אַ־פרופו הידיעות על נסיעתה של ראש־הממשלה לכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי, נזכרתי בסוציאליזם. ונזכרתי, שבעצם זה כמה וכמה שנים עומדת בראש המדינה הנהגה סוציאליסטית.

הסוציאליזם, אמרתי בלבי, אינו בשמיים, ואם איננו בשמיים, הרי מוכרח הוא להיות בארץ, ואם איננו שוכן בסתר־עב, חייב הוא להתגלות; וכל המאמין באמונה שלמה שישיגוהו משיגי־הגוף ויש לו דמיון כלשהו – חייב הוא להופיע לעיניו.

יצאתי איפוא לרחוב לחפש את הסוציאליזם.

עוד אני עומד על המדרכה ותוהה כה וכה היכן הוא, והנה אני רואה את שמעון משיח רץ על פני בכל כוח. עצרתיו ושאלתי: לאן אתה רץ, שמעון? אמר לי: אני רץ להשיג את מדד־המחיה, אני רודף אחריו והוא בורח, ואינני מצליח להשיגו בשום אופן.

עד שהוא חולף על פני וממשיך במירוצו, והנה אני רואה את מר בוקי סרוקי ממהר לכיוון ההפוך וששת כיסיו נפוחים עד להתפלץ, ארבעה במכנסיו ושניים במקטורנו. מר סרוקי, אמרתי, לאן אתה ממהר כל־כך? אמר: אני ממהר להיפטר מהכסף. – להיפטר? השתוממתי. כן, אמר, לקנות בו, לקנות בו! – מה לקנות? – הכול. מגרשים, מניות, דניש אינטריורס, שטיחים פרסיים, מיטות ספרדיות, תנורי חימום, מקררים, מטבח נירוסטה. – אבל מטבח נירוסטה יש לך כבר, אמרתי לו. – לא חשוב. העיקר לקנות. אבל אל תעכב אותי יותר, כי כל רגע שאני עומד כאן אתך ומדבר, יורד ערך הכסף יותר, ואני מפסיד. שלום.

עמדתי לבדי על המדרכה וקראתי: סוציאליזם איכה? סוציאליזם איכה? שום קול לא ענה. הבנתי כי התבושש, וחיכיתי עד הערב.

בערב לקחתי פנס ויצאתי לחפש אותו בצל הבתים ובסתר המדרגה. עוד אני עובר ממקום למקום עם הפנס, והנה מופיע לנגדי ידידי אגור בן־יקה. שאל אותי מה אני מחפש ואמרתי לו.

אמר: אה, סוציאליזם… אבל כל מיני סוציאליזם יש, ויש הנושאים שמו לשווא… סוציאליזם כמו אצל הרוסים אתה מחפש?

חס וחלילה! – אמרתי.

כמו אצל הסקנדינבים?

אולי. אולי… או אולי ישראלי, כמו שחזו אבות התנועה הזאת בבואם לארץ – עבודה. שוויון. לכל אחד לפי צרכיו…

אה, כן… – נאנח. אחר־כך אמר: הבט, סוציאליזם איננו כמו חכמות, אשר בחוץ תרונה, גם לא בשוק יתן קולו. גם לא כמו צדק הוא, אשר יופיע מיד. סוציאליזם הוא עניין מורכב, מנגנון מסובך מאד, למצוא אותו אי אפשר בפנס, כי הוא מתגלגל בין אופני מרכבת הכלכלה! זהו ענין כלכלי טהור, אתה מבין?

ונעלם.

כיוון שבכלכלה אני בור גמור, נסעתי אל מודעי זאב הירש, שהוא פרופסור־חבר בבית־הספר למִנהל של אוניברסיטת תל־אביב, וחכם־כלכלה, ושאלתי אותו: מבחינה כלכלית טהורה, האם יש מגמה סוציאליסטית בניהול המדינה הזאת?

אה, סוציאליזם… נאנח, והעמיד לפני כוסית ויסקי.

אחר־כך התיישב למולי ואמר:

אם לבעלות על אמצעי־הייצור אתה שואל – אמנם־כן: רובה הגדול של החקלאות ובערך מחצית התעשיה הן בבעלות לאומית וציבורית. אם לשוויונות אתה שואל – הרי נכון שאצלנו הפער בין המעמדות והפער בין המקצועות והדרגות – קטן מברוב ארצות אירופה ואמריקה. אם לזכויות העובדים אתה שואל – אין ספק שבתחום זה הגענו להשגים שאין דומה להם בכל ארץ אחרת, שהרי כמעט אי־אפשר לפטר אצלנו פועל ממקום־עבודתו, ומה על ביטוחי המחלה והחופשות והגימלאות וכו' וכו'. דא־עקא, שאצלנו חברו יחד כל מגרעות הסוציאליזם ומגרעות הקפיטליזם, כך שאם תפוח זה חציו אדום וחציו ירוק, תולעת אחת מכרסמת בחובו מצד אל צד ומשלחת בו רקבון הפושה בכולו.

תולעת־יעקב זו, מהי? שאלתי.

תולעת הרמייה – אמר. החולי הרע והקשה ביותר הוא זה ששיטת הכלכלה כולה בנויה על כך שהמדינה מרמה את אזרחיה והאזרחים מרמים את המדינה. וזו ואלה יודעים על כך, ושורר ביניהם מעין הסכם־רמייה־הדדי־וחוקי, והסכם־רמייה זה שם לאל את כל ההשגים.

עד כדי כך? – השתוממתי.

מה אתה משתומם? – אמר. אתה עד לאינפלציה דוהרת במהירות של כדור־שלג המתגלגל מראש ההר. אתה עד לשביתות־רודפות־שביתות עם דרישות אבסורדאליות הנענות ברובן ומדהירות הלאה את האינפלציה. אתה עד להתעשרות עצומה של ספסרים וקבלנים ותעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים, ואין לה שום רסן ומעצור, ועודך משתומם?

אני משתומם – אמרתי – משום שקשה לי להאמין שהנהגה שיש בה חברי קיבוצים, ואנשים מוותיקי תנועת העבודה, וחניכי מאורות גדולים, שאין להם אינטרס אחר אלא טובת־העם, ישלימו עם כך ולא יהפכו את הגלגל!

הוא הדבר – אמר – שכולם שבויים בפקעת הסבוכה הזאת, שאינם יכולים להתיר עצמם מתוכה, של הסכם־הרמייה־ההדדי.

כיצד?

מן המסד ועד הטפחות, מן הפועל־השכיר ועד איל־ההון, הכל מרמים ורמאותם מקובלת.

ולאחר שלגם לגימה הוסיף ואמר:

נתחיל בשכיר. שיעור המס המנוכה ממשכורתו הוא גבוה מאד, בייחוד בדרגים הבינוניים והגבוהים, גבוה מבכל ארץ אחרת. על מה לוחמים – ושובתים – השכירים? על קבלת תוספות שמחוץ לשכר־החייב־במס, כי הרי ככל שיקבלו משכורת גבוהה יותר, ינוכה מהם יותר. הם לוחמים איפוא להטבות שאינן קשורות להשגים, למאמץ, לתפוקה. נלחמים להטבות פיקטיביות: דמי נסיעה, טלפון, ביגוד, אש“ל, “ספרות מקצועית”, חינוך חינם, נסיעות לחו”ל לחינם, שבתונים חינם וכו' וכו‘. יש מנהלים המשתכרים 3000 ל“י לחודש ומזה מנכים להם 60% למס הכנסה. אבל הם חיים על 3000 ל”י נוספות, פטורות־ממס, שבצורה זו או אחרת הן תמיד על־חשבון המדינה, אם ישירות ואם בעקיפין. על הוצאות מכונית, אש“ל, חו”ל, “ספרות” וכו’ וכו' – הם חייבים להגיש דו“חים וקבלות. הם מרמים איפוא. כולם יודעים שזוהי רמייה, ומקבלים אותה. כי גם השלטונות אומרים אי אפשר שאדם בדרגה כזו יסתפק ב־1200 ל”י לחודש! מגיע לו יותר! אם כן מקבלים את הרמייה כחלק מן ההסכם ההדדי.

הוא הדבר בנוגע לנורמות ופרמיות. רובן פיקטיביות ואינן קשורות בתוספת־עבודה, בתוספת ייצור. משלמים יותר בעד אותה עבודה, בפחות מס, ותורמים תרומה רצינית לאינפלציה. שלא לומר, למוסר.

נעבור הלאה, אל בעלי־המקצועות החופשיים. הכל יודעים שרופאים, טכנאים, עורכי־דין, חשמלאים, נגרים, ויתר בעלי־מלאכות – שכולם יקרנים גדולים – נותנים שירותים ולא נותנים קבלות. המס המנוכה מהם מגיע רק לחלק קטן מהכנסותיהם. יש המעריכים שהכנסתם של רופאים בלבד, המתחמקת ממס, מגיעה ל־10 מיליון ל"י בשנה. קופת־חולים, למשל, יודעת זאת, אבל היא אומרת: טוב, רופא אינו יכול להתקיים על המשכורת בלבד, אם כן נניח לו. השלטונות יודעים זאת, והם מניחים שירמו אותם.

נעלה כמה שלבים למעלה ונגיע אל התעשיינים. כ־75% מן ההשקעות במשק – נהנות מהנחות לפי חוק לעידוד השקעות. אלה הם מפעלים מאושרים, תרתי־משמע. הם נהנים ממענקים, מהלוואות לזמן ארוך בריבית נמוכה, ופטורים ממס חמש שנים מיום שהתחילו להביא רווחים. את חמש השנים יש שיטות למתוח ל־12 שנה. את הרווחים אפשר לחלק כדיווידנדות ואלו פטורות ממילא ממס. לא זו בלבד – אלא שהיום רוב המפעלים שייכים לחברות רב־מפעליות. חברות אלה יכולות בנקל לנקז רווחים של מפעלים לא־מאושרים אל מפעלים מאושרים שבבעלותן. ואז גם אלה פטורים ממס. אמור מכאן שדווקא מן ההכנסות הגבוהות ביותר – לא נגבה מס־אמת, אלא מס נמוך ביותר!

אם לא עייפת, נפנה אל הקבלנים. ממה התעשרו קבלנים, בעיקר? מכך שקיבלו מן המדינה, ממקרקעי ישראל, או רשויות ציבוריות אחרות – כלומר, ממני וממך – קרקעות במחירים נמוכים מאד, ולאחר כמה שנים בנו עליהן בתים וחישבו את מחיר הקרקע בסכומים גבוהים מאד. או: קיבלו לבצע עבודות בטחוניות בהיקפים עצומים, וגבו עליהן סכומים למעלה מכל המסתבר על הדעת ועשו רווחים למעלה ממה שראו בחלומם. והרי גם זה על חשבון המדינה!

עכשיו: נדמה לך שבעלי ההון הם־הם ודאי המשלמים את המס הגבוה ביותר. ובכן: בארץ לא משלמים מס על הכנסות הון, על רווחי בורסה וכד'. או שהמס הזה הוא נמוך מאד, נמוך בהרבה ממס על הכנסה שוטפת, 25% לעתים או משהו כזה.

שתיתי מלוא־לוגמי מן הוויסקי, ושאלתי: מי, אם כן, משלם באמת מס־אמת?

אמר זאב: אתה מכיר את שמעון משיח?

סיפרתי לו שראיתיו רץ ברחוב, רודף אחר המדד ואינו משיגו.

או, זהו! – אמר – הוא העומד בתחתית הסולם – פועל שכיר בתעשיית המזון או בתעשיית הטקסטיל, או פקיד נמוך בדואר, עובד־מדינה או לבלר בבית־מסחר, או פועל חקלאי – הוא הנושא את הסולם על גבו. אין לו הטבות, אין לו הנחות, אין לו חשבון טלפון, חשבון מכונית, חשבון אש“ל, חשבון חו”ל, ואין לו גם כוח לחץ כמו לפועל הנמל, למשל, או למוכס, או לאקדמאי, או לעובד אל־על, או למהנדס ולרופא – והוא רץ־רץ־רץ אחר מדד־המחיה, הזיעה נוטפת ממצחו, ולעולם לא ישיגו, גם אם יצעק – לא יענו לו.

