רקע
אהרן מגד
יאוש מן הקדמה?

“רוח רעה מהלכת אימים על אסיה – הרוח הרעה של הקנאות המוסלמית.”

משפט הפתיחה של “המניפסט הקומוניסטי”, שנכתב לפני 130 שנה, היה משפט אירוני, כמובן. “הרוח הרעה של הקומוניזם”, היתה “רוח רעה” בעיני הריאקציה האירופית – “האפיפיור והצאר, מטרניך וגיזו, רדיקאלים צרפתים ושוטרים גרמנים.” האם גם על גל הקנאות המוסלמית השוטף היום מדינות גדולות באסיה (ובאפריקה), אפשר לומר באירוניה שהוא “רוח רעה”, כי לאמיתו של דבר הוא נושא בכנפיו בשורה של שחרור וקדמה?

המהומות המתחוללות עתה באירן ובתורכיה, וקודם לכן באפגאניסטן, בפאקיסטן, הן מדהימות: הן הופכות עלינו את כל המושגים המקובלים. כן, צפוי היה – לפי המושגים המקובלים עלינו – שתפרוצנה מהפכות במדינות החצי־פיאודאליות, הטוטאליטריות הללו, שתיעושן המהיר החריף בהן את ניגודי המעמדות, והתעשרותן המהירה לא הביאה בעקבותיה תשועה מן העוני להמונים – אבל שנושאי הדגל של מהפכות אלה יהיו קנאים מוסלמים? שסיסמאותיהן תהיינה חזרה לחוקי הדת החשוכים?! אשה איראנית משכילה, בוגרת מכללה אנגלית, מכריזה שהיא מתגעגעת לקולו של המואזין בבוקר־בבוקר ולדיני־האישות של הקוראן; ורבבות סטודנטים – לא “המונים נבערים”, שלהם הדת היא אופיום או האופיום דת – באירן עצמה ובבירות אירופה ואמריקה, קוראים בהפגנות בשמו של הנביא חומייני, המשמיע הצהרות במיטב המסורת הימי־ביניימית.

עמוק בתודעתנו – בני “התרבות המערבית”, חניכי הרציונאליזם, הליבראליזם, ההומאניזם, של המאה ה־19 – טבוע מושג ה“קִדמה”. תפיסתה של “האסכולה הפוזיטיביסטית”, זו שגרסה כי האנושות מתפתחת בסדר קבוע, ושהתפתחות זו היא התקדמות מן הרע אל הטוב, נאחזה בנו בשורשים עיקשים, שגם הפורענויות הקשות ביותר לא עקרו אותם. הכל מעיד על “קִדמה” חד־סטרית זו, גם אם היא מתנהלת לאט ומתוך עיכובים ונסיגות זמניות: העולם מתקדם מבערות להשכלה, מדבקות באמונות־תפלות לשכלתנות, משעבוד עמים לשחרורם, מעוול סוציאלי ליתר צדק ושוויון בחלוקת הנכסים, מפיגור מדעי וטכנולוגי להשגים מפוארים. אם מתארעות מלחמות שנקטלים בהן מיליונים או “שואה”, כמו השואה ההיטלריסטית – הרי אלה מין רעידות־אדמה הפוקדות את העולם מפעם־לפעם, התערבות שטנית פתאומית, ולאחריהן חוזר ומתאחה שבר־האדמה, וחוזר העולם להתנהל במקום שהפסיק, בדרך שיעדה לו ההשגחה הרציונאלית – דרך ההתקדמות; אם הידרדר הקומוניזם למשטר השולל את החופש וגם רווחה חומרית אינו מביא – הרי זו “הסתלפות” שלו, “סטיה” מן האידיאה. אך האידיאה כשלעצמה נכונה, כי היא בקו ההתפתחות הבלתי־נמנעת, ההכרחית (כן מושג ה“הכרח”, ההגליאני, אחר־כך המרכסיסטי, שבהתקדמות, הוא חלק בלתי־נפרד מתפיסה זו), מן הרע אל הפחות־רע, אל הטוב־יותר, ותיקון “הסטייה”, הכרח שיבוא. בוא יבוא גם אם יתמהמה. ואידך זיל וגמור: התקוממות על עריצות ועל עוול סוציאלי, משמעה היפוכם; משמעה – שבירת העריצות ותיקון העוול הסוציאלי, אם לא ביטולו.

