יותר מ־50 שנה היתה ההגמוניה בתנועה הציונית, בישוב ואחר־כך במדינה – בידי מעמד הפועלים, המאורגן במפלגותיו ובהסתדרותו הכללית. אם לא במשך כל הזמן היה לו רוב במוסדות ההנהגה – הרי ברציפות, ללא הפסקה, היה הוא המנהיג בפועל.

תופעה זו, שאין דומה לה בשום ארץ ומדינה בעולם, לא היתה גזירה מטעם ההשגחה. בכל המדינות האחרות שנבנו על־ידי הגירה והתיישבות – ארצות־הברית, קנדה, דרום־אפריקה, אוסטרליה, ניו־זילנד, ארצות דרום־אמריקה, וכו' – היה חלקו של מעמד הפועלים, במשך דורות, מבוטל, מבחינת מקומו בהנהגה והשפעתו על ההתפתחות החברתית והמדינית. אם גם לעתים הגיע לשלטון, בכמה ממדינות אלה, הרי מעולם לא הגיע להגמוניה.

את ההגמוניה הזאת קנו הפועלים בארץ לא על־ידי נצחונות בבחירות, ולא על־ידי תפיסת השלטון בכוח, אלא בזכות שני דברים שהם אחד: היותם חלוצים בקיום המצוות הציוניות, והתודעה של זהות האינטרס המעמדי עם האינטרס הלאומי: תהליך בנייתה של הארץ החדשה הוא תהליך היווצרותו של עם עובד, התיישבותו על האדמה ותיעושו; קידומו של תהליך זה, בכל האמצעים, הוא האינטרס הלאומי והמעמדי כאחד. אם לפשט: מה שטוב לישוב (או למדינה) – טוב לפועלים; ולהיפך, ברע לו, רע גם לנו.

הדברים האלה הלא הם כתובים במשנותיהם של סירקין ובורוכוב, עוד מלפני היות ציבור פועלים גדול בארץ; וקיבלו את גיבושם, להלכה ולמעשה, בתפיסותיהם של ברל כצנלסון, בן־גוריון (“ממעמד לעם”), טבנקין, יערי, ואחרים, ולאור תפיסות אלה כיוונה תנועת הפועלים – ובביטויה המאורגן: ההסתדרות – את צעדיה.

ה“מכסימאליזם” הציוני של הפועלים, בניגוד ל“מכסימאליזם” הציוני של התנועות הימניות, לא התבטא בתביעות פוליטיות קיצוניות כלפי חוץ, אלא בתביעות מעשיות מעצמם. באסיפת כ' תמוז בשנת 1933, אמר ברל כצנלסון:

“אין אידיאה מתגלמת בתנועה ציבורית רצינית, כל עוד לא מצאה את הנושא שלה, את המגשים שלה, כלומר, לא את מי שמוכן ומזומן לבוא ‘לכל המוכן’, כי אם אשר יבוא ויתייצב בשורה ויעמוד בכל התלאות ולא יירתע מכל המעקשים אשר בדרכיה. – – – והנה באה תנועתנו וקיבלה עליה את זה, ומה שקיבלה, קיבלה ברצינות: כיבוש עבודה, שמירה, גאולת קרקע, התיישבות, משק מעורב, שלילת אפוטרופסות, עבודה עצמית, לשון עברית.”

ולאחר שנה, באסיפה שבה תבע מציבור הפועלים (העני, עני מאד), לגייס מעצמו הון, יותר הון, לחיזוק קרן היסוד, אמר:

"לא סמכנו על אחרים, לא חיכינו לאחרים, ידענו כי עלינו המלאכה, כי עלינו להיחלץ, כי עלינו להתאזר, כי עלינו להכריע את הכף. – –

*

רק לאומיות מזויפת, מוחזקת בידי אויבי הפועל, רואה סתירה בין ענייני כלל הפועלים לבין ענייני כלל האומה. תנועת־הפועלים יודעת כי עתיד הפועל ועתיד כלל־העם חד הוא. – – – היא שואפת לקברניטות בעם, ואין קברניטות אלא שירות ואחריות."