לאחר ששתינו עוד כוס, שאלתי: במה מתבטאת המדיניות הסוציאליסטית של ההנהגה הסוציאליסטית אם כן?

אמר:

זהו הפרדוכס. מצד אחד אין לך עוד מדינה – פרט למדינות הקומוניסטיות – שיש בה שליטה כל כך גדולה לממשלה על מקורות ההון ואמצעי הייצור. הכל תלויים כאן בממשלה לרבות התעשיין והקבלן והבנקאי ובעל ההון. כי רוב מקורות ההון באים מן הממשלה או עוברים דרכה, כי הם באים מן המגביות ומן הבונדס ומתקציבי הבטחון וכו' וכו', שלא לומר שהסקטור הממלכתי עצמו הוא גדול מאד. לכאורה, יכלה הממשלה לקיים פיקוח מלא על התהליכים, לחלק את העוגה בצורה שווה יותר ולחלק את העומס בצורה שווה יותר. אבל כאן אנחנו מגיעים לנקודה שממנה התחלנו: במקום להפחית את שיעורי המס ולהקפיד על כך שהמס יהיה מס־אמת, דבר שהיה מעודד את העבודה ואת הייצור, השיטה היא – הכל סמוכים אל שולחן הממשלה והרוב ניתן מתחת לשולחן. כזב לי ואיטיב לך, וכל המרבה ללחוץ – נשכר. מתנות כאן ומתנות שם. ודרכן של מתנות שהן משחיתות הן את הנותן והן את המקבל.

אמרתי לו:

נדמה לי שציירת תמונה שחורה מדי, שהרי אילו היו הכל נותנים ומקבלים מיד אל יד מתחת לשולחן – היה השולחן נהפך.

באותו רגע קרה דבר מוזר: זאב לחץ על רגלי מתחת לשולחן, ואני החזרתי לו לחיצה, ועם כך התהפך השולחן עם שתי הכוסות שעליו – עלינו.

טוב, למדתי לפחות פרק בשולחן הפוך – אמרתי, ובירכתי אותו לשלום.

26.1.73

יותר מ־50 שנה היתה ההגמוניה בתנועה הציונית, בישוב ואחר־כך במדינה – בידי מעמד הפועלים, המאורגן במפלגותיו ובהסתדרותו הכללית. אם לא במשך כל הזמן היה לו רוב במוסדות ההנהגה – הרי ברציפות, ללא הפסקה, היה הוא המנהיג בפועל.

תופעה זו, שאין דומה לה בשום ארץ ומדינה בעולם, לא היתה גזירה מטעם ההשגחה. בכל המדינות האחרות שנבנו על־ידי הגירה והתיישבות – ארצות־הברית, קנדה, דרום־אפריקה, אוסטרליה, ניו־זילנד, ארצות דרום־אמריקה, וכו' – היה חלקו של מעמד הפועלים, במשך דורות, מבוטל, מבחינת מקומו בהנהגה והשפעתו על ההתפתחות החברתית והמדינית. אם גם לעתים הגיע לשלטון, בכמה ממדינות אלה, הרי מעולם לא הגיע להגמוניה.

את ההגמוניה הזאת קנו הפועלים בארץ לא על־ידי נצחונות בבחירות, ולא על־ידי תפיסת השלטון בכוח, אלא בזכות שני דברים שהם אחד: היותם חלוצים בקיום המצוות הציוניות, והתודעה של זהות האינטרס המעמדי עם האינטרס הלאומי: תהליך בנייתה של הארץ החדשה הוא תהליך היווצרותו של עם עובד, התיישבותו על האדמה ותיעושו; קידומו של תהליך זה, בכל האמצעים, הוא האינטרס הלאומי והמעמדי כאחד. אם לפשט: מה שטוב לישוב (או למדינה) – טוב לפועלים; ולהיפך, ברע לו, רע גם לנו.

הדברים האלה הלא הם כתובים במשנותיהם של סירקין ובורוכוב, עוד מלפני היות ציבור פועלים גדול בארץ; וקיבלו את גיבושם, להלכה ולמעשה, בתפיסותיהם של ברל כצנלסון, בן־גוריון (“ממעמד לעם”), טבנקין, יערי, ואחרים, ולאור תפיסות אלה כיוונה תנועת הפועלים – ובביטויה המאורגן: ההסתדרות – את צעדיה.

ה“מכסימאליזם” הציוני של הפועלים, בניגוד ל“מכסימאליזם” הציוני של התנועות הימניות, לא התבטא בתביעות פוליטיות קיצוניות כלפי חוץ, אלא בתביעות מעשיות מעצמם. באסיפת כ' תמוז בשנת 1933, אמר ברל כצנלסון:

“אין אידיאה מתגלמת בתנועה ציבורית רצינית, כל עוד לא מצאה את הנושא שלה, את המגשים שלה, כלומר, לא את מי שמוכן ומזומן לבוא ‘לכל המוכן’, כי אם אשר יבוא ויתייצב בשורה ויעמוד בכל התלאות ולא יירתע מכל המעקשים אשר בדרכיה. – – – והנה באה תנועתנו וקיבלה עליה את זה, ומה שקיבלה, קיבלה ברצינות: כיבוש עבודה, שמירה, גאולת קרקע, התיישבות, משק מעורב, שלילת אפוטרופסות, עבודה עצמית, לשון עברית.”

ולאחר שנה, באסיפה שבה תבע מציבור הפועלים (העני, עני מאד), לגייס מעצמו הון, יותר הון, לחיזוק קרן היסוד, אמר:

"לא סמכנו על אחרים, לא חיכינו לאחרים, ידענו כי עלינו המלאכה, כי עלינו להיחלץ, כי עלינו להתאזר, כי עלינו להכריע את הכף. – –

*

רק לאומיות מזויפת, מוחזקת בידי אויבי הפועל, רואה סתירה בין ענייני כלל הפועלים לבין ענייני כלל האומה. תנועת־הפועלים יודעת כי עתיד הפועל ועתיד כלל־העם חד הוא. – – – היא שואפת לקברניטות בעם, ואין קברניטות אלא שירות ואחריות."

איך הושגה קברניטות זו, צעד־צעד, מעניין לראות כשעוקבים אחר דרכו של בן־גוריון בשנות העשרים, מהיותו מזכיר ההסתדרות אל עלייתו להנהגה הציונית כמנהיג פועלים (בפרקים ח‘, י’, י"א, בספרו המרתק של מיכאל בר־זוהר, “בן־גוריון”). ב־1923 הוא אומר:

“הסתדרותנו, הסתדרות פועלי־א”י, הוא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית."

ב־1925:

“הציונות הבעל־ביתית הולכת ומתרוקנת מתוכנה הלאומי ונהפכת לציונות של אינטרסנט מעמדי. ציונות מעמדית זו, המתכסה עדיין במסווה של ‘כלליות’, מתייצבת לעתים תכופות בסתירה לצרכים ולתכנים הלאומיים של הציונות המתגשמת…”

ולאחר־מכן:

“הגיעה השעה שתנועתנו תחדל להיות אגף בציונות, אלא תקבל על עצמה את כל העול ואת כל האחריות של ההסתדרות הציונית בשלמותה ובמלואה. זוהי הדרך היחידה להצלת התנועה הציונית מרפיונה, חדלון אונה, עיבוט אורחה, סילוף תוכנה, וסירוס רצונה.”

דרכן של מפלגות הפועלים אל הנהגת התנועה הציונית והמדינה ידועה היטב. פחות זכור, שההסתדרות, הסתדרות הפועלים על כל חלקיה, היא היא שהיתה המכשיר המגשים שאיפשר את עלייתן של המפלגות. בזכות התגייסותה המתמדת, בגוף ובממון, נקנתה ההגמוניה הזאת. על מה דנו ועידות ההסתדרות? על שכר ותנאים סוציאליים ושיכון? כן, גם על כך. אך בעיקר: על המשימות המתחייבות מצרכי הציונות בכל תקופה ותקופה: עלייה, התיישבות, כיבוש ענפי עבודה, הגנה. אפשר לומר: יותר משדנו בהן על זכויות, דנו על חובות: יותר משדנו בהן על תביעות דנו על ויתורים.

כך הוועידה השלישית של ההסתדרות, שהתקיימה באחת התקופות הקשות ביותר לישוב, בימי חוסר עבודה ורעב (40 אחוז של פועלי הערים היו מובטלים וחיים על סיוע), ב־1927, קיבלה החלטת על: ביצוע תוכניות השקאה בעמק הירדן ובעמק יזרעאל; הקמת מפעל התיישבות בקרבת המושבים והערים; הקמת שכונות עובדים; הקמת “ניר” (חברה להתישבות חקלאית); הרחבת ההכשרה החלוצית בגולה; שליחות ל“החלוץ”; תביעה להגדלת העלייה; וכד'.

או על מה דנה הוועידה החמישית של ההסתדרות, בימי המלחמה של 1942? – במרכז דיוניה עמד עניין ההתגייסות, והחלטותיה היו על גיוסם – “מול פני הסכנות” – של אלפים מחבריה, ליחידות העבריות בצבא הבריטי, לפלמ"ח, לנוטרות, וכו'. (“התגייסות הפועלים והפועלות העברים להגנה ולמלחמה, היא ביסודה הופעה של התנדבות מרצון. הכלל המקיים את התנדבותו לפי החוקים שהוא קובע לעצמו, אינו יכול לשאת מציאות של מתעלמים מחובה זו בתוכו”).

וכך, יש לזכור, היתה זו ההסתדרות שהתגייסה מרצונה, ביוזמתה, לכיבוש העבודה בנמלים, במפעל האשלג בסדום, להקמת ישובי חומה־ומגדל, להקמת גדר הצפון, לעזרת ישובי הספר בימי המדינה, וליתר תפקידים שניצבו, חדשים מדי פעם, ותובעי ההתנדבות.

ואם בגוף כך, גם בממון כך: היא ראתה עצמה חייבת ראשונה, לפני כל העשירים ממנה, לגייס כספים לקרנות הלאומיות, לקרן חוסר־עבודה, לקרן המגן, לכופרי־הישוב, וכו' וכו'.

ההגיון ומידת־הצדק אומרים: מדוע זה אנחנו? מדוע ראשונים? מדוע לא בעלי־היכולת תחילה? מדוע עול נוסף על כל העולים?

אבל בזכות זה שעברה על מידות אלה, וקיבלה עליה עול מצוות מרצון, ובלי לשאול מה עושים האחרים – קנתה לה את מקום המנהיגות; לא זו בלבד, אלא שאלמלא מנהיגות זו, שנקנתה בדרך זו – לא היינו מגיעים אל המדינה, והמדינה לא היתה מגיעה אל ההשגים שהשיגה.

במועצת ההסתדרות הראשונה שלאחר קום המדינה, ב־1948, אמר פנחס לבון:

“לשווא יטרחו לגלות סתירות בין ההסתדרות לבין המדינה. כשם שבתקופת הציונות חיינו על התורה הפשוטה, שהציונות יכולה להתגשם רק בדרך העבודה, וההסתדרות יכולה לפעול רק בדרך הציונות – – – כך, לא פחות, ואולי במידה יותר גדולה, נעשה זאת כאשר הוקמה מדינת ישראל. מדינת ישראל תתקיים ותיבנה רק כמדינת עובדים, וההסתדרות צריכה להושיט לה עזרתה בביצורה ובעיצובה.”

