אשר לא יראום בכל ביתו ובכל ממשלתו. השמתם לב לכך כמה רבות בזמן האחרון מודעות־ההזדמנות על “חיסול דירה”?

ומדוע לא קל כל־כך יהיה “לחסל דירה”, כשבבית שוררת מהפכה: המיטות לא מוצעות, הכלים לא שטופים, עכברים מתרוצצים מפינה לפינה, הג’וקים עושים “חגיגת קיץ”?

והעיר פרוזה כל הרוצה – יבוא ויפרוץ.

משהו יקר מאד הולך ואובד בימי הממשלה הזאת: זה הבטחון בעצמנו, שעמד לנו בכל הימים הקשים מאז ראשית המפעל הציוני, קשים מאלה שבהם אנו חיים היום. הסכנה היא בפנים, אורבת בבית.

17.8.79

ששה ימים עברו מאז החל מבצע “שלום הגליל”, וכמו בששת־הימים שלפני חמש־עשרה שנה בדיוק – חוזרת, ולא רק לשעה, לשרור בארץ אותה אווירה של “נצחון בזק” מפליא, המעיד על כוחה הבלתי־רגיל של ישראל, מדינה קטנה זו, למחוץ את אויביה במהלומה עזה אחת, שאת תנופתה אין לעצור. שוב משמיע הרדיו, בין שיר־מולדת לשיר־מולדת, בין ד“ש לד”ש, שמות כפרים וערים, מהם ידועים לנו מן המקרא, מהם משלושים השנה האחרונות, שהצבא מגיע אליהם, כובש אותם, חולף על פניהם וממשיך בהתקדמותו, ועוד לפני שיש סיפק לדמיון להתעכב על תמונה אחת, כבר משאירה אותו תנופת הכיבוש מאחור, ומזנקת הלאה, והדמיון רודף ואינו משיג. אם כי אין הדברים דומים קו־לקו למה שהיה באותם ששת־הימים – לא מבחינת הממדים של המערכה, ולא מבחינת חדוות הנצחון, ששיחרר אותנו אז מסיוט של השמדה והחזיר אותנו אל מחוזות של ארץ־ישראל, שהם מולדת היסטורית, תרבותית וחווייתית; וגם לא מבחינת ההתלהבות הנקייה מספקות ששררה אז – יש דמיון, בכל־זאת, מבחינת השלכות המאורע על הערכתנו העצמית. אני מרשה לעצמי, איפוא, להביא לכאן דברים שכתבתי כשלושה חודשים לאחר מלחמת ששת־הימים (ב“משא”, המוסף הספרותי של “למרחב”), שאני מוצא אותם ראויים גם לימים אלה:

הדימוי החדש של עצמנו – זה של עם עזוז, גיבור מלחמה, עף בכתף אויביו, רועץ את צריו במהירות סקיתית – בא עלינו במפתיע, תוך שעות ספורות, בכוח מהמם ומסחרר, כהתברקות של מטוסי־הסילון ביום הראשון. בבת־אחת כאילו נופץ הדימוי האחר, העתיק, של עצמנו־בעיני־עצמנו, ועוד לפני שהתרגלנו לו אנחנו, עשה כנפיים בעולם, ונתקבל על־ידי אוהבים ושונאים בחפץ־לב, בהתלהבות: לא עוד דויד הנער מול גולית, אלא גיבור מיתולוגי מבני הנפילים. דימוי משחרר, שפטר מן הצורך הלא־נעים לרחם, לחמול, לעזור; מחה באופן בלתי־צפוי רגשי אשמה נעימים עוד פחות, כלפי הנרדף מדורי־דורות, הצלוב על פני אדמות, מזכיר החטאים; השכיח בסנוקרת אחת כמה עובדות גיאו־פוליטיות, שלא השתנו ביסודן ואת הסיוט שקדם לששת־הימים.

דימוי זה חוזר אלינו עתה בזוהר כפול ומכופל מאלף המראות של העיתונות, מאמרי התהילה, נאומי ההתפעלות, צילומי הגבורה. כולנו מרגישים נוח יותר בלבוש חדש זה, שלא לפי המידה: אך רבים מאתנו הלובשים־עוז, חשים עתה בהתעוררות כוחות רדומים במידה כזו – שעל כנף דימוי זה הם רוכבים כעל אברי־נשר, עד לבוא חמת, עד הנהר פרת, חולמים חלום כליפות עברית, שתבליע או תטמיע את כל עממי הקשת הפוריה, או תשלוט בהם ללא מפריע כבערב־רב. סיסמאות שכמשו מזמן, פורחות כמו לריח־מים, ואתה רואה את הברק הניצת בעיניים, שכור־נצחון, בז לרכרוכיות היהודית על כל “תסביכיה” המוסריים, חוזה מפנה היסטורי המשנה פני תבל; הכוח הדומיננטי החדש במזרח־התיכון, המעצמה המרחיבה גבולה ומתפשטת, עם אחר, חדש, והנה ימים באים…

