החלפת הממשלה הנוכחית בממשלה אחרת, נבחרת, שבסיסה יהיה מפלגת הפועלים – היא עניין של פיקוח־נפש, פשוטו כמשמעו. מלחמת לבנון היא תאונת־הדרכים הקשה ביותר שקרתה למדינה מאז קומה, תאונת “הדרך הנכונה”. כשם שבכל תאונות־הדרכים הקטלניות אנו אומרים שהקורבנות הם קורבנות שווא, לא על הגנת הארץ נופלים החיילים, לא על שלום הגליל, לא על התורה הקדושה, אלא על היוקרה האבודה של קונצפציה כוזבת והרת אסון. “המשגה האנושי” – גורמם של תאונות כה רבות – הוא יקר מדי במקרה זה; יותר מחמש־מאות נפשות, כל אחת עולם מלא, ואין לדבר סוף.

אומה גדולה, של כשלוש־מאות מיליון נפש, נרעשת כאשר שני נחתים שלה נהרגים בלבנון ב“מלחמה לא להם”. הודעה מיוחדת מטעם הבית־הלבן, מזכיר־המדינה לענייני בטחון משמיע הסברים, העיתונאים מציגים שאלות מתגרות, כלי־התקשורת מתמרמרים: שניים נפלו לשווא! בישראל הקטנה, המעונה, שאלפים מבניה נפלו במלחמות, שלא ידעה יום ללא לוויות חללים – אנחנו “מתרגלים”. מונים מִספרים. עליית מחירי הדלק היא מספרים, עליית שערי החליפין של הדולר היא מספרים, חיילים נופלים בלבנון – מספרים. ככל שעולה המספר כן נעשים החושים קהים יותר.

ההשלמה הזאת, הגובלת באדישות, עם נפילת חיילים כמעט מדי יום ביומו, שלא על הגנת המולדת – היא אחד הפגעים הקשים שעשתה המלחמה הזאת בנפש העם. במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט – שגם אז נהרגו אנשים כמעט יום־יום, מיריות ומפצצות – היו האבל, וחריקת־השיניים, וההחלטה הנחושה של “ואף־על־פי־כן”, ו“לא יוכלו לנו”, ו“ידעו נא איפוא צוררינו” – מחזקים את רוח הישוב ומלכדים אותו. ב“מלחמת ההתשה” – שגם היא נמשכה חודשים על חודשים ותבעה קורבנות רבים – היתה ההרגשה הכללית שההגנה על “קו בר־לב” כמוה כהצבת מחסום בפני פלישתו של צבא גדול ומחומש היטב לעבר גבולנו. החיילים הנופלים היום – צעירים בני 18 מן הצבא הסדיר, אנשים מיחידות המילואים שהם אבות לבנים ובנות – נהרגים במלחמה לא שלנו: מיריות המתעופפות בין עדות יריבות של עם אחר; ממטעני־חבלה המתפוצצים תחת הרגליים על אדמה זרה. מניין ההשלמה עם כך? מניין האדישות של רובו הגדול של הציבור למצב, שבנסיבות נורמליות היה מעורר זעם עצום והתמרדות?

העם מסומם. “הכלכלה הנכונה” – מסתבר – היא גם “אופיום להמונים”. לא רק שהיא מסמאת את עיניו מראות מה צפוי לו כברת־דרך קצרה לפניו, אלא שהיא גם מקהה את חושיו לגבי כל דבר שאיננו חיי־שעה, הנאת־רגע־זה. בבולמוס הקניות של מצרכים, מט“ח, מניות, טיולי־חו”ל, במרדף המטורף אחר זנב־האינפלציה הבורח – אין פנאי להתעכב על גוויות הנופלות לצד הדרך, אין פנאי להתאבל, לשאול למה, להתמרמר, לצעוק.

אם זה לא איכפת – קל גם להיענות לתביעה האמריקאית לעכב את ההיערכות החדשה בלבנון לעוד כמה ימים, או שבועות. האמריקאים, המזדעזעים מנפילתם של שני אנשי “מארינס”, מוכנים – לפי הנוסח הציני הישן – להילחם עד אחרון החיילים של הזולת. ואנחנו נעתרים ל“בקשה”, כאילו המדובר ב“פוליטיקה” ולא בחיי־אדם. שהרי ברור שעוד שבוע בהרי השוף – פירושו מספר גדול יותר של הרוגים ופצועים! על מה הפעם – אם לא על שלום הגליל? אם לא על שלום הדרוזים – והנוצרים? על פאקס אמריקנה?