ובוועידה השביעית, שהתקיימה שנה לאחר זאת, ודנה על בעיות קליטת העלייה ההמונית ועל ה“צנע”, אמר:

"בלי מהפכה גמורה בכל הרגלי חיינו ומושגינו – אין כלל תקווה וסיכוי להגשמת תפקיד זה [של אחריות העובד לגורל המדינה]; כי מעשה כזה, כמו יצירת עם חדש ויצירת ארץ חדשה, בפרק זמן קצר כל־כך, פירושו הטלת כולנו וכל הישוב לתוך כור־היתוך רותח, אשר בו הכרחי להתיך מחדש את זכויות הבכורה, את ההרגלים, את המושגים. – – –

מוכרחים לעבור לפסים של חיי קורבן, קורבן מדעת ומתוך רצון… מוכרח להשתלט בכל ציבורנו הרגש והרצון לשאת בקורבן הקולקטיבי למען המעשה הגדול."

ובדברו על ההכרח לוותר על תביעות להעלאת שכר ועל הצורך בהעלאת פריון העבודה, הוא אומר:

“עלינו להצטמצם היום, כדי שנוכל להבטיח את מרחב המחיה לעם ולפועל, מחר, מחרתיים, ולדורות הבאים.”

התמורה שאנו עדים לה היום בקרב רובו הגדול של ציבור הפועלים בארץ, היא מהפכה גמורה בכל מערכת המושגים על יחסי מעמד־לאום; מערכת שהיוותה את הבסיס האידיאולוגי למחשבתה של ההסתדרות, ואת הבסיס המעשי להתנהגותה, מאז היווסדה. משמעה של תמורה זו היא:

התחסלות תודעת הזהות בין האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי.

סימנים ראשונים לתהליך זה נתגלו כבר לפני שנים רבות; הם נתרבו והלכו עד כדי סחף, מלאחר מלחמת ששת־הימים; הם מגיעים להתדרדרות גמורה בשנתיים־שלוש האחרונות, ועתה לעינינו ממש. בניגוד גמור למה שאמרה ההסתדרות מזה עשרות בשנים, אומרים עכשיו רוב הפועלים המאורגנים בה:

לא כל מה שטוב למדינה הוא בהכרח טוב לנו; לא כל מה שרע לה הוא בהכרח ענייננו; לא דווקא אנחנו – ועל־כל־פנים, לא רק אנחנו – אחראים לגורלה.

רק מתוך ראיית השתרשותה של תודעה “טרייד־יוניוניסטית” זו – לא חדשה בעולם, אבל חדשה בארץ, לגבי ההסתדרות ככלל, כלוז הישוב והמדינה – אפשר להבין את גל השביתות והלחצים העוברים על המדינה היום, ואשר יגברו עוד יותר בימים הקרובים.

שוב, כדי לפשט, הדיאלוג הוא זה:

המדינה אומרת: אני נמצאת בגרעונות עצומים, בגלל הוצאות הבטחון והמצב בעולם, גרעונות המאיימים במשבר חמור, בפשיטת רגל כלכלית, על עצם הקיום –

עובדי אל־על, עובדי הנמלים, עובדי קצ“א, עובדי צי”ם, עובדי חברת החשמל, המהנדסים, הרופאים, אומרים: תשברו לכם את הראש, אנחנו לא נוותר על המותרות שלנו, ולא נגרע מהם אף פרוטה אחת.

אני אומר “על המותרות” – כי מלחמתם של כל הנ"ל היא לא על הלחם והחמאה, לא על קורת גג, גם לא על חינוך הילדים, היא לא מלחמה על 2000 הלירות הראשונות הדרושות לכל משפחה כדי להתקיים, אלא על האלף הרביעי, החמישי, העשירי, המבטיחים את רכישת המותרות למיניהם, או את צבירת העודפים והנכסים. ההחלטה הנחושה היא: לא לוותר עליהם, ויהי מה! אנחנו מכאן והמדינה מכאן – הבה נראה מי ישבור את מי!

אלה הן הקבוצות “המיוחסות” של ציבור הפועלים, קבוצות הלחץ החזקות, המשיגות תמיד את מה שהנזקקים באמת אינם משיגים לעולם, ותשגנה גם להבא, כי הן בעמדות המפתח. אבל מה עם רובם הגדול של העובדים, עובדי הייצור והשירותים, המשתכרים כדי מחייתם, ועכשיו הם נלחמים לתוספות “ייחודיות” וליתר תוספות, ועם הנהגת הרפורמה במסים, יבוא גם מצדם גל אחר גל של לחצים ושל שביתות?

להם אומרת המדינה: הלא החלטנו על מצב חירום, הלא דיברנו על “הידוק החגורה”… הידוק החגורה פירושו פחות ולא יותר… פירושו הצטמצמות, פירושו שנוריד את רמת החיים… אם לא נוריד אותה, לא נוכל להתקיים…

אומרים הם למדינה: מדוע זה אנחנו? ומה עם הקבלנים, הסוחרים, התעשיינים, הספסרים, המתעשרים הגדולים למיניהם? מעלימי־המס למיניהם? המועלים? ומה עם הבזבוז העצום?

כן, אלה שאלות נכונות, ועל התביעות הנובעות מהן יש להילחם תמיד.

אבל בהן טמונים גם עוקץ הבעיה וגם סיבת התמורה הגדולה:

ההסתדרות בכל תולדותיה, לא שאלה: למה לא הם? היא אמרה: כן, אנחנו! כי אנחנו המדינה!

אילו היתה שואלת, מאז שנות העשרים ועד היום “למה לא הם?” – דבר לא היה נעשה בארץ הזאת.

השאלה הזו כשלעצמה היא פריקת העול־מרצון, פריקת האחריות, הסתלקות מתודעת זהות האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי, וכתוצאה – ויתור על ההגמוניה.

התמורה הזאת היא הרת פורענות. מעוררת חרדה.

כי פירושה: העדר הנושא האנושי לנשיאה בעול קיומה של המדינה. אם מאות ועדי־העובדים, המייצגים מאות אלפי־עובדים (והם הנם ההסתדרות היום – לא הקיבוצים, לא המושבים הוותיקים, לא שכבת ותיקים קטנה, השומרת עדיין אמונים למושגים הישנים), אומרים: שתפשוט המדינה את הרגל, לנו לא איכפת ומתביעותינו לא נזוז; אם הם אומרים: תשותק המדינה כולה ואנו על שום פריווילגיה שלנו לא נוותר; אם הם אומרים: תפסיד המדינה מאות מיליונים ביום ואנו את כרטיס הטיסה שלנו לחו"ל נקבל; אם הם אומרים: כל העבודה הזאת לכם, לכם ולא לנו – הרי גם ההנהגה החזקה ביותר לא תצליח להחזיק במושכות המדינה. העגלה הזאת תתהפך.

אם תהליך זה לא ייעצר עכשיו, מיד – תבוא אל קצה תקופה גדולה ומפוארת בתולדות העם היהודי וארצו. תנועת־הפועלים, זו שהיה לה חזון על חברה שאין דומה לה בשום ארץ בעולם – תאבד את ההגמוניה שהיתה לה בעם, במדינה – לא בגלל חילוקי דעות פוליטיים, לא בגלל השקפות, לא משום שהימין יתפוס בכוח את השלטון, אלא בגלל אובדן התודעה של זהות צרכי המעמד עם צרכי הלאום. כשתאבד אותה – לא רק דמותה החברתית של ישראל תשתנה, אלא גם על עצם קיומה תאיימנה סכנות נוספות על אלה המאיימות עליה מבחוץ.

4.7.75

החלפת הממשלה הנוכחית בממשלה אחרת, נבחרת, שבסיסה יהיה מפלגת הפועלים – היא עניין של פיקוח־נפש, פשוטו כמשמעו. מלחמת לבנון היא תאונת־הדרכים הקשה ביותר שקרתה למדינה מאז קומה, תאונת “הדרך הנכונה”. כשם שבכל תאונות־הדרכים הקטלניות אנו אומרים שהקורבנות הם קורבנות שווא, לא על הגנת הארץ נופלים החיילים, לא על שלום הגליל, לא על התורה הקדושה, אלא על היוקרה האבודה של קונצפציה כוזבת והרת אסון. “המשגה האנושי” – גורמם של תאונות כה רבות – הוא יקר מדי במקרה זה; יותר מחמש־מאות נפשות, כל אחת עולם מלא, ואין לדבר סוף.

אומה גדולה, של כשלוש־מאות מיליון נפש, נרעשת כאשר שני נחתים שלה נהרגים בלבנון ב“מלחמה לא להם”. הודעה מיוחדת מטעם הבית־הלבן, מזכיר־המדינה לענייני בטחון משמיע הסברים, העיתונאים מציגים שאלות מתגרות, כלי־התקשורת מתמרמרים: שניים נפלו לשווא! בישראל הקטנה, המעונה, שאלפים מבניה נפלו במלחמות, שלא ידעה יום ללא לוויות חללים – אנחנו “מתרגלים”. מונים מִספרים. עליית מחירי הדלק היא מספרים, עליית שערי החליפין של הדולר היא מספרים, חיילים נופלים בלבנון – מספרים. ככל שעולה המספר כן נעשים החושים קהים יותר.

ההשלמה הזאת, הגובלת באדישות, עם נפילת חיילים כמעט מדי יום ביומו, שלא על הגנת המולדת – היא אחד הפגעים הקשים שעשתה המלחמה הזאת בנפש העם. במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט – שגם אז נהרגו אנשים כמעט יום־יום, מיריות ומפצצות – היו האבל, וחריקת־השיניים, וההחלטה הנחושה של “ואף־על־פי־כן”, ו“לא יוכלו לנו”, ו“ידעו נא איפוא צוררינו” – מחזקים את רוח הישוב ומלכדים אותו. ב“מלחמת ההתשה” – שגם היא נמשכה חודשים על חודשים ותבעה קורבנות רבים – היתה ההרגשה הכללית שההגנה על “קו בר־לב” כמוה כהצבת מחסום בפני פלישתו של צבא גדול ומחומש היטב לעבר גבולנו. החיילים הנופלים היום – צעירים בני 18 מן הצבא הסדיר, אנשים מיחידות המילואים שהם אבות לבנים ובנות – נהרגים במלחמה לא שלנו: מיריות המתעופפות בין עדות יריבות של עם אחר; ממטעני־חבלה המתפוצצים תחת הרגליים על אדמה זרה. מניין ההשלמה עם כך? מניין האדישות של רובו הגדול של הציבור למצב, שבנסיבות נורמליות היה מעורר זעם עצום והתמרדות?

העם מסומם. “הכלכלה הנכונה” – מסתבר – היא גם “אופיום להמונים”. לא רק שהיא מסמאת את עיניו מראות מה צפוי לו כברת־דרך קצרה לפניו, אלא שהיא גם מקהה את חושיו לגבי כל דבר שאיננו חיי־שעה, הנאת־רגע־זה. בבולמוס הקניות של מצרכים, מט“ח, מניות, טיולי־חו”ל, במרדף המטורף אחר זנב־האינפלציה הבורח – אין פנאי להתעכב על גוויות הנופלות לצד הדרך, אין פנאי להתאבל, לשאול למה, להתמרמר, לצעוק.

אם זה לא איכפת – קל גם להיענות לתביעה האמריקאית לעכב את ההיערכות החדשה בלבנון לעוד כמה ימים, או שבועות. האמריקאים, המזדעזעים מנפילתם של שני אנשי “מארינס”, מוכנים – לפי הנוסח הציני הישן – להילחם עד אחרון החיילים של הזולת. ואנחנו נעתרים ל“בקשה”, כאילו המדובר ב“פוליטיקה” ולא בחיי־אדם. שהרי ברור שעוד שבוע בהרי השוף – פירושו מספר גדול יותר של הרוגים ופצועים! על מה הפעם – אם לא על שלום הגליל? אם לא על שלום הדרוזים – והנוצרים? על פאקס אמריקנה?

הם צודקים: מרחץ־הדמים שיתחולל שם לאחר צאתנו, יחול על ראשנו. מהדורה נוספת של פרשת סאברה ושתילה. אלוהים מעניש את החוטא לא רק על מה שעשה במישרין – אלא על מה שלא עשה בעקיפין. פוקד עוון על שילשים. מכה אותו בצרעת.