זוהי “תפיסת העולם” שלנו; ובהתאם לתפיסה זו, המורכבת תמיד מניתוחים היסטוריים הצופנים בתוכם עתידנות – אמורים היו ההמונים באירן, המוני־העם המדוכאים, המושפלים, החיים בעוני ובבערות, להתקומם על השאה, לא כדי לבטל את הריפורמות שעשה, אלא כדי להקים משטר דמוקרטי יותר, שוויוני יותר, נאור יותר.

אבל שם קוראים עתה בשם חוקי־העונשין של הקוראן.

ולא רק שם. גם בלוב של קדאפי חברו יחד “סוציאליזם” (כלומר: הלאמה) עם פנאטיות מוסלמית, שנאת־זרים, הסתגרות, אי־סובלנות עריצה כלפי כל מה שנחשב בעינינו כ“קִדמה”. מעין הסגת הגלגל לאחור בכמה מאות שנים.

אבל התופעה הזאת, של נסיגה־לאחור, מרצון, אינה מתרחשת רק בעולם המוסלמי, אסיה ואפריקה. יש לה כמה פנים – שונות זו מזו – ופן אחד, אם נסתכל קרוב יותר, מתגלה גם אצלנו, בקרב היהדות.

בחוברת ספטמבר של הירחון היהודי־אמריקאי “מומנט”, מוקד המדור המרכזי לדיון בחידה המופלאה, הגורמת שמחה לרבים וצער לאחרים: פריחתה המפתיעה של האורתודוכסיה ביהדות אמריקה.

מי היה מאמין? מי היה מאמין אך לפני עשר שנים, שהעלובה והמסכנה בין שלוש הבנות במשפחה – אחות לקונסרבטיבית ולרפורמית – זו ה“לכלוכית” שבהן, זו שהכל נדו לה, ריחמו עליה, אמרו שאין לה תקווה – ככה תפרח ותיף? מי היה מאמין שמחזרים כה רבים יהיו לה, עד שכשהיא פונה כה וכה היא משתאה: מאין באו לי כל אלה? או קוראת בהתפעלות: הגדיל ה' לעשות עמדי!

שורו הביטו וראו! – אומר העורך, לנארד פיין, שאיננו איש דתי – תנועת חסידי לובאביץ' מתפשטת ועושה נפשות; בעשרות קמפוסים נפתחים בתי חב“ד; במאות כיתות בכל רחבי המדינה לומדים תלמוד ומדרש, לאו דווקא “בני הגיטו”, המגדלים פאות ודוברים יידיש, אלא פיסיקאים, פסיכיאטרים, עורכי־דין של חברות גדולות, בעלי עסקים והון, פקידי ממשלה ומדענים חשובים. לא זו בלבד, אלא שהקונסרבטיבים, הרפורמים והחילוניים, נמצאים בעמדת התגוננות כלפי האורתודוכסיה; גם הם כביכול חשים בסתר שהיא היהדות ה”אותנטית"; היא “יותר” יהדות מן האחרות, “טובה” מהן; היא־היא היהדות הנורמטיבית, והאחרות הן “סטיות” מסויימות ממנה. ורבים ביניהם מתקנאים בה בסתר: על הבטחון שבה, על עקשנותה שיש לה שכר, על אמונתה החזקה יותר, ועל נאמנותה, נאמנות שהכל צריכים להיות אסירי־תודה לה, שלולא היא לא היינו מחזיקים מעמד.

מי הם היהודים הלא־אורתודוכסים באמריקה? – שואל פיין. – הלא הם הלא־מאמינים, קטני האמונה, מבולבלי־האמונה, מסופקי־האמונה, המאמינים האמביוואלנטיים, האגנוסטים. מאז מלחמת ששת־הימים, נעשתה הציונות – האמונה הקולקטיבית של יהודי ארצות־הברית, זו שהנחו אותה לא דיני ההלכה אלא צרכי מדינת־ישראל; לא תרי"ג מצוות – אלא תפקידי התמיכה בישראל. ואילו הדת, לגבי הרוב הלא אורתודוכסי, היא מטאפור, היא פילוסופיה, היא סנטימנט, היא כבוד למסורת, היא היסטוריה – אך לא עול מצוות. הייתכן כי האורתודוכסיה, שנחשבה שריד אנאכרוניסטי בעולם המודרני, שמרנית וריאקציונית – תהיה בעוד 50 או 100 שנה לדרך־המלך?