איך הושגה קברניטות זו, צעד־צעד, מעניין לראות כשעוקבים אחר דרכו של בן־גוריון בשנות העשרים, מהיותו מזכיר ההסתדרות אל עלייתו להנהגה הציונית כמנהיג פועלים (בפרקים ח‘, י’, י"א, בספרו המרתק של מיכאל בר־זוהר, “בן־גוריון”). ב־1923 הוא אומר:

“הסתדרותנו, הסתדרות פועלי־א”י, הוא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית."

ב־1925:

“הציונות הבעל־ביתית הולכת ומתרוקנת מתוכנה הלאומי ונהפכת לציונות של אינטרסנט מעמדי. ציונות מעמדית זו, המתכסה עדיין במסווה של ‘כלליות’, מתייצבת לעתים תכופות בסתירה לצרכים ולתכנים הלאומיים של הציונות המתגשמת…”

ולאחר־מכן:

“הגיעה השעה שתנועתנו תחדל להיות אגף בציונות, אלא תקבל על עצמה את כל העול ואת כל האחריות של ההסתדרות הציונית בשלמותה ובמלואה. זוהי הדרך היחידה להצלת התנועה הציונית מרפיונה, חדלון אונה, עיבוט אורחה, סילוף תוכנה, וסירוס רצונה.”

דרכן של מפלגות הפועלים אל הנהגת התנועה הציונית והמדינה ידועה היטב. פחות זכור, שההסתדרות, הסתדרות הפועלים על כל חלקיה, היא היא שהיתה המכשיר המגשים שאיפשר את עלייתן של המפלגות. בזכות התגייסותה המתמדת, בגוף ובממון, נקנתה ההגמוניה הזאת. על מה דנו ועידות ההסתדרות? על שכר ותנאים סוציאליים ושיכון? כן, גם על כך. אך בעיקר: על המשימות המתחייבות מצרכי הציונות בכל תקופה ותקופה: עלייה, התיישבות, כיבוש ענפי עבודה, הגנה. אפשר לומר: יותר משדנו בהן על זכויות, דנו על חובות: יותר משדנו בהן על תביעות דנו על ויתורים.

כך הוועידה השלישית של ההסתדרות, שהתקיימה באחת התקופות הקשות ביותר לישוב, בימי חוסר עבודה ורעב (40 אחוז של פועלי הערים היו מובטלים וחיים על סיוע), ב־1927, קיבלה החלטת על: ביצוע תוכניות השקאה בעמק הירדן ובעמק יזרעאל; הקמת מפעל התיישבות בקרבת המושבים והערים; הקמת שכונות עובדים; הקמת “ניר” (חברה להתישבות חקלאית); הרחבת ההכשרה החלוצית בגולה; שליחות ל“החלוץ”; תביעה להגדלת העלייה; וכד'.

או על מה דנה הוועידה החמישית של ההסתדרות, בימי המלחמה של 1942? – במרכז דיוניה עמד עניין ההתגייסות, והחלטותיה היו על גיוסם – “מול פני הסכנות” – של אלפים מחבריה, ליחידות העבריות בצבא הבריטי, לפלמ"ח, לנוטרות, וכו'. (“התגייסות הפועלים והפועלות העברים להגנה ולמלחמה, היא ביסודה הופעה של התנדבות מרצון. הכלל המקיים את התנדבותו לפי החוקים שהוא קובע לעצמו, אינו יכול לשאת מציאות של מתעלמים מחובה זו בתוכו”).

וכך, יש לזכור, היתה זו ההסתדרות שהתגייסה מרצונה, ביוזמתה, לכיבוש העבודה בנמלים, במפעל האשלג בסדום, להקמת ישובי חומה־ומגדל, להקמת גדר הצפון, לעזרת ישובי הספר בימי המדינה, וליתר תפקידים שניצבו, חדשים מדי פעם, ותובעי ההתנדבות.

ואם בגוף כך, גם בממון כך: היא ראתה עצמה חייבת ראשונה, לפני כל העשירים ממנה, לגייס כספים לקרנות הלאומיות, לקרן חוסר־עבודה, לקרן המגן, לכופרי־הישוב, וכו' וכו'.

ההגיון ומידת־הצדק אומרים: מדוע זה אנחנו? מדוע ראשונים? מדוע לא בעלי־היכולת תחילה? מדוע עול נוסף על כל העולים?