לבנון הופכת עלוקה, שתי בנות לה, הב הב, שלוש לא תשבענה, ארבע לא אמרו הון. בולעת אנשים, בולעת הון. מוצצת את דמינו, תרתי משמע. גם את בעיות הכלכלה אפשר היה לפתור, אלמלא המיליארדים שאנו משקיעים שם אל שק נקוב. האבסורד: מקצצים מיליארדים מתקציב הבטחון ומתקציבי הרווחה למען הבטחון בלבנון. לאחר הנסיגה אל קו האוואלי יבוא תהליך ההתמקמות וההתערות: מערכות כבישים, קווי־מים וחשמל, שדות־תעופה, רשתות אספקה, כמו בסיני לפנים. כל זה, שכבר הוחל בו, לא לבין כסה לעשור נועד, אלא לשנים.

לאחר מלחמת ששת־הימים אמרנו – ואחר־כך השלינו את עצמו – שכיבוש הגדה המערבית וחבל־עזה הוא עניין ארעי, קלף במיקוח. פקדון, עד הסכם שלום. מעט־מעט נעשה הארעי קבע. לאחר שש־עשרה שנה – וגם לאחר הקמתן של כמה עשרות נקודות־ישוב עבריות – קיימת עובדה שהיא מעבר לכל מחלוקת: אוכלוסיה של יותר ממיליון נפש, על אדמתה, נמצאת שם תחת כיבוש, משוללת זכויות פוליטיות, מופלית בזכויות אזרח. זוהי כבר הוויית קבע. את ההוויה הזאת נרחיב עכשיו צפונה, לשטחים נוספים, לאוכלוסיה נוספת. בעוד שנתיים־שלוש נשכח שסבר מי שסבר שזהו מצב ארעי, עד יעבור זעם. מכיוון שאין סיכוי שבחמישים השנים הבאות ניהפך לרוב ביהודה, שומרון ועזה, ואין כוונה שיהודים יישבו את דרום לבנון – הרי פירושו של דבר הוא שאנו נעשים ל“מעצמה כובשת” בדרך־קבע, שהיא גם “דרך חיים”. לא מעצמה כובשת בת 50 מיליון תושבים המשתלטת על אי־אלה מחוזות מפגרים ומעוטי־אוכלוסיה מעבר לגבולה, אלא “מעצמה” בת 4 או 5 מיליון, השולטים בשניים או שלושה מיליון, בעלי תודעה פוליטית מפותחת, הנתמכים על־ידי כוחות גדולים מסביבם, ודעת־קהל עולמית. מציאות כזאת קובעת את כל ה“מנטאליות” של המדינה. לא רק את הפוליטיקה שלה, אלא את אורח־החיים של אזרחיה, את דרך החשיבה שלהם, את יחסם לערכים אנושיים שונים, ובאופן כללי – את תרבותם.

לזכותו של “הליכוד” צריך לומר שהוא ניהל את מדיניות החוץ והבטחון שלו, בכל שנות שלטונו, בעקביות גמורה: המטרה הסופית היא סיפוח השטחים והרחבת גבולות המדינה עד הירדן – עידוד ההתנחלויות והקצאת משאבים עצומים להן, קידם את השגת המטרה הזאת במידה רבה. הוויתור על סיני לא היה סטייה ממנה, כי סיני לא היתה כלולה במפת הארץ המובטחת הזאת. המלחמה בלבנון, בשלביה המתקדמים, עד שערי ביירות, היתה נסיון – כושל לחלוטין – לאבטח את המדינה המורחבת מצפון, על־ידי כריתת ברית עם שותף אפשרי, או על־ידי כפייתה. על כך נהרגים.

החלפת ממשלה שהליכוד בראשה בממשלה שתפיסתה אחרת, היא לפיכך עניין של פיקוח־נפש.

והחלפה זו יכולה להיעשות רק בדרך של בחירות. בחירות בהקדם האפשרי, כמידת הדחיפות הנדרשת לפיקוח־נפש; בחירות שהסיסמה הראשונה של המתנגדים למדיניות הנוכחית, תהיה בהן ברורה ופשוטה: יציאה מלבנון, מכל לבנון, ומיד.

היש סיכוי למערך – או באופן כללי יותר ל“שמאל” – לזכות בבחירות אלה?

הסיכוי מותנה בחזרתו אל הדרך שהקנתה לו את הבכורה בארץ, לא רק ב־30 שנות המדינה, אלא גם ב־30 השנים שלפניה.

בשלושה נקנית הארץ הזאת, ובשלושה היא נארסת: בעלייה, בהתיישבות, בבטחון. מי שמקיים את אלה, לו גם השלטון. זהו שכר־המצווה, זהו הפרס. מי שעמד מנגד לאלה, היה פסיבי, אדיש או מתנגד – נדחק תמיד, תמיד, זה 80 שנה – לשוליים.

הדבר הטראגי שקרה בשנים האחרונות, עוד מלפני עלות הליכוד לשלטון – טראגי לתנועת־העבודה וטראגי לתרבות שצמחה בארץ מאז ראשית ההתיישבות – הוא שתנועה זו איבדה את הבכורה בשלושה אלה. או מכרה אותה בנזיד־עדשים של פוליטיקה.

היוצרות התהפכו: מי שעיקר כוחו היה בדיבורים – פנה למעשים; מי שעיקר כוחו היה במעשים – התגדר בדיבורים.

עובדה היא: רובו הגדול של מעשה ההתיישבות בחמש־עשרה השנים האחרונות נעשה על־ידי מי שקרוי “הימין”. על־ידי “גוש אמונים” בהתנחלויות (ואין זה חשוב, לצורך טיעון זה, אם המעשה הוא “צודק” או “לא צודק”. נבנים ישובים, והם גדלים והולכים, קמות תעשיות, אדמות נעבדות); על־ידי קבוצות, “ימניות” ברובן, שעולות ל“מיצפים” בגליל; על־ידי יזמים פרטיים, הרחוקים, כמובן מאליו, מאידיאולוגיה של תנועת־העבודה. (ואין לזלזל ביזמים פרטיים, או ללעוג להם שעיניהם רק לבצעם. ממניעים אלה “שלא לשמה”, נבנתה רוב הארץ, כל השנים בעקבות החלוצים!). וכן בעלייה. עובדה היא: רובה הגדול של העלייה “הציונית” היום – היא עלייה של אנשים דתיים. והיוזמה לעידודה ולהגברתה של העלייה מארצות הרווחה, באה שוב – מ“גוש אמונים”, ולא מתנועות־הנוער החלוציות. והעובדה המצערת עוד יותר היא, שגם בבטחון – אותו תחום שבו יורשי ה“הגנה” והפלמ"ח, ובעיקר אנשי הקיבוצים, היו המובילים – עכשיו הם נסוגים והולכים, ומפנים את מקומם לאחרים, שחיילי “ישיבות ההסדר” הם מן הטובים שבהם.

בו־בזמן עסקה תנועת העבודה ב־פוליטיקה. כלומר, במה שעסק הרביזיוניזם עשרות בשנים. לא הקימה ישובים בגליל ובנגב, לא שלחה שליחים לצרפת, אנגליה, ארגנטינה, ארצות־הברית, לעורר את היהודים לעלייה ארצה, ולמצוא דרכים חדשות לקרבם לרעיון העלייה (כפי שעושה זאת עכשיו ועד ציבורי פעיל; שוב, ביוזמת אנשי “גוש אמונים”). וגם על “שכבות המצוקה” – העומדות בראש דאגתה של כל תנועה סוציאליסטית – לא נתנה הרבה את דעתה. אפילו ההסתדרות – תמכה בעיקר במאבקיהן של השכבות המסודרות, בעלות השכר הגבוה, של ציבור העובדים – חברת החשמל, אל־על, מהנדסים, אקדמאים, וב“פוליטיקה” – השאירה את העניינים “היהודיים” (כמו, למשל, עניין יהודי ברית־המועצות) ל“ימין”; לא הלכה בראש, אלא הזדנבה.

ה“מהפך”, מלפני שש שנים, היה איפוא לא רק בחילופי שלטון – אלא בשינוי מערכות כללי ומעמיק בארץ; תנועת־העבודה ויתרה על מעמדה כחלוץ ההולך בראש, הנושא באחריות לתהליך ההגשמה הציונית, בארץ ובעולם היהודי – ודחקה עצמה יותר ויותר למעמד של אופוזיציה מדברת־ואינה־עושה.

מדיניות הליכוד – שעיקר מטרתה היה הרחבת גבולות המדינה בדרך של כפייה ובכוח הנשק, במחיר הרס הכלכלה ואובדן נפשות רבות – התנפצה לבסוף אל ההרפתקה הנוראה של מלחמת לבנון. זוהי הזדמנות לתנועת־העבודה לחזור אל השלטון. אבל לא החזרה אל השלטון עיקר – אלא החזרה אל עצמה.

7.9.83

השאלה היא כמה דם נקיים אנו יכולים לשאת עוד על מצפוננו, כבני־אדם, כיהודים. היכן הוא הגבול? עוד מאתיים נפש? שלוש מאות? אלף? ואחר זאת נאמר די – יותר מזה אי־אפשר לשאת? האשמה כבדה מדי? או שאין גבול?

שהרי איש אינו מכחיש שנשפך דם נקיים בלבנון, והרבה. לרבות “ילדים”. אני כותב “ילדים” במרכאות, וזה נורא. כי נהרגים ילדים בלי מרכאות, גם בלי גפיים. אבל בגין מדבר בשם הילדים, על כן אני נאלץ לכתוב “ילדים”.

איזה תוקף מוסרי יש עוד לדיבורים על “דם ילד יהודי”? איזה תוקף יש להזכרת ילדי מעלות, או הילדה בנהריה, או מיליון וחצי ילדים? ואיך אפשר לדבר על כך – כמו שעושה מנחם בגין – בלי רעד בקול, בלי השתתקות לרגע, בלי שתתקוף חרדה את המלים עצמן, וללא הרגשה של חילול שם־שמים?

האומנם כל הקהלים שלו – לרבות קהל פעילי המגבית – צרי־מוחין כל־כך, בעלי שומן עבה כל־כך, “טפש לבם”, שאינם חשים בזיוף?

נכון שהתמונות של רשתות הטלויזיה הזרות הן סלקטיביות, מעוותות את הפרופורציות וכוונות רעות מאחוריהן. אבל מה שרואים הוא אמת. וגם המצלמות שלנו אינן יכולות להתעלם מן המשפחות מוכות־ההלם, המתהלכות עם פליטת חפציהן כמו לאחר רעש־אדמה, נודדות מבוהלות ממקום למקום, ואנו הצופים בבית, יודעים שלא תמצאנה מנוח לכף רגלן. או מבתי־החולים הפגועים, כשהאלונקות מוסעות, כמו מתוך טירוף, אל מקום מקלט, שאיננו.

ומלבד זה, גם בבית־חולים רמב"ם בחיפה אפשר לראות את הילדים האלה, קטועי הגפיים.

כמה יכול המצפון לשאת? עוד חמש מאות כאלה? ואז נאמר די? יש לנו “הצדקה”. והיא מחזיקה מעמד אחרי חמישים ההרוגים הראשונים מקרב האוכלוסיה האזרחית שאיננה אוכלוסיית אוייב, ואחר מאתיים ההרוגים הנוספים, ובשארית כוחה היא נאחזת בקרקע גם אחר השלוש מאות: המחבלים הם המחזיקים באוכלוסיה הזאת כבבני ערובה. הם התמקמו בתוכה ומוצאים מחסה מאחורי הנשים, הילדים, הזקנים, שלא חטאו. כמה מאות אלפים.

וזה נכון. הם בני־ערובה. ולחוטפים אותם, או למסתתרים מאחריהם, לא איכפת.

ובכן: ידינו לא שפכו את הדם הזה? הוא יחול על ראשם?