כך המעטים. אך תסביך־הגדלות מדבק – לאחר שהוא נשען על נצחון מהיר ומפואר – וגם הרבים, רבים מאד, מתנבאים בלשון אחרת מתמול־שלשום: לא עוד אותם היסוסים, חיפושים, שאלות, באשר לגורל “הצד השני”, ערבים־כבני־אדם, ערבים־כבני־עם, יושבי הארץ מדורות – חיפושים ושאלות שהציקו לציונות מאז ראשיתה, מצדדיהם הפוליטיים והמוסריים כאחד – אלא אמירה בוטחת, פסקנית, שיש בה גם משום: לעזאזל עם כל זה, לא מעניין אותנו. ובתשובה לתהיות – מעין משיכת־חגורה של בן־חייל: סמוך! יהיה בסדר! – תשובה שיש בה הבטחה הנסמכת על כוח, וגם עוד משהו, השרוי בתחום סמוי, שמוטב להסיח את הדעת ממנו. לא הפתרונות המוצעים הם שמרתיעים, כמו הטון האדנותי, שיש בו משהו מן הרהב הרביזיוניסטי הישן, שכמעט נשכח, אך קם לתחייה בזכות שעה גדולה, שאורה האמיתי מתחלף למישהו בנצנונצים של אור כוזב. טון שהוא תוצאה של הדימוי החדש.

דימוי חולף, שלא יצלח עלינו. אין בכוחו לנפץ דימויים בני־קיימא של היסטוריה שלמה, שעיצבו מחדש את האופי היהודי־ הישראלי.

הדור שגדל בארץ, שלא ידע את הגולה, אף הוא – בניגוד לסברה מקובלת – חי באותו דימוי עצמו. אם הספרות היא עדות לו – הרי דומה שמאז תש“ח ועד עצם הימים האלה, מעטים הם סיפורי הקרב ואחרי־הקרב שנכתבו על־ידי בני הדור הזה, שאין בהם הזדהות רגשית, לא רק עם עצמנו, אלא גם עם גורל המנוצח, הפליט, השבוי, העקור מאדמתו. “עקמומיות” יהודית? “חולניות” יהודית? – אולי. אבל דומני שאפשר להתגאות בחוליים כאלה. שום מלחמה כאן לא הוכיחה עדיין שתכונות אלה ריפו את ידו ואת רוחו של הלוחם. אולי גם אלה – בין יתר התכונות – יש להן חלק בנצחונו, שהוא לא רק נצחון מזהיר, אלא גם צודק. שירו הידוע של טשרניחובסקי, שהיה בו נסיון ליצור דימוי אחר, זה שהכריז כי דמו של היהודי החדש אינו דם קדושי ת”ח ות“ט, לא דם מקדשי השם, גם לא דם המכבים – אלא דם כובשי כנען, “מנגינת דם ואש, עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה רש!” – לא הפך המנון לדור הזה; וכזה היה גם גורל אותם שירים של אורי־צבי גרינברג שב”נאום בן הדם“, או ב”ספר הקטרוג והאמונה“, שקראו ל”כדורי דום־דום לכל אומות העולם", ולמלכות ישראל “מן היאור עד הפרת”, שתוקם באש ובחרב. גם לאחר הנצחון האחרון, שיש בו כביכול משום הגשמת חזון משיחי זה של “חירות, כיבוש, גאולה התרחבות, מלכות” – אי־אפשר לכוף דימוי זה על עם, שגם בהיותו כובש הוא אחר. – – –

רציונאליסטים כפי שהננו, חניכי המאה הזאת – אנו נוטים לזלזל בהשפעתם של מיתוסים קדומים על אופי, תרבות, גורל. אבל גם מי שמפקפק בתוקף האוניברסאלי של השפעות אלה – יקשה לו להכחיש את קיומן בתחומי ההיסטוריה הישראלית, שבכללה – לרבות מאורעות שני העשורים האחרונים, או ששת הימים האחרונים – אינה נכפפת להגדרות רציונאליסטיות. בהכרח ישאל את עצמו, איך כבר לפני שלושה־ארבעה אלפי שנים, נחקקה דמות־אב של העם הזה כפי שנחקקה, בדמויותיהם המקראיות של האבות ומשה – כביכול רואה את כל התולדות־מראש – ולא נשתנתה ביסודה בכל גלגולי הנדודים, ההתנחלות, הגלות; או איך נפתח האפוס הלאומי שלו, שהוא גם ראשית דברי־הימים שלו, בשתי מלים – “לך לך!” – מיוחדות כל־כך, לא דומות לפתיחתו של שום אפוס אחר, מעין ציווי המהדהד לכל הדורות לעתיד־לבוא, שמיד לאחריו באים הנדודים, מחרן לכנען, מאלון מורה לבית אל, הנגבה למצרים, שוב ארצה; איך כבר אז, בהוויה שבטית־מדברית, נטבעו תכונות־אופי שהיוו מופת ואידיאל לתרבות גדולה ויחידה במינה: אברהם האוהב־שלום, הרודף צדק, המבקש על סדום הרשעה שלא תחרב – כנגד לוט; יצחק הרועה וחופר־הבארות – כנגד ישמעאל, רובה־קשת; יעקב, איש תם יושב אוהלים – כנגד עשו, איש יודע־ציד, חוגר חרב. מיתוס זה נתחבר בכנען, בשבת העם על אדמתו, בהיותו עם עובד ולוחם, ולא בימי רש“י, המהרש”א, או משה מנדלסון. זה היה “הדימוי” שלנו בעיני עצמנו, שונה כל־כך מזה שבעלילות הגבורה והיצרים, האכזריות והמסתורין, שנתגלמו בגילגמש, אודיסאוס, אינאיס, זיגורד, זיגפריד, הארולד, סאגות האבירים וכו' – כל אלה שאף הם הנחו איזה מהלך היסטורי־תרבותי אחר. משה – ולא יהושע – היה נושא להערצה ומופת מוסרי וחינוכי, בכל הדורות, בארץ ובגולה; דויד, הנער והאיש ו“המשורר” – ולא דויד הכובש; שלמה החכם – ולא שלמה השליט המפואר; הנביאים – ולא המלכים; התנאים והאמוראים. גם יהודה המכבי ובר־כוכבא – לא היו שונים מהם באידיאלים רוחניים, ולא דמו כלל לגיבורי אפוסים יווניים, רומיים, או נורדיים.

