רקע
אהרן מגד
דם צועק

בשום מלחמה ממלחמות ישראל לא צעק דם הנופלים כפי שהוא צועק עתה במלחמת לבנון. אמו של הרץ הפצוע, המבשר לה על נפילת המלך שאול – בשירו הידוע של נתן אלתרמן – מנחמת אותו: “את המלך פקד הדין / אך יורש לו יקום עד עת / כי עלי אדמתו השעין / את חרבו שעליה מת.” המשורר, לשם הדגשה, מפזר את האותיות של “עלי אדמתו”.

לא על אדמתנו. בארץ לא־שלנו, מסוכסכת, “אוכלת יושביה”, שבה “דמים בדמים נגעו”, שאין סוף בה לרצח ולהרס. אפילו בסיני – היה זה לא על אדמת זרים: ארץ לא־נושבת, מדבר בו הלכו אבותינו ארבעים שנה בדרכם לארץ המובטחת, וגיא מלחמות.

שר־הבטחון הנוכחי מנחם את המשפחות השכולות, ואומר, כמו שאמרו שר־הבטחון הקודם, ראש־הממשלה הנוכחי, ראש־הממשלה הקודם: הם נפלו למען שלום ישובי הגליל. כדי שהילדים בקרית־שמונה ובנהריה ובאביבים לא יחיו בפחד ולא יישנו במקלטים.

אבל זכרון העם איננו קצר כל־כך. הוא זוכר שנים של שקט – לפני הפלישה ללבנון – כשלא בכל יום, גם לא בכל חודש, החרידו את מרקע הטלוויזיה תמונות הלוויות, והשינון המצמרר – שנעשה כבר שגור כמו פסוקו־של־יום – של “צדק לפניו יהלך”. והוא זוכר שגם בימים הקשים, כאשר קרית־שמונה כמעט והתרוקנה מתושביה – היה זה לאחר תגובה־על־תגובה, מעגל קסמים שאפשר היה לשבור אותו ללא קורבנות רבים, כי היתה זו תקופה שגם באש"ף נשבו רוחות אחרות, של יתר מתינות, של חיפוש מוצא פוליטי כלשהו, לאחר היוואשות מפתרון הסכסוך בדרכי טרור.

והוא שואל מדוע דמם של מאות בחורים, בנים 18 ו־19, ואבות לילדים בני 30 ו־35 מאשדוד ובית־שאן וחולון, ועוספייה ובית־ג’ן – סמוק פחות מדמם של הבודדים שנהרגו מהפגזות על ישובי הספר הצפוני? מדוע יש בזה כפרה? מהו חשבון הדמים הזה? האם יש בו הבטחה לעתיד טוב יותר?

לא היתה עוד מלחמה, בכל מלחמות ישראל מאז עצמאותה, שבה חיילים רבים כל־כך, ללא הבדל “מוצא” פוליטי – שאלו רגע־רגע לשם מה הם מסכנים את חייהם כשהם מתהלכים על שדה־מוקשים שאין לו גבולות, בארץ יורקת אש, הרחק מבתיהם. לא הפחדנים ומוגי־הלב שואלים. האמיצים שואלים.

מבטיחים לנו שהנה־עוד־מעט – רק יושג הבטחון מעבר לגבול הצפוני, רק תשקוט שם הארץ – והצבא יסוג לגבולו, כי “אין לנו שום כוונות כיבוש”.

אבל זוהי הבטחת־שווא, שגם המשמיעים אותה יודעים שהיא כוזבת, כי אין חכם היודע עד מתי. אין חכם היודע מתי תשקוט שם הארץ.

כאילו לא די היה לנו באויב ה“ההיסטורי” של הציונות – הבלתי־נמנע, שהיה מחוייב המציאות של שיבת היהודים לארצם ושאיפתם למדינה עצמאית בה – זה של ערביי הארץ – הקמנו עלינו אויבים נוספים: השיעים, הדרוזים, מחר גם המארונים, של לבנון; שעכשיו גם הם לוחמים בנו בנשק, במטעני־חבלה, בטרור.

ניפצנו את “מכונת המלחמה” של אש"ף לרסיסים. אבל במלחמת טרור פרטיזאנית – עשרת־אלפים רסיסים טעוני־נפץ, כוחם לא נופל מגוש־נפץ אחד, שלם. ועם הריסת “מכונת המלחמה” – הרסנו עוד דברים רבים: את האיזון הממוסד ששרר בחבלים רבים של לבנון; את הנייטראליות־למעשה של חלקים גדולים באוכלוסייתה; את הנטייה להשלמה עם מצב קיים. נכנסנו לתוך העיסה הלבנונית כחומר מתסיס, מדליק, מפוצץ.

אפשר להאמין בכנות ההכרזות ש“אין לנו שום כוונות כיבוש” בלבנון. אבל בעל־כורחנו ניהפך לכובשים. מתוך הגנה עצמית, מתוך הצורך בפעולות הענשה, מתוך ההיגררות למעשי תגמול, מתוך ההכרח להשתלט על אוכלוסיה סוררת ומתמרדת. ככל שיארכו הימים, כן ייהפך הארעי לקבע. יתמיד את עצמו בדפוסים של “נוהלים”, תקנות וחוקים. מי יוכל לומר מתי “הבשיל הזמן” לנסיגה? למי תהיה ערובה – גם אם יושגו הסכמים בין העדות בלבנון, בינן ובין סוריה – שלא יחזור התוהו־ובוהו? שמחבלים לא יסתננו לאיזור שליטתו של צבא לבנוני חלש ובלתי מקובל על הרוב? “ברגע שנהיה בטוחים שלא תהיה התקפה על ישובינו – נצא מכאן” – אומר ראש־הממשלה בביקורו במוצב בלבנון. “כל עוד יש סכנה ממחבלים, מסורים, מאחרים – אין לנו ברירה אלא לשבת כאן” – הוא אומר.

כאילו אמר: נשב כאן עד אחרית הימים. כאילו אמר: נשב כאן כל עוד אנו יושבים בארץ־ישראל. ימים שאין בהם “סכנה ממחבלים, מסורים, מאחרים” – אלו ימות המשיח.

חיי אלפי חיילים הנמצאים על אדמת לבנון – יקרים מן ה“כבוד” המדומה של סירוב להודות בכשלון. המלחמה בלבנון נכשלה. היא המיטה אסונות וחורבן ולא הביאה שום תועלת. היא לא הפחיתה את מספר הנהרגים אלא הגדילה אותו עשרות מונים. לא נשקף ממנה שום אור של נצחון באופק הרחוק, שום ימים טובים של שקט ושלווה. צריך לחזור לגבולנו ולהתבצר בו. להגיח ממנו – אם אמנם יימשכו מעשי האיבה – עשרים ק"מ, ארבעים, ולהכות באויב. להכות בו במטוסים, ולחזור. להגן על עצמנו במיטב כוחנו מפני “מחבלים, סורים ואחרים”, כפי שנהגנו מאה שנים: על אדמתנו.

11.11.83


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47480 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!