הלא בכל המקרים של חטיפת בני־ערובה או החזקתם – בבניין, במטוס, בבנק ששודדים חדרו אליו – המצב הוא כזה:

יש שתי רמות מוסר: האחת של החוטפים, האחרת – של אלה המבקשים לתפוש אותם ולהעמידם לדין, או לחסלם – המשטרה, הצבא, או אזרחים שומרי־חוק, שלהם כן איכפת! איכפת מאד שלא יפול גם אחד מבני־הערובה, שאינם אשמים! ההבדל הזה, בין שתי רמות המוסר, הוא הקובע את אופי הפעולה.

כאן, בלבנון, אנחנו מענישים את בני־הערובה! לא רק שאנחנו ממיתים בהם, עשרה על כל אחד מן הפלישתים, שהרי כשממוטטים בפצצת־ואקום בית בן שמונה קומות – אי־אפשר כלל שדייריו לא ייהרגו! – אלא גם מונעים מהם מים, אוכל, תרופות, שאינם חסרים לחוטפיהם!

ובכן, אנחנו יורדים לרמת המוסר של החוטפים, מאמצים אותה לעצמנו.

קודם – בצור, בצידון – היה זה כך: אם לא נפציץ, ייהרגו חיילים שלנו. “מוטב שייהרגו מאה מהם ולא אחד משלנו” – כמו שאמר אחד המפקדים.

עכשיו, בבירות, זה כבר אחרת: אם לא יצאו המחבלים את העיר, נציק לבני־הערובה שלהם. נציק להם כל־כך, נפציץ אותם כל־כך, נכתוש את העיר כל־כך, לא להשאיר בה אבן־על־אבן – עד שייאלצו לצאת!

זהו צעד נוסף במדרון המוסרי הרץ אל התהום שהמחבלים מצויים בה.

המפחיד ביותר הוא, שמעט־מעט – או נכון יותר: מהר מאד – חודרת לתודעה הלאומית שלנו, בסיוע חזק מצד המיתוס הדתי – נורמה חדשה (ועתיקה מאד) של “מוסר יהודי”.

למוסר היהודי יש יותר מפן אחד.

ישנו המוסר של אברהם אבינו, אבי האומה, המבקש על סדום שלא תופצץ, אפילו אם יש בה עשרה צדיקים בלבד. לבל ישחית אלוהים “בעבור העשרה”. מוסרו של הלל הזקן, שאמר, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. ויש מוסר של “החרם תחרימם”, “לא תחיה כל נשמה”, ו“טוב שבגויים הרוג”.

גם זה וגם זה “מוסר יהודי”. והבחירה היא בידינו.

זה כמאה שנה, מאז ראשית ההתיישבות הציונית, היתה הבחירה לצד המוסר הראשון, הפתוח, הנאור, שהוא יהודי ואוניברסאלי כאחד. זה מה ששיווה את האופי ההומאני למפעל הציוני. הוא שקבע את יחסינו לשכנינו, לעמים אחרים בכלל. הוא שהכתיב את מדיניות ה“הבלגה”, הוא שעצר בעד פעולות תגמול עוורות והתנפלויות נקם. הוא שהעמיד אותנו על מישור גבוה, גבוה הרבה, מזה של כנופיות מרצחים, המונים מוסתים, וארגונים הצועקים השמד ומחנכים את ילדיהם לכך.

עכשיו, בקרב חוגים רחבים, חודר יותר ויותר המוסר השני – השוביניסטי־דתי. לא בקול ענות חלושה ולא בהצנע ובהסתר, אלא בגאווה ובהסתמכות על מצוות והלכות. יותר ויותר אפשר לשמוע ולקרוא דברי רבנים, תלמידי חכמים – ובעקבותיהם שרים חברי־כנסת, מפקדים – המדברים על כך שאכן זהו “מוסר אלוהים”, שכמו ההבטחה, יש לו אישור וקידוש מלמעלה: יש דם ויש דם, ודם יהודי הוא סמיך יותר, סמוק יותר. ויש גם מצווה הבאה בהריגה.

ואז אפשר, ללא כל היסוס, ללא כל נקיפת מצפון, ללא תחושת הציניות שבדבר – לזעוק חמס על ילדים יהודים שנהרגו, ובה־בשעה ממש, באותם רגעים ממש, להטיל פצצות על ילדים בביירות.

לא קשה להחדיר את המוסר הזה. יש לו קסם משלו. כמו הקסם שבקריאת המונים במקהלה, בצעידתם בסך בצעדים קצובים ומהדהדים, או בקריאות נקם חנוקות. הדם עולה. צמרמרות עוברות בבשר.

כך, באחד הלילות ברדיו, לפני כמה ימים, תוך כדי נסיעה, אני שומע את השיר “עוד אבינו חי!” באכסטאזה עצומה, בקולות עולים ומתלהבים, שירה שבאה לאחר איזו דרשה שהיתה בה תהילת המלחמה, “מלחמת מצווה” בגויים – משהו מיסטי, שקול הדם עונה לקראתו…

וזהו בדיוק הקול המחריש את המצפון ומשתיק אותו. לגמרי.

השאלה היא: אחרי איזה קול אנחנו הולכים? ולאן נגיע אם נלך אחר הקול המיסטי־היהודי־הפולחני־הקדום המפלה בין דם לדם?

15.8.82

בשום מלחמה ממלחמות ישראל לא צעק דם הנופלים כפי שהוא צועק עתה במלחמת לבנון. אמו של הרץ הפצוע, המבשר לה על נפילת המלך שאול – בשירו הידוע של נתן אלתרמן – מנחמת אותו: “את המלך פקד הדין / אך יורש לו יקום עד עת / כי עלי אדמתו השעין / את חרבו שעליה מת.” המשורר, לשם הדגשה, מפזר את האותיות של “עלי אדמתו”.

לא על אדמתנו. בארץ לא־שלנו, מסוכסכת, “אוכלת יושביה”, שבה “דמים בדמים נגעו”, שאין סוף בה לרצח ולהרס. אפילו בסיני – היה זה לא על אדמת זרים: ארץ לא־נושבת, מדבר בו הלכו אבותינו ארבעים שנה בדרכם לארץ המובטחת, וגיא מלחמות.

שר־הבטחון הנוכחי מנחם את המשפחות השכולות, ואומר, כמו שאמרו שר־הבטחון הקודם, ראש־הממשלה הנוכחי, ראש־הממשלה הקודם: הם נפלו למען שלום ישובי הגליל. כדי שהילדים בקרית־שמונה ובנהריה ובאביבים לא יחיו בפחד ולא יישנו במקלטים.

אבל זכרון העם איננו קצר כל־כך. הוא זוכר שנים של שקט – לפני הפלישה ללבנון – כשלא בכל יום, גם לא בכל חודש, החרידו את מרקע הטלוויזיה תמונות הלוויות, והשינון המצמרר – שנעשה כבר שגור כמו פסוקו־של־יום – של “צדק לפניו יהלך”. והוא זוכר שגם בימים הקשים, כאשר קרית־שמונה כמעט והתרוקנה מתושביה – היה זה לאחר תגובה־על־תגובה, מעגל קסמים שאפשר היה לשבור אותו ללא קורבנות רבים, כי היתה זו תקופה שגם באש"ף נשבו רוחות אחרות, של יתר מתינות, של חיפוש מוצא פוליטי כלשהו, לאחר היוואשות מפתרון הסכסוך בדרכי טרור.

והוא שואל מדוע דמם של מאות בחורים, בנים 18 ו־19, ואבות לילדים בני 30 ו־35 מאשדוד ובית־שאן וחולון, ועוספייה ובית־ג’ן – סמוק פחות מדמם של הבודדים שנהרגו מהפגזות על ישובי הספר הצפוני? מדוע יש בזה כפרה? מהו חשבון הדמים הזה? האם יש בו הבטחה לעתיד טוב יותר?

לא היתה עוד מלחמה, בכל מלחמות ישראל מאז עצמאותה, שבה חיילים רבים כל־כך, ללא הבדל “מוצא” פוליטי – שאלו רגע־רגע לשם מה הם מסכנים את חייהם כשהם מתהלכים על שדה־מוקשים שאין לו גבולות, בארץ יורקת אש, הרחק מבתיהם. לא הפחדנים ומוגי־הלב שואלים. האמיצים שואלים.

מבטיחים לנו שהנה־עוד־מעט – רק יושג הבטחון מעבר לגבול הצפוני, רק תשקוט שם הארץ – והצבא יסוג לגבולו, כי “אין לנו שום כוונות כיבוש”.

אבל זוהי הבטחת־שווא, שגם המשמיעים אותה יודעים שהיא כוזבת, כי אין חכם היודע עד מתי. אין חכם היודע מתי תשקוט שם הארץ.

כאילו לא די היה לנו באויב ה“ההיסטורי” של הציונות – הבלתי־נמנע, שהיה מחוייב המציאות של שיבת היהודים לארצם ושאיפתם למדינה עצמאית בה – זה של ערביי הארץ – הקמנו עלינו אויבים נוספים: השיעים, הדרוזים, מחר גם המארונים, של לבנון; שעכשיו גם הם לוחמים בנו בנשק, במטעני־חבלה, בטרור.

ניפצנו את “מכונת המלחמה” של אש"ף לרסיסים. אבל במלחמת טרור פרטיזאנית – עשרת־אלפים רסיסים טעוני־נפץ, כוחם לא נופל מגוש־נפץ אחד, שלם. ועם הריסת “מכונת המלחמה” – הרסנו עוד דברים רבים: את האיזון הממוסד ששרר בחבלים רבים של לבנון; את הנייטראליות־למעשה של חלקים גדולים באוכלוסייתה; את הנטייה להשלמה עם מצב קיים. נכנסנו לתוך העיסה הלבנונית כחומר מתסיס, מדליק, מפוצץ.

אפשר להאמין בכנות ההכרזות ש“אין לנו שום כוונות כיבוש” בלבנון. אבל בעל־כורחנו ניהפך לכובשים. מתוך הגנה עצמית, מתוך הצורך בפעולות הענשה, מתוך ההיגררות למעשי תגמול, מתוך ההכרח להשתלט על אוכלוסיה סוררת ומתמרדת. ככל שיארכו הימים, כן ייהפך הארעי לקבע. יתמיד את עצמו בדפוסים של “נוהלים”, תקנות וחוקים. מי יוכל לומר מתי “הבשיל הזמן” לנסיגה? למי תהיה ערובה – גם אם יושגו הסכמים בין העדות בלבנון, בינן ובין סוריה – שלא יחזור התוהו־ובוהו? שמחבלים לא יסתננו לאיזור שליטתו של צבא לבנוני חלש ובלתי מקובל על הרוב? “ברגע שנהיה בטוחים שלא תהיה התקפה על ישובינו – נצא מכאן” – אומר ראש־הממשלה בביקורו במוצב בלבנון. “כל עוד יש סכנה ממחבלים, מסורים, מאחרים – אין לנו ברירה אלא לשבת כאן” – הוא אומר.

כאילו אמר: נשב כאן עד אחרית הימים. כאילו אמר: נשב כאן כל עוד אנו יושבים בארץ־ישראל. ימים שאין בהם “סכנה ממחבלים, מסורים, מאחרים” – אלו ימות המשיח.

חיי אלפי חיילים הנמצאים על אדמת לבנון – יקרים מן ה“כבוד” המדומה של סירוב להודות בכשלון. המלחמה בלבנון נכשלה. היא המיטה אסונות וחורבן ולא הביאה שום תועלת. היא לא הפחיתה את מספר הנהרגים אלא הגדילה אותו עשרות מונים. לא נשקף ממנה שום אור של נצחון באופק הרחוק, שום ימים טובים של שקט ושלווה. צריך לחזור לגבולנו ולהתבצר בו. להגיח ממנו – אם אמנם יימשכו מעשי האיבה – עשרים ק"מ, ארבעים, ולהכות באויב. להכות בו במטוסים, ולחזור. להגן על עצמנו במיטב כוחנו מפני “מחבלים, סורים ואחרים”, כפי שנהגנו מאה שנים: על אדמתנו.