כל נסיון לשנות את הדימוי הזה, להחליפו באחר, לא היתה לו אחיזה. לא נדבק. הציונות, שעשתה מהפכה גדולה בחיי העם היהודי, מדפוסי־חיים דתיים לדפוסי־חיים חילוניים, והעמידה כבר שלושה דורות של אנשים עובדים ולוחמים, טיפוסים “לא גלותיים” – לא שינתה אותו. דמויותיהם של “גיבורי דורנו”, אישים כטרומפלדור, יצחק שדה, יגאל אלון, גם רוב המצביאים במלחמות – הם צאצאיהם של אותם לוחמים הומאניסטיים, בעלי מוסר, שכבוד כל אדם וזכויותיו – ויהא אויב – מכובדים עליהם, מעסיקים את מחשבתם, לא נותנים להם מנוח, כי דימוי זה, מקורו איננו “גלותי”, כאמור, אלא קדום, ארכאי, ומטביע את רושמו כמו הארכיטיפים הגדולים בתולדות התרבות האנושית. אי־אפשר לנו לצאת מעורו, כביכול. ובנבדל מבכל עם אחר – אצלנו המיתוס הוא היסטוריה, ההיסטוריה גורל, ושלושתם אחוזים־ודבוקים זה בזה כחוט המשולש. – – –

להיות שלמים עם עצמנו, היסטורית, תרבותית, מוסרית – פירושו שנראה את השימוש בכוח, כוח־הכפייה וכוח האלימות, כהכרח־שעה של ימי חירום, ימי מלחמה, ולעולם לא כפתרון. פירושו – לראות את העם השני היושב בארץ, כשווה, שיש לדון עמו כעם שווה, בלשון דו־שיח בין שני עמים שגורלם ההיסטורי הועיד להם לשבת בארץ אחת, באיזור אחד – – –

דברים אלה נכתבו, כאמור, לפני חמש־עשרה שנה, לאחר מלחמת ששת־הימים.

11.6.82

לא על היום צריך לחשוב, אלא על מחר, מחרתיים, על השנים הבאות.

עצוב לחשוב על כך.

עצוב לחשוב על “המנטאליות הציונית” החדשה, שהולכת ומתגבשת בארץ, חודרת יותר ויותר לתודעת רוב האנשים, גם אלה שהיו רחוקים ממנה מרחק רב, וכבר ילדי בית־ספר מתחנכים עליה, והיא כובשת ומשתלטת, אין מי שיעצור.

ה“מנטאליות” הציונית איננה דבר קפוא. היא השתנתה מתקופה לתקופה. היא משתנה כל הזמן. היא עיצבה את הטיפוס האנושי הצומח כאן, זה של היהודי שהוא שונה מן הגלותי. היתה הציונות של הרומנטיקה־המשכילית – ובצדה הרומנטיקה־הדתית – של בני העלייה הראשונה ומקימי המושבות הראשונות, זו של “פה בארץ חמדת אבות”, והיא הצמיחה איכרים עובדי־אדמה ואיכרים־מעבידים, ושומרים, ולוחמים בשודדים, ו“משוגעים לעברית”, ומורים נלהבים. והיתה הציונות של הרומנטיקה האוטופית־הסוציאליסטית, זו של אנשי הקבוצות הראשונות, של “הו, כינרת שלי”, והיא הצמיחה טיפוסים אידיאליסטיים־מיוסרים, ממיתים עצמם באוהלים על עבודת־כפיים קשה וחיי־שיתוף וגאולת־נפש וגאולת־עולם. ואחריה באה הציונות של חזון הכיבוש הגדול, כיבוש הארץ בעבודה ובהתיישבות, זו של סוללי הכבישים ובוני הקיבוצים והמושבים וחולמי “הקומונה הגדולה”, זו של “אנו נהיה הראשונים”, והצמיחה טיפוס של יחפנים־נודדים – “יש לי פת, אין לי פת, בכפרים אלינה” – שביתם הוא הארץ כולה. ואחר־כך באה הציונות “המעשית” יותר, של “הבו לבֵנים אין פנאי לעמוד אף רגע”, בערים ובמושבות, והצמיחה שלל־גוונים של טיפוסים – חלוצים, ובעלי־מלאכה, וחנוונים וסוחרים, ואמנים וסופרים, ויושבי בתי־קפה וכובשי־עבודה־עברית בפרדסים – אנשים שהאמינו שהנה כאן הולך ונוצר, נדבך על גבי נדבך, דונם ועוד דונם, ישוב עברי של קבע, עם תרבות של מזיגה אירופית־מזרחית, חילונית־ותנ"כית, אין דומה לה בעולם כולו. ואחר־כך היתה הציונות של המאבקים הקשים – בפורעים הערבים ובאנגלים – והתקוות הגדולות – “איזה פלא איזה פלא” – השואבות את עידודן מעלייה גדולה ומהתרחבות של ערים, מושבות, קיבוצים, תעשייה, מוסדות־תרבות. ואחר־כך, ואחר־כך…