אבל בזכות זה שעברה על מידות אלה, וקיבלה עליה עול מצוות מרצון, ובלי לשאול מה עושים האחרים – קנתה לה את מקום המנהיגות; לא זו בלבד, אלא שאלמלא מנהיגות זו, שנקנתה בדרך זו – לא היינו מגיעים אל המדינה, והמדינה לא היתה מגיעה אל ההשגים שהשיגה.

במועצת ההסתדרות הראשונה שלאחר קום המדינה, ב־1948, אמר פנחס לבון:

“לשווא יטרחו לגלות סתירות בין ההסתדרות לבין המדינה. כשם שבתקופת הציונות חיינו על התורה הפשוטה, שהציונות יכולה להתגשם רק בדרך העבודה, וההסתדרות יכולה לפעול רק בדרך הציונות – – – כך, לא פחות, ואולי במידה יותר גדולה, נעשה זאת כאשר הוקמה מדינת ישראל. מדינת ישראל תתקיים ותיבנה רק כמדינת עובדים, וההסתדרות צריכה להושיט לה עזרתה בביצורה ובעיצובה.”

ובוועידה השביעית, שהתקיימה שנה לאחר זאת, ודנה על בעיות קליטת העלייה ההמונית ועל ה“צנע”, אמר:

"בלי מהפכה גמורה בכל הרגלי חיינו ומושגינו – אין כלל תקווה וסיכוי להגשמת תפקיד זה [של אחריות העובד לגורל המדינה]; כי מעשה כזה, כמו יצירת עם חדש ויצירת ארץ חדשה, בפרק זמן קצר כל־כך, פירושו הטלת כולנו וכל הישוב לתוך כור־היתוך רותח, אשר בו הכרחי להתיך מחדש את זכויות הבכורה, את ההרגלים, את המושגים. – – –

מוכרחים לעבור לפסים של חיי קורבן, קורבן מדעת ומתוך רצון… מוכרח להשתלט בכל ציבורנו הרגש והרצון לשאת בקורבן הקולקטיבי למען המעשה הגדול."

ובדברו על ההכרח לוותר על תביעות להעלאת שכר ועל הצורך בהעלאת פריון העבודה, הוא אומר:

“עלינו להצטמצם היום, כדי שנוכל להבטיח את מרחב המחיה לעם ולפועל, מחר, מחרתיים, ולדורות הבאים.”

התמורה שאנו עדים לה היום בקרב רובו הגדול של ציבור הפועלים בארץ, היא מהפכה גמורה בכל מערכת המושגים על יחסי מעמד־לאום; מערכת שהיוותה את הבסיס האידיאולוגי למחשבתה של ההסתדרות, ואת הבסיס המעשי להתנהגותה, מאז היווסדה. משמעה של תמורה זו היא:

התחסלות תודעת הזהות בין האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי.

סימנים ראשונים לתהליך זה נתגלו כבר לפני שנים רבות; הם נתרבו והלכו עד כדי סחף, מלאחר מלחמת ששת־הימים; הם מגיעים להתדרדרות גמורה בשנתיים־שלוש האחרונות, ועתה לעינינו ממש. בניגוד גמור למה שאמרה ההסתדרות מזה עשרות בשנים, אומרים עכשיו רוב הפועלים המאורגנים בה:

לא כל מה שטוב למדינה הוא בהכרח טוב לנו; לא כל מה שרע לה הוא בהכרח ענייננו; לא דווקא אנחנו – ועל־כל־פנים, לא רק אנחנו – אחראים לגורלה.

רק מתוך ראיית השתרשותה של תודעה “טרייד־יוניוניסטית” זו – לא חדשה בעולם, אבל חדשה בארץ, לגבי ההסתדרות ככלל, כלוז הישוב והמדינה – אפשר להבין את גל השביתות והלחצים העוברים על המדינה היום, ואשר יגברו עוד יותר בימים הקרובים.

שוב, כדי לפשט, הדיאלוג הוא זה:

המדינה אומרת: אני נמצאת בגרעונות עצומים, בגלל הוצאות הבטחון והמצב בעולם, גרעונות המאיימים במשבר חמור, בפשיטת רגל כלכלית, על עצם הקיום –

עובדי אל־על, עובדי הנמלים, עובדי קצ“א, עובדי צי”ם, עובדי חברת החשמל, המהנדסים, הרופאים, אומרים: תשברו לכם את הראש, אנחנו לא נוותר על המותרות שלנו, ולא נגרע מהם אף פרוטה אחת.