11.11.83

מונולוג בשני פרקים

א

“העניין הוא בזהות העצמית שלנו, בבנייתה־מחדש של הזהות העצמית…”

אני יושב בביתה של אריאלה, ומקשיב לדבריה. אריאלה היא פסלת, בשנות החמישים הראשונות שלה, והיכרותנו היא רבת־שנים. הפסלים, פסלי־ארד בעלי צורות שבורות ואוצרות־כוח, הם בחדר הסמוך. אל החדר הזה, שבו אנו יושבים, מסתננת השלווה הקיצית, רחושת האורנים, מן החצר הירוקה.

כשאני שומע את דבריה, על “איבוד הזהות העצמית שלנו”, או על טשטושה, ונכבש להם יותר ויותר, אני מפסיקה ושואל אם מותר לי לרשום אותם. היא צוחקת: “מה, לפרסם?!” אני אומר, כן, מדוע לא, יש “עניין ציבורי” בזה, ומשכנע אותה לבסוף, לאחר מחאות רבות.

פגישותינו מאז ימים רחוקים, בהיותה בפלמ"ח, ואחר כך חברת קיבוץ שלוש שנים, הן אקראיות, וברווחי־זמן גדולים, של שלוש שנים, חמש, יותר. אבל כל שיחה אתה מעוררת מחשבה, כי הדעות שהיא משמיעה, וצורת הבעתן, תמיד יש בהן איזה אתגר. היא חושבת המון, בשעות הרבות השותקות, כשידיה עוסקות בפיסול…

“אספר לך דבר שהיום, בראייה לאחור, הוא נשמע לי פנטאסטי” – היא אומרת משחוזרת לשנים רחוקות – “סצינה קומית, ובה בשעה… אולי יש בה גם משהו פיוטי: בהיותי כבת 16, בתנועת הנוער, בתל־אביב, הייתי מאוהבת במדריך שלי, מבוגר ממני בכמה שנים. לאחר היסוסים רבים, מצאתי עוז בנפשי לבקש ממנו להיפגש אתי ביחידות. נפגשנו בערב, בסוכה שבחצר המועדון. כשישבנו שם על הספסל, ואני רועדת בתוכי… עכשיו צריך היה לבוא וידוי האהבה, נכון? הלא רציתי לשפוך את לבי לפניו! ומה היו הדברים שיצאו מפי? מה פרץ מתוכי? – היה זו מונולוג ארוך על רגש האשמה שאני חשה כלפי הערבים… כך ביטאתי את אהבתי… מצחיק, לא?”

אינני צוחק. זה “פיוטי מר”, הייתי אומר.

“אבל בעצם, את רגש האשמה הזה אני זוכרת עוד מהיותי ילדה בת עשר, שתים־עשרה. אני ילידת הארץ, כידוע לך, וגדלתי בבית שלא היה ציוני. משפחתי התגלגלה לארץ־ישראל, כמה שנים אחר המהפכה הרוסית, כמעט בדרך מקרה. הבריחה גבולות וחשבה קודם על לאטביה, צרפת… הגיעה לבסוף הנה. מצד אמי היתה זו משפחה יהודית־שורשית, משכילית, שנהגה לפי ‘היה יהודי בביתך ואדם בצאתך’. מצד אבי היתה זו משפחת יערנים וחוואים, שזרם בה דם נוכרי, רחוקה מיהדות. אבל לי – ארץ־ישראל כבר היתה מולדת יחידה. אני שואלת את עצמי מניין לי רגש האשמה הזה, מילדות?”

אריאלה איננו שמה. היא ביקשה להישאר בעילום־שם. אבל אקרא לה כך. שמץ “הדם הנכרי” ניכר בפניה: פנים רחבות, בעלות עצמות לחיים בולטות, ובהירות רחבה במבט. גם דרך דיבורה אינו של צבר טיפוסי, במבחר המלים, בנטייה לדייק, בהגדרת הרגישויות.

היא מספרת איך בהיותה בתנועת הנוער הלכה “לחפש אלוהים אחרים”, בגלל אותו רגש־אשמה. בתנועה לא הרגישה עצמה בת־בית. “אאוּטסיידר”. חשה סלידה כלפי הרגשת השובע, שביעות הרצון העצמית, ששררה בין “ילדי השמנת” של העילית ההסתדרותית, בני פקידים, עסקנים, אינטליגנציה עובדת, שחיו אמנם בצניעות (“צניעות מתהדרת במקצת”). אך היוו מעין משפחה בעלת קשרים הדוקים, עם פרוטקציוניזם מובן מאליו. קליקה רחבה למדי. והיא היתה ממשפחה “בורגנית”, אף כי לא אמידה. ניסתה תחילה להצטרף לנוער העובד, כי “לעשות משהו למען בני העוני, היה זה כמו לכפר על חטא.” אחר־כך לנוער הקומוניסטי (פ.ק.פ. באותם הימים), שלחם, כידוע, נגד העוול שעושה הציונות לערבים. אך גם שם לא מצאה את מקומה. “לא אהבתי את האנשים. הם היו וכחנים ומלאי שנאה בעיניים, צנומים, קנאים, עם המון שנאה. והלא רעיונות מתלבשים באנשים, לא? זהו קשר כמו בין תוכן וצורה!”

“אני חוזרת אל רגש האשמה. אל מקורו. הרי אז לא היינו ‘כובשים’ וגם לא ‘מנשלים’. מיעוט היינו. מתיישבים על אדמות שנקנו בכסף, שוממות ברובן. האם היתה זאת סובלימציה של פחד? – אולי. אני זוכרת, בהיותי ילדה קטנה, במאורעות 36', את אבא מצטייד במשאבת־גומי להגן עלינו מפני פורעים, וראיתי סכינים בעיני. ידענו שהערבים שונאים אותנו. כשאומרים לך ששונאים אותך, הרי אם אתה אדם רגיש, ועם זה יש פחד בלבך, אתה חש אשמה. אולי הפחד והאשמה ירדו כרוכים זה בזה, אינני יודעת.”

אביה, אני יודע, נהרג ב־47' מידי ערבים. על גבול יפו־תל־אביב.

“מעניין: לעולי גרמניה היה יחס אחר לערבים משהיה לנו, ילידי הארץ. היה להם רספקט אסתטי כלפיהם. בדומה לזה שהיה לבריטים. רספקט לסגנון, לתרבות מושרשת, מנוגדת לבאלגן ה’גליצאי' שהביאו הנה עולי מזרח אירופה. אולי משום כך נטו רבים מהם ל’ברית שלום'. הם לא היו אנשי חרב, והם רצו לראות כאן חיים ‘יפים’. יפים יותר מבגרמניה. אבל גם אצלם היה זה כרוך בפחד.”

אריאלה חולפת על פני השנים: שנות מלחמת־העולם, המאבק, ההעפלה, כאשר התחושה שהננו חלק ממחנה גדול הלוחם על חייו ועל זכות קיומו, נטעה בנו הרגשת צדק חזקה, בלתי מעורערת, שדחקה כל רגש אשמה כלפי הערבים. ואחר־כך מלחמת העצמאות – שבה הישות הערבית היתה אויב גלוי, שיש להלחם בו פיזית, ולנצחו –

“רק לאחר הנצחון, לאחר שהאבל על ההרוגים הרבים התכווץ אל בתי המשפחות השכולות, נסוג, ככה, מפני הרעש של העשייה הגדולה של ראשית המדינה – התחיל שוב לחלחל איזה רגש אשמה – על הפליטים, המגורשים, הכפרים ההרוסים… אבל הוא היה נחלת יחידים, בעלי רגישות גבוהה… ‘חירבת חיזעה’, עוד כמה סיפורים ושירים…”

היא קמה להכין לנו קפה תורכי, וכשאנו גומעים ממנו, היא אומרת:

“שמת לב שב’עיר היונה' אין זכר לרגש אשמה? וזה אלתרמן! שבכמה שירים של ‘הטור השביעי’ שלו מחה, זעק, הוכיח!… אתה יודע מדוע? – אני חושבת ש’עיר היונה' נכתב מתוך חרדה גדולה למה שעתיד לקרות בעתיד. חרדה שמא ניכחד. הוא רצה להשאיר עדות. אפוס של גבורה כעדות לדורות הבאים.”

כן, כן, עוברת בי צמרמורת.

אחר־כך היא מדברת על המפנה, המפנה שחל – אחרי מלחמת סיני, ב־56' – בתדמית העצמית שלנו ובתדמיתנו בעיני העולם.

“הנצחון הזה – המהיר, הסוחף, הבליץ־קריג – השאיר אחריו, בי על־כל־פנים, משקע עכור, מר, לא נעים, לא נקי. כאילו הצדק שלנו התעוות, קיבל גוון אימפריאליסטי. הברית הזאת עם אנגליה וצרפת – שעד היום אינני יודעת אם היא היתה באמת הכרחית, אם לא היינו מנצחים בלעדיה – נראתה, גם בעיני, מין טכסיס ערמומי, שטימא את ‘טוהר הנשק’ שלנו, שתמיד התגאינו בו. ובעיני העולם – בפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות, לא היינו עוד העם הקטן והנועז, התנ”כי, הלוחם בעוז רוח על חירותו וראוי להערצה – אלא חוליה באיזה קשר חשאי, אימפריאליסטי, רב־מזימות. נאלצים היינו להתנצל…"

היכן היתה אריאלה? – אני מנסה להיזכר. שני בנים גדולים לה ובת, אחד מהם פרופסור נודע, היא גרושה זה שנים רבות. לא איבדה את יופיה, שיש בו משהו קשה ועקשני ומסוגר. היא היתה פה, עם עצמה, והיא היתה בארץ כולה. “הביוגרפיה הרוחנית” שלה מקבילה לביוגרפיה של דור שלם, ובכל־זאת הולכת לצדה, בשוליים, בשביל צר שכבשה לעצמה. אני חושב על כך כשהיא מדברת על “המנטאליות החדשה” שצמחה בארץ עם “הערצת הגנרלים”, עם צמיחתה של עילית צבאית, מקצועית, עם ברק, זכויות, הילה; כשלא הכירה את עצמה, את עצמנו.

"כמו אז, בתנועת־הנוער, הרגשתי את עצמי שוב מבחוץ. ‘אאוטסיידר’. אזרחית במדינה חזקה, אבל המדינה החזקה הזאת איננה אני. לא יכולתי להזדהות עם ממדי הכוח שלה, שנראו לי מעבר לכל פרופורציה. נוצרה בי סתירה בינה ובין התדמית שלי על עצמי ועל הארץ שאתה הזדהיתי. בינה ובין המיתוס החדש של הערצת הכוח, של האמונה המיסטית כמעט בגאונות הצבא, הגנראלים, ה’מוסד'. הייתי קמה בבוקר, ממששת את עצמי ושואלת, האם זו אני?

*

כשיש פיצול אישיות כזה, בין אדם ובין התדמית שלו על עצמו, קיימות שתי אפשרויות: או שאתה נכנע לתדמית החדשה שנכפתה עליך, מפתח אותה ומנפח אותה, וכדי להצדיק אותה, בעיני עצמך ובעיני העולם, אתה מפריז בה; או שאתה מחליט להינתק ממנה לגמרי, ואומר: זה לא אני ואין לי חלק בזה!

למעשה כך נחלקה הארץ. מצד אחד היה האלמנט המנופח, הארוגנטי, שנהנה מן ההילה הצבאית או עמד בצלה, מתנשא, שחצני, ‘אנחנו ואפסנו עוד’; ולעומתו – אלמנט שהצהיר: אני שונא את כל זה. טוטאלית! ואלמנט זה, חלקים ממנו הלכו והתרחקו, התרחקו מן הציונות בכלל! הגיעו לכלל שנאה!

אני לא יכולתי להשלים לא עם זה ולא עם זה. השחצנות קוממה אותי. אבל בה בשעה ידעתי שגם הכוח, והכשרון ו’הגאונות הצבאית' וכל זה – גם הם חלק ממני! אני חייבת להם את החיים! איך אני יכולה להתנער מהם לגמרי? אמרתי לעצמי…

אולי נפסיק בזה?" – אומרת אריאלה. “מה זה מעניין? מה שקרה בארץ, כל אחד יודע, והיחס האישי שלי… למה זה צריך לעניין את מישהו?”