לאחר קום המדינה השתנתה, כמובן, ה“מנטאליות” הציונית באופן קיצוני. היו השנים של העלייה ההמונית, המעברות, קיבוץ הגלויות והשבטים, ואחריהן שנות התנופה הכלכלית הגדולה של אשכול וספיר, עם מאות מושבים ועיירות־פיתוח בכל חלקי הארץ, ותעשיות חדשות, מאות מפעלים – רווחיים או לא־רווחיים, נתמכים בצדק או שלא־בצדק – יצרו מקומות עבודה לרבבות והעלו את המוצר הישראלי על מפת העולם והגדילו את הייצור ואת ההכנסה הלאומית, ואת הרגשת הבטחון ביציבות המפעל הציוני ובסיכוייו לעתיד. החלוצים־מאתמול, אנשי־המחתרות־מאתמול, הפכו את עורם ונעשו מארגנים, יזמים, מנהלים – במשק הממלכתי ובמשק הפרטי – אנשי־ביצוע נמרצים. ולאחר מלחמת ששת הימים שוב השתנתה ה“מנטאליות” הציונית. בעקבות האופוריה של הנצחון המוחץ, ה“פלאי”, כיבוש סיני, ארץ־ישראל כולה, עד הירדן, על אוכלוסייתה, שנהייתה שוק של רבבות פועלים זולים – גידלה הציונות הן שרירים והן כרס. נעשתה יהירה מבטחון־עצמי, שחצנית, שבעה ושבעת רצון. על קרקעה הדשנה צמח טיפוס ישראלי שמיזג בתוכו פאטריוטיות עם רדיפת־בצע. פאטריוטיות מנופחת + עסקים – ללא ניגוד ביניהם, ללא סתירה – זה היה הצירוף השליט בהוויה החדשה, שנמשכה כמה שנים טובות. מרשם של הצלחה. אנשי־עסקים־שהם־פאטריוטים, מדברים גבוהה על ענייני פוליטיקה וצבא, עושים גבוהה בעסקיהם המתרחבים החובקים עולם – דרום־אמריקה, אפריקה, המזרח־הרחוק – הם היו הצמרת.

עד שירדה המהלומה של מלחמת יום־כיפור. ואחריה – ציונות מוכה, נכה, נבוכה, מלקקת פצעיה, ציונות של “מה יהיה?” – שמעט־מעט התאוששה וחזרה לעמוד על רגליה, בזכות עלייה מפתיעה מברית־המועצות, השתקמות צבאית ואזירת־כוח, וכן בזכות – למה נכחד? – “המהלך הדתי”: “גוש אמונים”, עלייה דתית של כיתות, חבורות ויחידים, ו“חזרה בתשובה” לסוגיה, שלימה וחלקית. תשובה אל הדת – כי לדת היתה תשובה, תשובה יחידה שניתנה בפה־מלא לשאלה “מה יהיה?” – כשכל היתר מגמגמים ואובדי־עצות: ישראל בטח בה'! בטח בהבטחה האלוהית! ופרצת ופרצת! פעמי משיח! – וכך הציונות של הרובשקה, של מכנסי־החאקי הרחבים, של החולצה הלבנה הפתוחה, של חליפת־המנהלים והעניבה, של מדי־הקצין, – חבשה עתה כיפה סרוגה, לעתים גם קאפוטה. ומי שלא חבש כיפה סרוגה – חבש כיפה שאולה בהזדמנויות חגיגיות ובהופעות פומביות.

כשעלה הליכוד לשלטון – היה זה הלם נורא, ורעשו אמות־הסיפים של 50 שנות הגמוניה של תנועת־העבודה בארץ ובציונות – אבל לא היה ברור עדיין איך תשתנה ה“מנטאליות” הציונית בעקבות מהפך זה. הנבואות השחורות בדבר “פאשיזציה”, דיכוי הדמוקראטיה וחופש הדיבור וכד' – לא נתאמתו. באו הסכם קמפ־דייויד, ואחריו כינון היחסים עם מצרים, והנסיגה מסיני, שהפיחו תקוות לעידן חדש בארץ ובמזרח, עידן של שלום – והמזועזעים מן המהפך אמרו: אולי טעינו. זה איננו השד שראינו בדמיוננו. השלטון, והכרחי המציאות– מאלפים אותו, מטים אותו לדרך אחרת.

הסכם השלום שקע לאט־לאט בביצת הדיפלומטיה, ההתלהבות דעכה, כמעט כבתה. שום עידן חדש, זוהר במזרח. ימים אפורים.

והנה פרצה המלחמה היזומה, מלחמה של “יש ברירה”, שניתן לה השם האירוני “שלום הגליל” – והיא מִפנה, תמרור־דרך, המורה לאן פני הציונות מעתה ואיזה “מנטאליות” תלבש, כרצון ההנהגה.

כי זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שצבא ישראל (לא “צבא הגנה לישראל” – לפי גירסתו העקשנית של ראש־הממשלה) חונה בארץ מיושבת ומאוכלסת לא־לנו – גם לא לפי ההבטחה האלוקית – ומתכוון לחנות בה, או בחלקה, כדי להכתיב לה “סדר חדש”, להמליך ולהוריד, ולצוות איך תנהג, כדרך שעושות מעצמות צבאיות אחרות – אנחנו רק “הרביעית” בהן – בשכנותיהן: ברית־המועצות באפגניסטן או בפולין, ארצות־הברית בפאנאמה או בגואטמלה.