הרב משה אדלר, האורתודוכסי, מסביר באותה חוברת איך עשויה האדיקות להתיישב עם צרכי האדם המודרני ולא ליהפך למדינה נצורה; איך על־ידי הבחירה בקיום המצוות על פי ההלכה ניתן ללמוד מיהו אלוהים, ועל־ידי הפעלת המצפון במסגרת ההלכה ניתן ללמוד את עצמנו. ולעומתו יעקוב נויסנר תוקף את האורתודוכסיה, שהיא מסתירה את המבוכה מאחורי מסכה של אותנטיות־כביכול, שהיא מחזיקה בהבלים, שהיא מכחישה את העובדות בשם האמונה, שהיא מטיפה, מתוך יוהרה, להשקפות ימניות קיצוניות, למיליטריזם ולפסבדו־משיחיות. אין בה, אומר הוא, לא יותר אמונה, לא יותר מוסר, לא יותר אהבת־אדם. פניה לא שוחקות אלא זועמות. “האורתודוכסים אינם אוהבים יהודים: הם אוהבים את האורתודוכסים.”

אך הדברים המעניינים ביותר נשמעים מפי חבורת נערים ונערות, חברי “ישראל הצעיר” בברוקלין. הם מדברים על ההנאה והסיפוק שבקיום המצוות. “המסגרת ההלכתית נותנת לנו את התשובות” – אומר אחד – “אומרת לנו מתי לעשות, איפה לעשות, איך לעשות, מדוע כך לעשות? – זוהי השאלה האחרונה. תוך־כדי תשובה על השאלות מתי, איפה ואיך, אנו קולטים לאט־לאט את המדוע. אם תתחיל במדוע, לעולם לא תעשה דבר. לעולם לא תגיע לשום מקום.” ונערה אומרת: “אני מרגישה שאני מאמינה. ואם את מאמינה, את חושבת שמה שאת עושה הוא נכון. הוא הדרך הטובה ביותר. ואם הוא הדרך הטובה ביותר, אז הוא גם הדרך היחידה. אולי אינני מסתכלת מגבוה על אנשים שאינם שומרי־מצוות, אבל משעה שהגעתי לידי החלטה שמה שאני עושה הוא נכון, יוצא מכאן שאנשים שאינם עושים כך, הם הטועים. צר לי לומר זאת, אבל אם נכון הוא לקיים את המצוות, הרי לא־נכון לא לקיימן. אם כן אני חושבת שדרכי היא הדרך הנכונה היחידה.”

לוגיקה פשוטה זו מוליכה אל הקנאות הבלתי־סובלנית.

כך באמריקה, אבל למה נרחיק להביט אל מעבר לאוקיאנוס? גם פה אנחנו עדים לתנועה של “בעלי־תשובה”, לשגשוגן של הישיבות, להתרחבותן של הקהילות המסוגרות, של “שומרי החומות”, בערים ובעיירות רבות, ולהתפשטותה של הקנאות הדתית – ההולכת בד־בבד עם קיצוניות פוליטית־לאומנית – בקרב חלקים גדולים של הנוער.

אם נצרף תופעות אלה שביהדות לתופעות שבעולם המוסלמי, ולתופעה של שקיעתה הגמורה־כמעט של תנועת “השמאל החדש” על כל הנלווה לה, באירופה ובאמריקה – נעמוד מלאי השתוממות מול המפנה הבלתי־צפוי, הבלתי־חזוי, הזה במהלך ההיסטוריה במאה העשרים.

הרי רק בעשור הקודם (מעניין איך ההיסטוריה הקרובה נחלקת ל“עשורים”, שלכל אחד קווי־אופי שלו) – עם מרידות הסטודנטים, המצעדים הגדולים למען זכויות גזעים ועמים, כינוסי־הזמר, פולחני מאו, קאסטרו וצ’ה גווארה, סגנון ה“היפי”, הסמים, המתירנות, הקומונות, התיאוריות התומכות של סארטר ומרקוזה ואחרים – נדמה היה שהגל האדיר הזה מטה את ההיסטוריה למעין אנרכיזם חדש, מהפכני־אגנוסטי, השובר את כל המוסכמות, הן ה“בורגניות” והן הסוציאליסטיות־הישנות. והורס את אשיות הממסדים –

והנה עשור שני מתקרב לסופו – והשטפון ההוא חלף־עבר, שקע בחול כמעט ללא עקבות, “כאפיקים בנגב”, ומה בא במקומו? – גל של חזרה לנושנות, לדת ממוסדת, מאד ממוסדת, למוסכמות “בורגניות”, או טרם־בורגניות; חזרה לאחור, אולי מאות שנים לאחור…

ואולי אין שני הגלים־העוקבים הללו אלא סימפטומים למחלה אחת? – שהרי יש בשניהם גם צד משותף: בריחה מן הרציונאליזם אל האי־רציונאליזם.