אני אומר לה שזה מעניין דווקא מפני שזה אישי, ולא מתנתב למסגרות הידועות, הפוליטיות. אני אומר לה שנמאס כבר לשמוע בכל כלי התקשורת, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה, את אותם האנשים עצמם, שבוע־שבוע ארבעה ראיונות עם דיין, שלושה עם פרס, שלושה עם רבין, וייצמן, אבן, שרון, וחוזר חלילה, במשך שנים, מתוך חוסר דמיון מדהים, שגורם לסטגנאציה מחשבתית, ורוצים לשמוע קול אחד, יחיד…

אנחנו מפסיקים. מדברים על מכרים משותפים. אחר־כך אני מחזיר אותה אל הזמן, אל הימים שלאחר מלחמת ששת־הימים. היכן עמדה היא?

“אני?.. אני לא יכולתי להסתדר עם זה” – היא צוחקת – “כל זה היה גדול עלי! מן הנצחון עצמו גם אני הייתי באופוריה, כמו כל העם, כמובן, אבל מיד אחרי זה… הלא תוך ימים ממש, חלו שינויים עצומים! שינויים במנטאליות, אני מתכוונת! אנשים שהיו יריבים נוראים במשך עשרות שנים, מצאו את עצמם במחנה אחד, ולהיפך…”

ואחר־כך:

"הבט, היתה הפגישה עם הערבים בשטחים. אני לא רציתי לנסוע, אבל נגררתי. זה היה מזעזע, לדעתי! במקום מפגש של התאפקות, צעד־צעד, מתוך זהירות וחשדנות הדדית – השפענו עליהם ‘אהבה’! התנפלנו עליהם בחיבוקי־דוב, עליהם ועל השווקים שלהם ועל הנופים ועל המקומות הקדושים! ללא כל התחשבות ברגשותיהם! ומתוך שחצנות, או תמימות מטומטמת, אמרנו לעצמנו: הפרימיטיבים האלה יראו אותנו, כמה אנחנו נחמדים, ויראו איזה דברים יפים עשינו בארץ – תל־אביב! נתניה! – ויתאהבו בנו! ובה בשעה הם יהיו גם חוטבי־עצים ושואבי־המים שלנו, במקום אנשי המעברות! לא יכולתי לראות את הבטחון הזה שלנו, את גסות הרוח, הקהות, האטימות! דיברנו אליהם כאילו היו אבק־אדם, ללא תרבות, מסורת, כבוד עצמי! קבלני־העפר שלנו הרגישו עצמם עילית תרבותית כלפיהם! כולנו, כולנו סיגלנו לעצמנו מנטאליות של קבלני־עפר! זה היה איום בשבילי!

ולעומת זאת, אני – שהייתי פעם שמאלנית, יונה־שביונים, שלא יכולתי לתפוס איך המטנו שואה על המוני אנשים, על צבא שנס יחף על נפשו, על אלפי שבויים, פליטים – לא מצאתי עצמי גם ב’שמאל‘. כי לא יכולתי להיות שופר ‘הצדק’ של הערבים; כי ידעתי שה’צדק’ שלהם הוא רק צדק של מנוצחים, כמו ה’צדק', של הגרמנים אחרי דרזדן למשל, קורבנות המלחמה…

והלא כנגד ההתנפחות של השחצנים, של גסי־הרוח – היתה גם התנפחות של הרגישים, של האינטלקטואלים, של השמאלנים, שעשו חינגה מן הבחילה, במאמרים, במחזות, בסאטירות, בקריקטורות, שניפחו מעבר לכל מידה את אי־הצדק שלנו! ודבר זה גבר עוד פי כמה וכמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהיתה התנפלות כללית על כל מה שסימל את ה’ממסד‘, המפלגתי, השלטוני, הצבאי, שהיה אשם ב’זעזוע האדמה’ ובכל המכשלות שארעו לנו!

לא מצאתי את עצמי לא פה ולא שם. כשם שלא הייתי שותפה להאדרת הכוח, כך לא הייתי שותפה לזלזול המוחלט ולבחילה. לא חתמתי על שום עצומה. לא הזדהיתי. ידעתי שיש הסתאבות, אך היא רק צד אחד של המטבע. לא כולם מושחתים. ורבין איננו רק האיש שהפקיד מטבע־זר בחו"ל.

אומרים שלא להזדהות עם צד זה ועם צד זה, הוא לבחור ‘מקום טוב באמצע’. אבל בשבילי זהו מקום רע! מקום של מצוקה נפשית! תבין! אני יודעת שאני לא יפה, אבל אני גם יודעת שאני לא מכוערת כל־כך כמו שאני נראית בראי של העולם! זה מקומם אותי! מה עלי לעשות? – עלי למצוא את עצמי, להיות אני, בסיטואציה שבה אני חיה!

אני אומרת ‘את עצמי’. אבל השאלה היא של כולנו, של הדור הצעיר הגדל במדינה ש’העולם' יוצר לו תדמית מעוותת, מביכה עד כדי כך – שהוא איננו מוצא את זהותו העצמית!

כפי שאמרתי לך בהתחלה: השאלה היא של הזהות העצמית שלנו. איך לבנות מחדש את הזהות העצמית בהתאם לפרופורציות הנכונות שלנו."

ואז עברנו לדבר על מקורות הכוח.

ב

“כפי שאמרתי, צריך לבנות מחדש את הזהות־העצמית שלנו…”

וזהו כבר חלקה השני של השיחה עם אריאלה, שבעיקרה הוא מונולוג שלה. השיחה נתארכה, ואני חזרתי ובאתי אליה למחרת.

“זו הפעם הראשונה שאני משמיעה דעות בפומבי” – אמרה. “זהו ‘נאום הבתולים’ שלי” – צחקה – “ואני עברתי כבר את החמישים. אתה גררת אותי!” אמרתי שאני מקבל עלי את האשמה. “לאחר שהלכת” – אמרה – “חשבתי: טוב, זו התרומה שלי לקרן הבטחון. יש מצב חירום, אני צריכה לתרום. מצב החירום הוא רוחני בעיקר, לדעתי.”

אחר־כך היא ממשיכה לטוות את החוט מן השיחה הראשונה.

"הבט, אנחנו – אנשים שחיינו את התקופה החלוצית, את המאבק, את מלחמת־העצמאות – גיבשנו לעצמנו איזו זהות־עצמית, ברורה פחות־או־יותר; אם כי גם אותה מטשטשים, בחוץ ובפנים… אבל חשוב על הצעירים של היום: יום־יום וערב־ערב מראים להם, בטלוויזיה ובעיתונים, כמה הפרצוף שלהם מכוער. בעולם עושים מהם מפלצות: כובשים, מדכאים, מתעללים בעם שאדמתו נגזלה ממנו. בבית הם שומעים על שחיתות ועל פשע. הישראלים הם אדוני רובע הזנות והסמים בפרנקפורט, והישראלים רוצחים ומבתרים גופות בלוס־אנג’לס. שרים ופקידי־ממשלה מועלים בכספים. איך הם רואים את עצמם? הלא אפשר להיתקף בפראנויה! איך אפשר להישאר שפוי?

הלא זה איננו הפרצוף האמיתי שלנו! מהו, אם כן? מי אנחנו?

כשיצאתי בפעם הראשונה לחוץ־לארץ, אחר מלחמת־העצמאות, הרגשתי את עצמי קודם־כל כישראלית. תודעה שלא עזבה אותי לרגע. כל התכונות האינדיווידואליות שלי כאילו נדחקו למישור אחורי. לא יהודיה, אלא ישראלית. וההפרדה הזאת. בין יהודיה לישראלית, היתה כרטיס־הביקור שלי. נופפתי בה, כביכול. אינני יודעת אם כל בן עם אחר מודע לזהות הלאומית שלו – עד כדי העמדת כל יתר התכונות בצל – כשהוא יוצא מגבולות מדינתו. האם נורווגי בחו"ל הוא קודם־כל נורווגי? ואיסלנדי? האם מודע לו כל הזמן שהוא איסלנדי? מחפש את ההגדרה ל’איסלנדיות' שלו? אבל האיסלנדים אינם עומדים מול זרקורי־העולם בלי הרף, ואין סכנה פיזית לקיומם. כך היה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. אבל אחר־כך ובייחוד לאחר 56', ההפרדה הזאת, בין יהודיה לישראלית, נמחקה. אני זוכרת שנקלעתי, באחד הטיולים, לכפרים בדרום צרפת, וחשתי אותו חוסר־בטחון, אותו פחד מפני שנאה, שכל יהודי חש בוודאי כשהוא נקלע אל סביבה של איכרות נוצרית אפלה.

אם אני מרגישה כך בחוץ, כיהודיה – עלי להבין את יהדותי לא כגורל כפוי, אלא כמקור של כוח! הציונות – החילונית, הסוציאליסטית – ראתה ביהדות בעיקר היסטוריה, גורל. היא מרדה בדת וכפרה בקיומם של ‘ערכי היהדות’, למדנו תנ"ך מפני שהוא אישר לנו את הקשר עם הארץ ועם ההיסטוריה הקדומה. כשדוד כהן סיפר אגדות חסידיות בנוער־העובד, היה זה כדי לגלות את הצד העממי־הסוציאלי שביהדות. האם זוהי ‘המהות’ היהודית? ולעומת זאת: הרי אי־אפשר לחזור לקיום מצוות! רק מיעוט קטן ייאחז בזה! מהי אותה יהדות, שקיים היום חיפוש אותנטי אחריה, גלוי ונסתר, בקרב שכבות רחבות, של אנשים צעירים בעיקר, כמו אחר שורש הקיום?

משהו אבד לנו במהלך שלושים השנים האחרונות. היתה קבלה – קבלה מדורות קודמים. כשא. ד. גורדון דיבר על ‘דת העבודה’, היה זה משהו קשור בשורשיו אל המשאבים שלנו מדורות. ברל כצנלסון, כשהיה מדבר אפילו על אחד במאי, או על אחווה אינטרנציונלית, היה בזה משהו עברי, יהודי, בעל רציפות עמוקת־רבדים. מה נותר מזה בדור החילוני הצעיר יותר? כולם מסכימים שאין לנו היום מנהיגים בעלי שיעור־קומה. מה פירוש הדבר? האם באמת אנשים כבן־גוריון, אשכול, שרתוק, רובשוב, גולדה – עלו כל־כך בחכמתם על המנהיגים של היום? או שהיו נקיים מיצרי שלטון, קניין, חמרנות, מפיליסתריות וכד'? בוודאי לא. אבל היה להם מימד שהמנהיגים של היום נטולים ממנו: הקשר האישי, האורגני, למקורות הכוח היהודיים! וזה הדבר שהעניק להם סמכות, בטחון, השראה, מעוף.

המימד הזה הולך ונעלם. עד כדי כך שנדמה לך שצמח כאן עם שחסר לו לחלוטין היסוד הרליגיוזי, המיסטי…"

האם אין זה אחד מסימני־ההיכר של החברה המודרנית בכללה? – אני שואל את אריאלה. באיזה עם קיים היסוד הזה היום?

“הוא קיים. כשאני נוסעת באוטובוס בספרד, או ביוון, בתוך ציבור של אנשים פשוטים, מדלת העם, אני מרגישה משהו החתום בפניהם – איזה יסוד חלומי, מיסטי – המאחד אותם. וכך באנגליה, ברכבת־התחתית בבוקר, כשהמונים נוסעים לעבודה. קשה להגדיר זאת. באוטובוס תל־אביבי זה לא קיים בכלל. ערב־רב ריק, חסר־פרצוף, אקסטרוברטי, ללא דפוסי התנהגות, ללא ריסון עצמי… הבט, כשסולז’ניצין מדבר על הסלאביות הרוסית, הוא לא מתכוון לתודעה סלאבית, לתרבות סלאבית, או לדת הפרבוסלאבית, אלא למשהו עמוק יותר שכל רוסי חש אותו. כשהפולנים מדברים על פולין – גם אז הם מתכוונים לאיזו מהות עמוקה יותר מאשר הדת או ההיסטוריה. מתכוונים למיתוס הפולני…”

גם הגרמנים – אני אומר – דיברו על המיתוס הגרמני, ובשמו רצו להשתלט על העולם.