מתוך הסתמכות על כוחנו הצבאי בלבד: כי לנו – שלא כדומה לשתיים־שלוש המעצמות האחרות – אין כוח כלכלי ופוליטי אדיר כלשהו, שבעיקר באמצעותו הן שולטות ומכתיבות. לנו יש צבא חזק, חזק מאד. חיל־אוויר וחיל־ים וחיל שריון, וחיילים גיבורים.

ומכיוון שכך – ומכיוון שבבית פנימה הכול בשפל, העלייה שירדה לממדי גזירות “הספר הלבן”, והתעשיה והחקלאות שאין בהן שום גידול, וההתיישבות המצומצמת, והמצב הפינאנסי הקשה (הכול – פרט לדתיות־המיליטאנטית העולה־כפורחת!), ואנו מסתמכים על כוחנו הצבאי בלבד, ביחסינו עם המדינות השכנות ועם העולם כולו – הרי שאנו צועדים לעבר תקופה חדשה: תקופת הציונות הצבאית, כשלפנינו הולכים עמוד־העשן של בגין ועמוד־האש של אריק שרון.

תקופה של “מנטאליות” אחרת, שתצמיח גם את טיפוס־האדם המתאים לה.

כל ההכרזות של שני המנהיגים הנ“ל, בזמן המלחמה ולאחריה, לרבות הראיון רב־הסתירות וזרוע־השקרים שנתן אריק שרון לאוריאנה פאלאצ’י, לרבות האיגרת ששיגר מנחם ל”רון היקר", הדוחה “על הסף” את יוזמת השלום שלו – מעידות על המהלך החדש שאנו נכנסים אליו.

“גברת פאלאצ’י, את אשה נחמדה מאד, ואני רוצה להיות אדיב כלפיך. אינני רוצה לצעוק עליך, ואינני רוצה לאבד את קור רוחי, אך מעולם לא שמעתי דיבה כזו, שקר כזה, עלבון כזה! את מוציאה עלי דיבה, את מעליבה אותי!” – מזדעזע אריק שרון, כשהמראיינת טוענת כנגדו שישראל מכתיבה את בחירת הנשיא בלבנון, כדי לכרות ברית עמו, ומתכוונת להחזיק שם את צבאה “לתקופה מסויימת”. “אין אנו רוצים סנטימטר רבוע אחד מלבנון!” – חוזר ומכריז אריק שרון כמה פעמים…

אך באותו ראיון עצמו, שני רגעים אחר ההזדעזעות מן ה“דיבה” – הוא מודיע שלא נסכים לממשלה לבנונית “המוכנה לשוב ולארח את הסורים ואת המחבלים”, ואמר ש“תינוק שזה עתה נולד בניתוח קיסרי” איננו מסוגל לטפל בעצמו במצב הנוכחי – וכמה ימים לאחר זאת, בקריית־שמונה, הוא מאיים על לבנון שאם לא תכרות שלום עם ישראל, תחזיק ישראל ברצועה הדרומית שלה, 40 ק"מ –

והצבא כבר מתכונן לחניית חורף –

וכמה ימים לאחר זאת – וזהו כבר שיא האיוולת של כובשים, שרק הסובייטים מסוגלים לו, בארצות־החסות שלהם! – הוא מבטל עצרת של הפלאנגות בצידון, מפני שלא הסכימו להניף סיסמאות למען שלום עם ישראל, וסיסמאות של “תודה לצה”ל המשחרר"!

כלומר – אנו נכתיב ללבנון לא רק את השלטון, אלא גם את הסיסמאות, וגם את התודה לעצמנו! – צעד סובייטי טיפוסי, המכתיב גם למחנה “שוחרי השלום” את נוסח הסיסמאות שלו!

ובאותו ראיון: “מה שאתם מכנים הגדה המערבית,,, לא יקום ולא יהיה! איש לא יגע ביהודה ושומרון! גם לא בעזה! תשכחו מזה!… להחזיר אותם? את בוודאי מתלוצצת, אדם אינו מחזיר את מה ששיך לו. יהודה ושומרון שייכת לנו, הן שלנו זה אלפי שנים, מאז ומתמיד, כך גם רצועת עזה, כל רצועת עזה…”

וכך גם באיגרת של בגין לרייגן (שגם בה יש כמה אי־אמיתות ביחס למהלך המלחמה):

“… אחרי שהותקפנו על־ידי המלך חוסיין (ב־1967), שיחררנו, בעזרת השם, חלק זה של מולדתנו. יהודה ושומרון לעולם לא יהיו עוד ‘הגדה המערבית’ של הממלכה ההאשמית של ירדן, אשר הוקמה על־ידי הקולוניאליזם הבריטי, אחרי שהצבא הצרפתי גירש את המלך פייסל מדמשק.”

(ותלמיד ההיסטוריה, זה שאיננו מן “הציניקנים המלגלגים על ההיסטוריה”, ישאל, כמובן: והצהרת בלפור – זו שהביאה בסוף להקמת מדינת ישראל ממערב לירדן – לא ניתנה על־ידי “הקולוניאליזם הבריטי”?)