הם צודקים: מרחץ־הדמים שיתחולל שם לאחר צאתנו, יחול על ראשנו. מהדורה נוספת של פרשת סאברה ושתילה. אלוהים מעניש את החוטא לא רק על מה שעשה במישרין – אלא על מה שלא עשה בעקיפין. פוקד עוון על שילשים. מכה אותו בצרעת.

לבנון הופכת עלוקה, שתי בנות לה, הב הב, שלוש לא תשבענה, ארבע לא אמרו הון. בולעת אנשים, בולעת הון. מוצצת את דמינו, תרתי משמע. גם את בעיות הכלכלה אפשר היה לפתור, אלמלא המיליארדים שאנו משקיעים שם אל שק נקוב. האבסורד: מקצצים מיליארדים מתקציב הבטחון ומתקציבי הרווחה למען הבטחון בלבנון. לאחר הנסיגה אל קו האוואלי יבוא תהליך ההתמקמות וההתערות: מערכות כבישים, קווי־מים וחשמל, שדות־תעופה, רשתות אספקה, כמו בסיני לפנים. כל זה, שכבר הוחל בו, לא לבין כסה לעשור נועד, אלא לשנים.

לאחר מלחמת ששת־הימים אמרנו – ואחר־כך השלינו את עצמו – שכיבוש הגדה המערבית וחבל־עזה הוא עניין ארעי, קלף במיקוח. פקדון, עד הסכם שלום. מעט־מעט נעשה הארעי קבע. לאחר שש־עשרה שנה – וגם לאחר הקמתן של כמה עשרות נקודות־ישוב עבריות – קיימת עובדה שהיא מעבר לכל מחלוקת: אוכלוסיה של יותר ממיליון נפש, על אדמתה, נמצאת שם תחת כיבוש, משוללת זכויות פוליטיות, מופלית בזכויות אזרח. זוהי כבר הוויית קבע. את ההוויה הזאת נרחיב עכשיו צפונה, לשטחים נוספים, לאוכלוסיה נוספת. בעוד שנתיים־שלוש נשכח שסבר מי שסבר שזהו מצב ארעי, עד יעבור זעם. מכיוון שאין סיכוי שבחמישים השנים הבאות ניהפך לרוב ביהודה, שומרון ועזה, ואין כוונה שיהודים יישבו את דרום לבנון – הרי פירושו של דבר הוא שאנו נעשים ל“מעצמה כובשת” בדרך־קבע, שהיא גם “דרך חיים”. לא מעצמה כובשת בת 50 מיליון תושבים המשתלטת על אי־אלה מחוזות מפגרים ומעוטי־אוכלוסיה מעבר לגבולה, אלא “מעצמה” בת 4 או 5 מיליון, השולטים בשניים או שלושה מיליון, בעלי תודעה פוליטית מפותחת, הנתמכים על־ידי כוחות גדולים מסביבם, ודעת־קהל עולמית. מציאות כזאת קובעת את כל ה“מנטאליות” של המדינה. לא רק את הפוליטיקה שלה, אלא את אורח־החיים של אזרחיה, את דרך החשיבה שלהם, את יחסם לערכים אנושיים שונים, ובאופן כללי – את תרבותם.

לזכותו של “הליכוד” צריך לומר שהוא ניהל את מדיניות החוץ והבטחון שלו, בכל שנות שלטונו, בעקביות גמורה: המטרה הסופית היא סיפוח השטחים והרחבת גבולות המדינה עד הירדן – עידוד ההתנחלויות והקצאת משאבים עצומים להן, קידם את השגת המטרה הזאת במידה רבה. הוויתור על סיני לא היה סטייה ממנה, כי סיני לא היתה כלולה במפת הארץ המובטחת הזאת. המלחמה בלבנון, בשלביה המתקדמים, עד שערי ביירות, היתה נסיון – כושל לחלוטין – לאבטח את המדינה המורחבת מצפון, על־ידי כריתת ברית עם שותף אפשרי, או על־ידי כפייתה. על כך נהרגים.

החלפת ממשלה שהליכוד בראשה בממשלה שתפיסתה אחרת, היא לפיכך עניין של פיקוח־נפש.

והחלפה זו יכולה להיעשות רק בדרך של בחירות. בחירות בהקדם האפשרי, כמידת הדחיפות הנדרשת לפיקוח־נפש; בחירות שהסיסמה הראשונה של המתנגדים למדיניות הנוכחית, תהיה בהן ברורה ופשוטה: יציאה מלבנון, מכל לבנון, ומיד.

היש סיכוי למערך – או באופן כללי יותר ל“שמאל” – לזכות בבחירות אלה?

הסיכוי מותנה בחזרתו אל הדרך שהקנתה לו את הבכורה בארץ, לא רק ב־30 שנות המדינה, אלא גם ב־30 השנים שלפניה.