“כל דבר אפשר לעוות ולהגיע בשמו לזוועות הנוראות ביותר! גם את הנצרות עיוותו, גם את הקומוניזם… מיתוס לאומי כשלעצמו איננו דבר גזעני ואיננו דבר מתנשא על לאומים אחרים. גם ברדיצ’בסקי, אצלנו, חתר לגלות את שורשי המיתוס היהודי הקדום ולעשות ממנו יסוד לבניין־על. גם טשרניחובסקי. הם לא היו גזענים. אבל בדור הזה – כאילו ויתרנו לגמרי על המיתוס שלנו!”

כולנו?

“אינני מדברת על הדתיים. אני מדברת על הציבור החילוני, רוב העם, שלפני קום המדינה היה לו מיתוס והיום הוא איננו. אפילו אצל יהודים בגולה הוא קיים יותר משאצלנו. ראית בוודאי את הסרט בטלוויזיה על משפחת חדאד המארוקאית, בפאריז. הם אינם דתיים. שומרים על קצת מסורת. וכשהצעירים נשאלו מה אומרת להם היהדות – הם באו במבוכה ולא ידעו להגדיר זאת. אבל חשת שיש משהו שהם נאחזים בו, כמו במקור החיות. משהו אינטואיטיבי, ארכאי, ביולוגי, העובר כקמיע מאבות לבנים. אפילו ביהדות האמריקאית, שאנחנו מזלזלים בה כל־כך, הוא קיים. קיים לפחות הרספקט ליסוד הרוחני הזה, הטרנסצנדנטלי, שיהודים חילוניים לא מסוגלים להגדיר אותו, אבל הם חשים בו, לא מוכנים לוותר עליו… תראה איך נראים הישראלים־היורדים, בניו־יורק, בלוס־אנג’לס, על רקע היהדות ההיא – ריקים לגמרי! קליפה! קרום־של־קליפה! משהו חסר כל משקל! אתה נושף בו – והוא איננו!”

– את רוצה לומר שרק פה בארץ איבדנו את היסוד הזה?

“במו ידינו איבדנו אותו! עקרנו עדות שלמות מן היסוד המיסטי, המיתי, שהיה נטוע בהן עמוק! אני נפגשת עם משפחה עיראקית שהגיעה ארצה בשנות החמישים. הטראומה הקשה ביותר שלהם בעלותם הנה היתה, שבהגיעם הנה ריססו אותם בדי.די.טי! זה סמלי ממש! הם ציפו שיזו עליהם מי־קודש! את מי הירדן אולי! ויניחו ידיים על ראשיהם בברכה. והנה – די.די.טי.! וכך עקרו בבת־אחת את כל המיסתורין שבקשר בין יהודים לארץ אבותיהם. הכל נעשה חילוני וחומרני. אתה חושב בוודאי שרק אצל עדות מזרחיות, ‘פרימיטיביות’, הדבר הוא כך. אבל הבט על העולים מרוסיה. הם אינם דתיים והם אנשים משכילים מאד ברובם. הם ציפו למצוא פה בדיוק את הדבר הזה – את היסוד המיתי־המיסטי של העם היהודי! את הייחוד הזה שהוא מקור של גאווה וכוח! האכזבה הגדולה ביותר שלהם – היא שלא מצאו אותו! מצאו חולין! פרגמטיות ופוליטיקה!”

– מה את מציעה? חזרה לדת?

"לא. אינני דתית ואינני מאמינה שקיום מצוות הוא פתרון כלשהו לבעיה. אם כי…

אני מכבדת מאד את בעלי האמונה. אני אינני מחלקת את האנשים לפי השייכות הפוליטית שלהם. נצים או יונים, מפלגה זו או אחרת… אני מחפשת את צלם האדם. או… איך לומר זאת במושג יהודי יותר? – את ‘הנשמה היתירה’. כל מקום שהיא נמצאת בו – יש סיכוי לכוח. הרבה מזה אני מוצאת אצל אנשי ‘גוש אמונים’, גם אם אני מתנגדת להם פוליטית. אבל גם אצל צעירים מ’שלום עכשיו', וגם אצל ותיקים מקיבוצים ומושבים. עם כל אלה אני מרגישה איזו שותפות. יש להם פרצוף, צלם, שאר־רוח. את זה צריך לכבד, לשמר. מזה צריך לשאוב כוח.

אומר זאת במלים אחרות: אני מחפשת את הסוד. כשיש סוד – כל העולם יכול להיות נגדך ולא תירא רע. כשם שבאדם יש דברים שהכיסוי הכרחי להם והם נותנים לו את כוחו, כך גם בעם. הדרוזים, למשל, מבינים זאת, והם שומרים על סוד, כי בסוד יש כוח. גם בחלוציות היה מיסוד הסוד. הקדושה. המימד הרליגיוזי. זה לא עניין של ‘אידיאליזם’. לא של ‘תודעה’. אם הקיבוץ נדחק היום לשוליים, עד שנדמה כי גמר את תפקידו, הרי זה משום שאיבד את הצד הרליגיוזי שבו. אם המפלגות – כולן! – נמצאות היום בשפל המדרגה, הרי זה מפני שאין בהן אנשים בעלי נשמה יתירה."

כל הדברים האלה, אני מבין אותם יפה – אני אומר לאריאלה. אני רק תמה אם יש להם תיקון; אם אפשר ליישם את התביעות שיש לה כלפי החברה בדרך מעשית או חינוכית כלשהי.

אריאלה מחייכת, ואני מבחין בחיוכה זה ספקנות־כלפי־הספקנות; כלפי הספקנות הכללית, שחדלה להאמין באפשרויות התיקון. אחר־כך היא אומרת:

"קודם־כל אני רוצה לומר משהו על קליטת העלייה. צריך, לדעתי, להפוך את כל השיטה על פיה. השיטה הקיימת הרסה את כל הערך הרוחני של עלייה לארץ. צריך לחסל לגמרי את כל ההטבות החומריות הניתנות לעולים, שהן המצאה מטומטמת. צריך להעניק להם את התמיכה ההכרחית, המינימאלית – כמו זו הניתנת ליוצא־צבא, למשל, או לזוגות צעירים ילידי הארץ – אבל לא יותר מזה. יש להחזיר לעלייה לארץ את העטרת הרוחנית שהיתה לה. שהעלייה תהיה זכות גדולה, מצווה, ולא מעשה שמקבלים עליו פרס ושיש לו מחיר, ואחר־כך מתמקחים על המחיר הזה, כאילו עושים חסד עם המדינה שבאים אליה. זה עניין עקרוני, לא מעשי, לא כספי.

שנית – לחדש את פני החברה אפשר, לדעתי, רק על־ידי מיצוי הכוחות הגנוזים בעליות, על העדות השונות שבהן. אנחנו בוללנו אותן, טישטשנו את הפרצוף שלהן, עד כדי איבוד ה’אני‘. הפכנו אדם לעפר־אדם. צריך לשוב ולגלות את הכוח. איך? – על־ידי חדירה לעומק השורשים של כל אחת מהן. לעודד ולטפח את הצד המיסטי, האינטואיטיבי, שבהן. את צד הסוד, שעליו דיברתי קודם. אינני מתכוונת לפולקלור – שירה, ריקוד, לבוש וכד’ – אלא ליסודות האי־רציונאליים, החבויים עמוק, שהיוו מקור של כוח במשך כל הדורות. לא לטשטש את האני של הבאים ממארוקו, מהודו, מאתיופיה, מרומניה, מרוסיה – אלא לשמר אותו. לאחוז בהם כבכלי־זכוכית יקרים, עתיקים, שיש להיזהר שלא יישברו.

לדעתי, צריך להקים בארץ ‘בית עליון’, נוסף ל’בית המחוקקים' שהוא הכנסת; כדוגמת בית־הלורדים באנגליה, או הסנאט במדינות האחרות, שבו הייצוג יהיה לא למפלגות אלא לעדות, לעליות השונות, וכן לערבים ולדרוזים. מין סנהדרין שבו יימצא ביטוי לגוני המחשבה והרקע התרבותי של המרכיבים השונים של החברה.

שלישית – צריך ליצור תנאים, ‘תנאי חממה’ הייתי אומרת, החל בבית־הספר ועד לקהילה העירונית או הכפרית שיפתחו את האינטואיציות במקום לייבשן. כוונתי למסגרות של פעילות תרבותית שקטה, לא צעקנית, לא הו־הה, לא תרבות־רחוב, לא ‘פסטיבאלים’, לא ‘חגיגות־קיץ’; תנאים להתייחדות, למחשבה, לפעילות יצירתית שיש בה הקשבה לזולת וסובלנות, והתעמקות במקורות הייחוד היהודי. לא ‘תודעה יהודית’, שהיא משהו שטחי, חיצוני, של מידע, קצת מזה וקצת מזה, אלא שימת הדגש על הייחוד של כל עדה ומוצא־ארצי, על שורשי הכוח שלהם. אני מאמינה גדולה במימד האינטואיטיבי, כפי שנוכחת בוודאי…"

– את מתכוונת ליתר הפנמה…

“כן, הפנמה. חינוך להפנמה. כיוון להפנמה… הבט, אין עוד מקום בעולם שיש בו התנקזות של כל־כך הרבה כאב כמו בישראל. השואה, המלחמות, תאונות־הדרכים… אין בית שאין בו מת… והכאב הזה – ברחוב אתה לא חש בו בכלל. לא באוטובוס, לא בשוק, לא באספות ולא בשום התכנסות ציבורית. אינך רואה אותו בפני האנשים. מדוע? – מפני שהכל מוחצן, והכאב מודחק מפני ההתחצנות הצעקנית הזאת. אבל הכאב הרי יכול להיות מקור של כוח! הוא יכול להיכנס לתוך המעגל המחזורי של חיים־ומוות של המשפחה הגדולה ששמה ישראל! מעגל שהוא עצמו, אם שומרים עליו, יש בו כוח גדול!”

– זהו?

“כן, דיברתי יותר מדי, לא?”

אחר־כך אומרת אריאלה:

“אם תרשה לי, עוד משהו. פתחתי בערבים ואסיים בערבים. הקשר עם הערבים תושבי הארץ דרוש לנו, לדעתי, יותר משהוא דרוש להם. גם הוא מקור של כוח. החלוצים בעליות הראשונות, ועד למלחמת־העצמאות, הבינו זאת בחוש. ה’כנענים' הבינו זאת. הם היו החוליה המקשרת בינינו ובין הארץ, בינינו ובין ההיסטוריה הקדומה שלנו כאן. (אגב, שמת לב שכשצעירים ערביים מדברים עברית ברדיו או בטלוויזיה – העברית שלהם הרבה יותר יפה וטובה משל רוב הצברים?). מאז שהונהג הממשל הצבאי – סגרנו את עצמנו בפניהם. מבחינה מסויימת, הייתי אומרת שלא אותם שמנו במכלאה אלא את עצמנו. כשם שסתמנו מקורות־כוח אחרים – של הגולה, של החלוציות, של ייחודן של העדות – כך סתמנו גם את מקור הכוח הזה. הרחקנו אותם לירכתיים עד היותם אזרחים ברקע האחורי, במעין שמורה, ועד היום אינני יכולה להבין מדוע אין יחידות ערביות בצבא כשם שיש יחידות דרוזיות. אם לחדש את מקורות־הכוח – צריך לחדש את הקשר אתם! האין זה מאוחר מדי? האם אפשר עוד להחזיר את הגלגל לאחור…”

10.9.80