לאחר מאה שנות התיישבות – יהיה בסיסה “המוסרי” של הציונות – כוחה הצבאי. ובהתאם לכך – ה“מנטאליות” שלה. החשש הישן מפני “ספארטה” – הופך לחשש מפני “פרוסיה”.

היש דרך לעצור את ההידרדרות הזאת, שתשנה את פני החברה הישראלית עד ללא־הכר? ושכל מי שלא יוכל להסתגל לה יתהלך בה כזר?

יש רק דרך אחת. להפוך את המהלך – למהלך של יוזמות שלום. כך שכל המאמצים הפוליטיים מעתה והלאה יכוונו לדבר אחד: למשא־ומתן עם כל מי שנכון למשא־ומתן אתנו מקרב הערבים, וממילא, עם כל מי שמכיר בקיומנו ובזכות קיומנו כאן! לא לדחות הצעות “על הסף”! שלא אנחנו נהיה אלה שנאמר “לא! לעולם לא!” אנחנו נאמר: כן בואו נדבר! לא נניח לכם!

אז תהיה גם רוח אחרת בעם.

אבל לכך דרושה ממשלה אחרת. הנהגה אחרת.

10.10.82

האור הנחשך

יש קסם מסויים בכיתות דתיות־קנאיות. הן מצטיינות בתכונות שכולנו משתבחים בהן – או מתקנאים בהן: מסירות ללא־גבול לרעיון, נאמנות, אחווה, ויתור על תועלת פרטית למען טובת הכלל, נכונות להקרבה עצמית, עד כדי מיתה על קידוש־השם, או התאבדות –

כפי שראינו בסרטו התיעודי המעולה של אורי גולדשטיין, “הקץ המגולה”. כשאמר אחד הבחורים ב“עצמונה” שהוא מוכן לשים קץ לחייו, יחד עם כל החבורה כולה, ובלבד לא לזוז מן המקום, כדי לא לוותר על שעל מאדמת הקודש – אפשר היה להאמין לו.

לפני שנים רבות עשיתי כמה ימים בקומונה דתית־נוצרית בקנדה – “חוות אחי הנוצרים הקדומים”. חבריה הם בני הכת ההוטריטית (ע"ש יעקב הוטר, מארטיר שעלה על המוקד באינסברוק ב־1536). כמו בני כיתות אחרות שנרדפו באירופה – הגיעו גם הם לאמריקה במאה ה־19, ממוראביה, טרנסילבניה והונגריה, וייסדו מושבות על אדמתה. מבחינת המבנה הכלכלי, היתה חווה זו קיבוץ לכל־דבר: שיתוף גמור ברכוש, ללא “כסף פרטי”, עבודה עצמית, התפרנסות ממשק חקלאי (מפותח מאד) וממלאכה, חינוך משותף, חדר־אוכל, מחסן־בגדים, וכו'. ההבדל העיקרי בינה ובין קיבוץ היה – סגירותה הרוחנית המוחלטת בפני העולם שמסביבה: רדיו, טלוויזיה, עיתון, ספר חילוני – בל ייראו ובל יימצאו בתחומה. הילדים בגן ובבית־הספר למדו רק את ספרי־הקודש, חשבון ולשונות (אנגלית, גרמנית והונגרית). “פעולות התרבות” היחידות היו – תפילה, התוועדות, שירת מזמורי־קודש בחדר־האוכל, אחר הסעודות. כולם אנשי עבודה חרוצים, שנראו שמחים בחלקם, מקיימים מצוות שגם ארצנו החלוצית קיימה כמותן לפנים: הסתפקות במועט, התמדה, קרבה לאדמה ולטבע.

היה קסם רב בהוויה הזאת, באחווה השתפנית הזאת, בהתמסרות למה “שלמעלה מזה” – למעלה מן הארצי והחומרני. פני האנשים – דומה שהפיקו זיו של אושר ושל שלימות נפשית.

מתחת לזה – מה שנתגלה רק בשיחות – שררה קנאות הנועלת עצמה מפני כל רוח חיצונית. קנאות לא תוקפנית, אבל מתנכרת.

נזכרתי באותו ביקור משכבר־הימים כשצפיתי ב“הקץ המגולה”. אותו זיו־פנים, אותה קנאות.

במחקר מעניין ומאלף של רחל בת־אדם (רוזנצוויג), בשם “כל ישראל ערבים זה לזה”, שהופיע זה־עתה בספר (עיבוד של עבודת־דוקטור, בהדרכת הפרופסורים פלוסר וספראי, על תודעת הסבל והסולידאריות עם הסובלים בהגות חכמי ישראל, מתקופת הבית השני ועד סוף התקופה התלמודית), מקדישה המחברת (גרמניה שהגיעה ליהדות בעקבות הזדהות עם קורבנות השואה, והתפרסמה אחר־כך בייסוד קבוצות “שותפות” יהודיות־ערביות) פרק לכת “אנשי היחד” במדבר יהודה. היא מצביעה בו – על סמך מובאות מ“מגילת ההודיות”, “סרך היחד” והמחקרים על המגילות – על הסתירה שהיתה קיימת בכת זו בין האחווה העילאית ששררה בתוכה לבין יחסה העוין, הנוקשה, כלפי כל המצויים מחוצה לה, “בני החושך”; בין הסולידאריות הפנימית (שגם בה שררה הירארכיה קפדנית, מעין־מעמדית, והטפה לצייתנות, “להישמע הקטן לגדול” בהכנעה גמורה) לבין האנטי־סולידאריות, לא רק כלפי נכרים, אלא גם כלפי בני ישראל שאינם מקבלים את הדוקטרינה הכיתתית. סטייה גמורה מ“כל ישראל ערבים זה בזה”. מ“כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא”, לא־כל־שכן מ“חביב אדם שנברא בצלם”. ההשקפה האפוקליפטית של הכת הביאה אותה לידי כך שתראה את עצמה כמכשיר להבאת הפורענות שתקרב את “קץ הפלאות”, ונתנה היתר לכל חלומות הנקם – נקם כחלק אינטגראלי, לא רק של תורה עיונית, אלא גם של התכוננות מעשית בחיי המדבר.