בשלושה נקנית הארץ הזאת, ובשלושה היא נארסת: בעלייה, בהתיישבות, בבטחון. מי שמקיים את אלה, לו גם השלטון. זהו שכר־המצווה, זהו הפרס. מי שעמד מנגד לאלה, היה פסיבי, אדיש או מתנגד – נדחק תמיד, תמיד, זה 80 שנה – לשוליים.

הדבר הטראגי שקרה בשנים האחרונות, עוד מלפני עלות הליכוד לשלטון – טראגי לתנועת־העבודה וטראגי לתרבות שצמחה בארץ מאז ראשית ההתיישבות – הוא שתנועה זו איבדה את הבכורה בשלושה אלה. או מכרה אותה בנזיד־עדשים של פוליטיקה.

היוצרות התהפכו: מי שעיקר כוחו היה בדיבורים – פנה למעשים; מי שעיקר כוחו היה במעשים – התגדר בדיבורים.

עובדה היא: רובו הגדול של מעשה ההתיישבות בחמש־עשרה השנים האחרונות נעשה על־ידי מי שקרוי “הימין”. על־ידי “גוש אמונים” בהתנחלויות (ואין זה חשוב, לצורך טיעון זה, אם המעשה הוא “צודק” או “לא צודק”. נבנים ישובים, והם גדלים והולכים, קמות תעשיות, אדמות נעבדות); על־ידי קבוצות, “ימניות” ברובן, שעולות ל“מיצפים” בגליל; על־ידי יזמים פרטיים, הרחוקים, כמובן מאליו, מאידיאולוגיה של תנועת־העבודה. (ואין לזלזל ביזמים פרטיים, או ללעוג להם שעיניהם רק לבצעם. ממניעים אלה “שלא לשמה”, נבנתה רוב הארץ, כל השנים בעקבות החלוצים!). וכן בעלייה. עובדה היא: רובה הגדול של העלייה “הציונית” היום – היא עלייה של אנשים דתיים. והיוזמה לעידודה ולהגברתה של העלייה מארצות הרווחה, באה שוב – מ“גוש אמונים”, ולא מתנועות־הנוער החלוציות. והעובדה המצערת עוד יותר היא, שגם בבטחון – אותו תחום שבו יורשי ה“הגנה” והפלמ"ח, ובעיקר אנשי הקיבוצים, היו המובילים – עכשיו הם נסוגים והולכים, ומפנים את מקומם לאחרים, שחיילי “ישיבות ההסדר” הם מן הטובים שבהם.

בו־בזמן עסקה תנועת העבודה ב־פוליטיקה. כלומר, במה שעסק הרביזיוניזם עשרות בשנים. לא הקימה ישובים בגליל ובנגב, לא שלחה שליחים לצרפת, אנגליה, ארגנטינה, ארצות־הברית, לעורר את היהודים לעלייה ארצה, ולמצוא דרכים חדשות לקרבם לרעיון העלייה (כפי שעושה זאת עכשיו ועד ציבורי פעיל; שוב, ביוזמת אנשי “גוש אמונים”). וגם על “שכבות המצוקה” – העומדות בראש דאגתה של כל תנועה סוציאליסטית – לא נתנה הרבה את דעתה. אפילו ההסתדרות – תמכה בעיקר במאבקיהן של השכבות המסודרות, בעלות השכר הגבוה, של ציבור העובדים – חברת החשמל, אל־על, מהנדסים, אקדמאים, וב“פוליטיקה” – השאירה את העניינים “היהודיים” (כמו, למשל, עניין יהודי ברית־המועצות) ל“ימין”; לא הלכה בראש, אלא הזדנבה.

ה“מהפך”, מלפני שש שנים, היה איפוא לא רק בחילופי שלטון – אלא בשינוי מערכות כללי ומעמיק בארץ; תנועת־העבודה ויתרה על מעמדה כחלוץ ההולך בראש, הנושא באחריות לתהליך ההגשמה הציונית, בארץ ובעולם היהודי – ודחקה עצמה יותר ויותר למעמד של אופוזיציה מדברת־ואינה־עושה.

מדיניות הליכוד – שעיקר מטרתה היה הרחבת גבולות המדינה בדרך של כפייה ובכוח הנשק, במחיר הרס הכלכלה ואובדן נפשות רבות – התנפצה לבסוף אל ההרפתקה הנוראה של מלחמת לבנון. זוהי הזדמנות לתנועת־העבודה לחזור אל השלטון. אבל לא החזרה אל השלטון עיקר – אלא החזרה אל עצמה.

7.9.83