אני אומר “על המותרות” – כי מלחמתם של כל הנ"ל היא לא על הלחם והחמאה, לא על קורת גג, גם לא על חינוך הילדים, היא לא מלחמה על 2000 הלירות הראשונות הדרושות לכל משפחה כדי להתקיים, אלא על האלף הרביעי, החמישי, העשירי, המבטיחים את רכישת המותרות למיניהם, או את צבירת העודפים והנכסים. ההחלטה הנחושה היא: לא לוותר עליהם, ויהי מה! אנחנו מכאן והמדינה מכאן – הבה נראה מי ישבור את מי!

אלה הן הקבוצות “המיוחסות” של ציבור הפועלים, קבוצות הלחץ החזקות, המשיגות תמיד את מה שהנזקקים באמת אינם משיגים לעולם, ותשגנה גם להבא, כי הן בעמדות המפתח. אבל מה עם רובם הגדול של העובדים, עובדי הייצור והשירותים, המשתכרים כדי מחייתם, ועכשיו הם נלחמים לתוספות “ייחודיות” וליתר תוספות, ועם הנהגת הרפורמה במסים, יבוא גם מצדם גל אחר גל של לחצים ושל שביתות?

להם אומרת המדינה: הלא החלטנו על מצב חירום, הלא דיברנו על “הידוק החגורה”… הידוק החגורה פירושו פחות ולא יותר… פירושו הצטמצמות, פירושו שנוריד את רמת החיים… אם לא נוריד אותה, לא נוכל להתקיים…

אומרים הם למדינה: מדוע זה אנחנו? ומה עם הקבלנים, הסוחרים, התעשיינים, הספסרים, המתעשרים הגדולים למיניהם? מעלימי־המס למיניהם? המועלים? ומה עם הבזבוז העצום?

כן, אלה שאלות נכונות, ועל התביעות הנובעות מהן יש להילחם תמיד.

אבל בהן טמונים גם עוקץ הבעיה וגם סיבת התמורה הגדולה:

ההסתדרות בכל תולדותיה, לא שאלה: למה לא הם? היא אמרה: כן, אנחנו! כי אנחנו המדינה!

אילו היתה שואלת, מאז שנות העשרים ועד היום “למה לא הם?” – דבר לא היה נעשה בארץ הזאת.

השאלה הזו כשלעצמה היא פריקת העול־מרצון, פריקת האחריות, הסתלקות מתודעת זהות האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי, וכתוצאה – ויתור על ההגמוניה.

התמורה הזאת היא הרת פורענות. מעוררת חרדה.

כי פירושה: העדר הנושא האנושי לנשיאה בעול קיומה של המדינה. אם מאות ועדי־העובדים, המייצגים מאות אלפי־עובדים (והם הנם ההסתדרות היום – לא הקיבוצים, לא המושבים הוותיקים, לא שכבת ותיקים קטנה, השומרת עדיין אמונים למושגים הישנים), אומרים: שתפשוט המדינה את הרגל, לנו לא איכפת ומתביעותינו לא נזוז; אם הם אומרים: תשותק המדינה כולה ואנו על שום פריווילגיה שלנו לא נוותר; אם הם אומרים: תפסיד המדינה מאות מיליונים ביום ואנו את כרטיס הטיסה שלנו לחו"ל נקבל; אם הם אומרים: כל העבודה הזאת לכם, לכם ולא לנו – הרי גם ההנהגה החזקה ביותר לא תצליח להחזיק במושכות המדינה. העגלה הזאת תתהפך.

אם תהליך זה לא ייעצר עכשיו, מיד – תבוא אל קצה תקופה גדולה ומפוארת בתולדות העם היהודי וארצו. תנועת־הפועלים, זו שהיה לה חזון על חברה שאין דומה לה בשום ארץ בעולם – תאבד את ההגמוניה שהיתה לה בעם, במדינה – לא בגלל חילוקי דעות פוליטיים, לא בגלל השקפות, לא משום שהימין יתפוס בכוח את השלטון, אלא בגלל אובדן התודעה של זהות צרכי המעמד עם צרכי הלאום. כשתאבד אותה – לא רק דמותה החברתית של ישראל תשתנה, אלא גם על עצם קיומה תאיימנה סכנות נוספות על אלה המאיימות עליה מבחוץ.

4.7.75