תכונות אלו וכיוצא־בהן אפשר היה למצוא בחבורה האמיצה והעקשנית והדבקה־באמונתה, שנאחזה ב“מדבר” של “עצמונה” ושל “חצר־אדר”, ערב פינוי חבל ימית.

הקסם הוא מר. וככל שהוא קוסם יותר הוא מר יותר.

יש יופי רב במעשי האנשים השותלים שיחים בחולות צחיחים ומשקים אותם, מתוך אמונה שהשיחים יגדלו והם יזכו לראות את פרים, למרות כל ההתנכלויות; בבניית בתים, נדבך על גבי נדבך, גם כשה“הצר” עומד בשער; בגידול ילדים בתנאים של דוחק ושממה, ובהתלכדות של עדה קטנה להמשיך בתורה ובעבודה, כיוון שיש השפעה “מלתתא למעליא”, כלומר, מה שיעשו אנשים למטה ישפיע על ההשגחה למעלה, להעביר את רוע הגזירה.

ויש גם יופי רב, מפתה, במראה אדם המתחפר בחול שעל שפת־הים – מין התחפרות שהופכת לסמל, על דרך המעשים הסמליים של הנביאים – ובונה את ביתו יחידי במו־ידיו, כדי להכות שורש שלא ייעקר.

אבל ליופי הבהיר הזה יש “סיטרא אחרא”, אפל למדי: המים המשקים את השתילים משוכים, ללא שאילת רשות, מצינור של בית־ספר ערבי ומייבשים את מקורו; הבתים הם קראוואנים שנגנבו, פשוטו־כמשמעו, מן הסוכנות היהודית; ובה־בשעה שעדת הקודש משתחווה בבית־התפילה ומתפללת לרחמי שמיים, כמה מחבריה כולאים “בן־ערובה” בדואי, מתעללים בו ומענים אותו ואוטמים את צעקותיו מפני המשטרה.

וכשרואים את התינוקות של בית־רבן, היפים והחמודים, משננים תחת שרביט המלמד את הפסוקים המסבירים מדוע החריב הקב"ה את בית־המקדש, ושומעים דרדק בן שש או שבע אומר דברי חכמה מבוגרים מאד על הלחץ האמריקאי שאילץ את הממשלה לחטוא במסירת שטחים מארץ־הקודש לידי הגויים – אי־אפשר שלא להיזכר בסרט מסויים של כיתת־גן בסין העממית שבה הילדים משננים במקהלה פסוקים נגד האימפריאליזם האמריקאי ומזמרים תהילת מאו.

אהבת־הבריות שבה מתראה ומתנבאה העדה הזאת – הומאניזם בלע"ז – ושבאמת היא שורה בתוכה – מוגבלת לתחום־שבת יהודי. היא מבדילה הבדלה מפורשת, הלכתית, בין יהודים לגויים, מבחינת היחס והדין.

אילו היתה זו כת קטנה ומבודלת – כמו “אנשי היחד” לפנים, שפרשו מן הכלל והלכו למדבר – היה בה עניין למחקר פנומנולוגי בלבד. אלא ש“כת” זו פורצת עכשיו צפונה ונגבה, ימה וקדמה, ותורתה עושה נפשות יותר ויותר, ומתפשטת מן השוליים את המרכז.

זו התורה שמטיפים לה הרב ולדמן, והרב ידידיה סגל, והרב דרוקמן ואחרים – האומרת במלים ברורות, שאינן משתמעות לשתי פנים, כי בשלב זה, של “אתחלתא דגאולה”, מצוה לכבוש את הגויים ולהכניעם, לשלוט בהם ולנהוג בהם כבבריות ממדרגה נמוכה מישראל, דין אחד לנו ודין אחר להם, להנהיג סדר אמוני חדש בעולם בכוח הנשק, להרחיב את הנחלה עד גבולות השבטים, לחזור אל ציווי הנקם של “עין תחת עין” ו“אשרי שינפץ את עולליך” – וכל זה כדי לקרב את ביאת המשיח.

יש שתופסים זאת בדרך פרימיטיבית, ויש שתופסים זאת כהלכה מסיני, ויש שמקבלים זאת כהוראה מדינית.

בוואקום האידיאולוגי שנוצר בארץ – כשהציונות־הסוציליסטית נאלמה, או מגמגמת בשפה רפה – כובשת אידיאלוגיה זו הן את ההמון הנבער והן את ההנהגה המטפחת את הסגירות, את ההיבדלות, ואת ההסתמכות על “תורת אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”.

הקסם הוא מר. הוא מסוכן.