בספרו “הפחד מן החופש”, מקדיש אריך פרום פרק גדול ל“מכאניזמים של הבריחה”, והוא מונה בהם בריחה אל האוטוריטאריות, אל ההרסנות, ואל הקונפורמיות האוטומאטית. השניים הראשונים מקבילים, לפי גירסתו, לנטייה המאזוכיסטית ולנטייה הסאדיסטית. בשניהם ישנה השאיפה להטמיע את עצמיות הפרט, את הלבדיות, בכוח גדול, סמכותי, קיבוצי, ועל־ידי כך להמיר את ה“כבלים הראשוניים” ב“כבלים משניים”. שניהם נובעים מאיבוד האמונה של היחיד בעצמו, מחוסר יכולתו של אדם לחוות את ההרגשה של “אני רוצה”, או “אני קיים”.

בעצם, רומז לכך גם הרב האורתודוכסי משה אדלר, בדברו על האוטוריטאריות של ההלכה: ההשתעבדות לה, יש בה משום ויתור על האוטונומיה המוסרית של האדם, על הבחירה ועל האחריות המוסרית. מישהו אחר מחליט בשבילך: אלוהים, הרב, האות הכתובה. הבחירה – מוליכה לחטא; המצפוניות – לכדאיות, למוצא הנוח. אין הפרט יכול לתת אמון בעצמו, על כן עליו להסתמך על כוח גדול ממנו, מוחלט, שישיב על כל שאלותיו וינחה אותו בדרכו. במלים פשוטות יותר אמרו זאת הצעירים הטובים, בתום לב.

איבוד האמונה של אדם בעצמו הוא גם יאוש מן הקִדמה: אדם־כשלעצמו לא ישנה את העולם למוטב, כי יצרו “רע מנעוריו”.

התחושה הזאת חותרת בקרב המונים גדולים: הקִדמה הכזיבה, ההומאניזם הכזיב, הקומוניזם הכזיב, גם החירות הכזיבה: אם לא להרסנות גמורה – הבה נשוב לאחור! לדת הישנה, הבטוחה!

“אם יש את נפשך לדעת… אל בית המדרש סור, הישן והנושן, בלילי שבת הארוכים, השוממים, בימי התמוז הבוערים, הלוהטים… אז יגדך לבך כי רגלך על מפתן בית חיינו תדרוך, ועינך תראה אוצר נשמתנו.” – – – “לא תימוט, אהל שם! עוד אבנך ונבנית, מערמות עפרך אחיה הכתלים; עוד תבלה היכלות, כאשר בילית ביום הרס רב, בנפול מגדלים… וראו כל בשר למקטנם ועד גדולם, כי יבש חציר, נבל ציץ – וה' לעולם!”

מתי נכתבו הדברים? לפני 80 שנה? היום?

אך גם דברים אחרים נכתבו, חזקים ורעננים מאלה: שירה שנשאה בכנפיה מרד נעורים ובשורות אביב חדש, של “חופש ודרור” לעם ולמין האנושי כולו; שירה שנשאה רוח גדולה של אמונה בעתיד, בקִדמה, ובניתוק כבלי העבר. “ובבוא ימי יאוש למאה הנבוכה” – כתב טשרניחובסקי – “שרקבה עד גזעה ונתרוקנה מתוכה, ושפך הענן תפרוש אור מתעה על חללו של עולם ועל פני כל הנעשה – אזי הווה אתה האור לך בדרך! לך נכחך, בן־חורין!” – – – “וכי תשאלו לי לאלוהים אלוהי: ‘איפה הוא ונעבדנו ברננה?’ – פה בארץ גם הוא, והשמיים לא לו, והארץ לאדם נתנה!” – – והוא שכתב, כידוע: “אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא – ישאו שלום אז וברכה לאום ללאום.”

האם חלפה ללא־שוב, תקופה זו, של “אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז”?

29.12.78


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!