פרפטואום מובילה

כל השנים שמדינות ערב סרבו להכיר בישראל, בל ייזכר שמה, והציבו ארבעה לאווים כרמחים על גבולותיהן – היה מצבנו רע, אבל טוב.

עכשיו, שהן מוכנות להכיר בנו, והנה־עוד־מעט גם אש"ף אחריהן – מצבנו טוב אבל רע.

מה נאמר ומה נדבר? ואיך נראה את פנינו?

בן־גוריון היה מכריז וחוזר ומכריז שהוא מוכן להיפגש עם נאצר – ועם כל שליט אחר של מדינות־ערב – בכל שעה, בכל מקום, וללא תנאים מוקדמים. וכך הכריזו גם ראשי־הממשלה שבאו אחריו, וכולנו ייחלנו ליום שבו יישמע “הן! מוכן אני!” מן העבר השני של הגבול. אמרנו וכתבנו: זה יהיה היום הגדול השני לאחר יום קום המדינה.

אבל כבר אז, בתקופת שלטון המערך – בכל פעם שהיה מגיע איתות כלשהו משם לנכונות להידברות, על יסוד החלטות או"ם – היו חיל ורעדה אוחזים בקובעי המדיניות כאן, וכמו “רפלקס מותנה”, מיד היה עף חזיז של אזהרה ממשרד־החוץ ומאיר את שמי המזרח: תכסיס! מלכודת! צביעות! אל תאמינו!

עד שיום אחד – בימי מלכות בגין דווקא – צנח סאדאת לירושלים. היינו כחולמים.

אבל שכנינו הקרובים? הירדנים? הסורים? ערביי פלשתין – ארץ־ישראל?

קודם־כל שיכירו בנו – אמרנו – אז נדבר אתם.

והנה מגיע היום – זה היום קיווינו לו – וחוסיין מכריז שהוא מכיר בנו, וסוריה, אותה סוריה המפורסמת בנוקשות שלה, מתכופפת מעט ומודיעה שתכיר בנו על־תנאי, ואפילו אש"ף חוזר בו משבועתו –

ומיד – כמו אז, לפני סאדאת וכמו “רפלקס מותנה” – נורה החזיז מכאן: זהירות! תכסיס! הערמה! מלכודת!

כלומר: אם אינם מכירים בו – הם פסולים למגע. אם מכירים בנו – על־אחת־כמה־וכמה.

(מי מפחד מ“מלכודת”? – הלא תמיד היינו טוענים שהם “שבויים בסיסמאות שלהם”, אם כן עכשיו יהיו שבויים בסיסמא זו של הכרה! ה“מלכודת” טמונה להם! ומי סבור שהידברות היא התחייבות מלכתחילה?).

וכך עולה ויורדת ללא־הרף הנדנדה המזרחית: כשאנו אומרים הן הם אומרים לאו, כשהם נענים להן אנו עונים להם בלאו. מעלה־מטה, מעלה־מטה.

פרפטואום מובילה. נצח המלחמות לא ישקר.

מפעלות השליחים

כאילו לא די לנו במבול ההתקפות על ישראל מכל עיתון בעולם, מכל במה, מכל תחנת רדיו וטלוויזיה, מכל אבן בקיר – יוצאים עכשיו שליחים מטעם “שלום עכשיו” לאירופה ולאמריקה כדי להסביר – ליהודים ולגויים – מדוע מדיניות הממשלה הישראלית היא רעה ומדוע צריך להפילה.

איזה חידוש־תורה הם יחדשו להם? איזו “אמת מארץ־ישראל” יספרו להם, שלא ראו שלא שמעו שלא קראו בעיתונים שלנו שלא הגיעה לידיעתם? אילו תארים יקשרו עוד לממשלה הזאת שלא קשרו אחרים? איזו בשורה הם נושאים אתם שלא נישאה על כנפי הרוח, על גלי האתר?

תופעה זו יחידה במינה היא בעולם. אנחנו יודעים על רוסים, אוקראינים, קרואטים, ארמנים, צ’כים, הונגרים, איראנים, צ’יליאנים, תורכים – הפועלים מחוץ לארצותיהם כדי לגייס עזרה להפיל את המשטרים במדינות שמהן באו. לא שמענו על שליחים של ה“לייבור” שנוסעים לישראל או לאמריקה כדי לנאום נגד הממשלה השמרנית בבריטניה. לא שמענו על צרפתים שנסעו לגרמניה – בימי המלחמה האכזרית באלג’יר – כדי לחפש סיוע נגד מדיניות ממשלתם. לא שמענו על אמריקאים שיצאו לאירופה – בימי המלחמה השנואה בוויטנאם – כדי לגייס עזרה להפלת האחראים לה.

“שלום עכשיו” איננה תנועה מחתרתית במדינה שמשטרה רודני. היא מדברת, כותבת, מפגינה, מכנסת עצרות – באין מפריע. קולה נשמע מרחוק – גם מכאן.

לשם מה מופיעים שליחיה בתחנות הרדיו והטלוויזיה – ובעיתונים – של אירופה ואמריקה, כ“עדי המלך” של התביעה במשפט ציבורי שגזר־דינו כבר נחרץ והוא צועק מכל קיר?

אין אדם צריך להיות “נץ”, או חסיד של מדיניות הממשלה הזאת, כדי שיתגונן – כמעט אינסטינקטיבית – מפני ההתקפות הפראיות על ישראל, בהיותו בחוץ לארץ.

אם חושיו בריאים.

12.11.82