רקע
אהרן מגד
חשבון הנפש ומקורות הכוח

מונולוג בשני פרקים

 

א    🔗

“העניין הוא בזהות העצמית שלנו, בבנייתה־מחדש של הזהות העצמית…”

אני יושב בביתה של אריאלה, ומקשיב לדבריה. אריאלה היא פסלת, בשנות החמישים הראשונות שלה, והיכרותנו היא רבת־שנים. הפסלים, פסלי־ארד בעלי צורות שבורות ואוצרות־כוח, הם בחדר הסמוך. אל החדר הזה, שבו אנו יושבים, מסתננת השלווה הקיצית, רחושת האורנים, מן החצר הירוקה.

כשאני שומע את דבריה, על “איבוד הזהות העצמית שלנו”, או על טשטושה, ונכבש להם יותר ויותר, אני מפסיקה ושואל אם מותר לי לרשום אותם. היא צוחקת: “מה, לפרסם?!” אני אומר, כן, מדוע לא, יש “עניין ציבורי” בזה, ומשכנע אותה לבסוף, לאחר מחאות רבות.

פגישותינו מאז ימים רחוקים, בהיותה בפלמ"ח, ואחר כך חברת קיבוץ שלוש שנים, הן אקראיות, וברווחי־זמן גדולים, של שלוש שנים, חמש, יותר. אבל כל שיחה אתה מעוררת מחשבה, כי הדעות שהיא משמיעה, וצורת הבעתן, תמיד יש בהן איזה אתגר. היא חושבת המון, בשעות הרבות השותקות, כשידיה עוסקות בפיסול…

“אספר לך דבר שהיום, בראייה לאחור, הוא נשמע לי פנטאסטי” – היא אומרת משחוזרת לשנים רחוקות – “סצינה קומית, ובה בשעה… אולי יש בה גם משהו פיוטי: בהיותי כבת 16, בתנועת הנוער, בתל־אביב, הייתי מאוהבת במדריך שלי, מבוגר ממני בכמה שנים. לאחר היסוסים רבים, מצאתי עוז בנפשי לבקש ממנו להיפגש אתי ביחידות. נפגשנו בערב, בסוכה שבחצר המועדון. כשישבנו שם על הספסל, ואני רועדת בתוכי… עכשיו צריך היה לבוא וידוי האהבה, נכון? הלא רציתי לשפוך את לבי לפניו! ומה היו הדברים שיצאו מפי? מה פרץ מתוכי? – היה זו מונולוג ארוך על רגש האשמה שאני חשה כלפי הערבים… כך ביטאתי את אהבתי… מצחיק, לא?”

אינני צוחק. זה “פיוטי מר”, הייתי אומר.

“אבל בעצם, את רגש האשמה הזה אני זוכרת עוד מהיותי ילדה בת עשר, שתים־עשרה. אני ילידת הארץ, כידוע לך, וגדלתי בבית שלא היה ציוני. משפחתי התגלגלה לארץ־ישראל, כמה שנים אחר המהפכה הרוסית, כמעט בדרך מקרה. הבריחה גבולות וחשבה קודם על לאטביה, צרפת… הגיעה לבסוף הנה. מצד אמי היתה זו משפחה יהודית־שורשית, משכילית, שנהגה לפי ‘היה יהודי בביתך ואדם בצאתך’. מצד אבי היתה זו משפחת יערנים וחוואים, שזרם בה דם נוכרי, רחוקה מיהדות. אבל לי – ארץ־ישראל כבר היתה מולדת יחידה. אני שואלת את עצמי מניין לי רגש האשמה הזה, מילדות?”

אריאלה איננו שמה. היא ביקשה להישאר בעילום־שם. אבל אקרא לה כך. שמץ “הדם הנכרי” ניכר בפניה: פנים רחבות, בעלות עצמות לחיים בולטות, ובהירות רחבה במבט. גם דרך דיבורה אינו של צבר טיפוסי, במבחר המלים, בנטייה לדייק, בהגדרת הרגישויות.

היא מספרת איך בהיותה בתנועת הנוער הלכה “לחפש אלוהים אחרים”, בגלל אותו רגש־אשמה. בתנועה לא הרגישה עצמה בת־בית. “אאוּטסיידר”. חשה סלידה כלפי הרגשת השובע, שביעות הרצון העצמית, ששררה בין “ילדי השמנת” של העילית ההסתדרותית, בני פקידים, עסקנים, אינטליגנציה עובדת, שחיו אמנם בצניעות (“צניעות מתהדרת במקצת”). אך היוו מעין משפחה בעלת קשרים הדוקים, עם פרוטקציוניזם מובן מאליו. קליקה רחבה למדי. והיא היתה ממשפחה “בורגנית”, אף כי לא אמידה. ניסתה תחילה להצטרף לנוער העובד, כי “לעשות משהו למען בני העוני, היה זה כמו לכפר על חטא.” אחר־כך לנוער הקומוניסטי (פ.ק.פ. באותם הימים), שלחם, כידוע, נגד העוול שעושה הציונות לערבים. אך גם שם לא מצאה את מקומה. “לא אהבתי את האנשים. הם היו וכחנים ומלאי שנאה בעיניים, צנומים, קנאים, עם המון שנאה. והלא רעיונות מתלבשים באנשים, לא? זהו קשר כמו בין תוכן וצורה!”

“אני חוזרת אל רגש האשמה. אל מקורו. הרי אז לא היינו ‘כובשים’ וגם לא ‘מנשלים’. מיעוט היינו. מתיישבים על אדמות שנקנו בכסף, שוממות ברובן. האם היתה זאת סובלימציה של פחד? – אולי. אני זוכרת, בהיותי ילדה קטנה, במאורעות 36', את אבא מצטייד במשאבת־גומי להגן עלינו מפני פורעים, וראיתי סכינים בעיני. ידענו שהערבים שונאים אותנו. כשאומרים לך ששונאים אותך, הרי אם אתה אדם רגיש, ועם זה יש פחד בלבך, אתה חש אשמה. אולי הפחד והאשמה ירדו כרוכים זה בזה, אינני יודעת.”

אביה, אני יודע, נהרג ב־47' מידי ערבים. על גבול יפו־תל־אביב.

“מעניין: לעולי גרמניה היה יחס אחר לערבים משהיה לנו, ילידי הארץ. היה להם רספקט אסתטי כלפיהם. בדומה לזה שהיה לבריטים. רספקט לסגנון, לתרבות מושרשת, מנוגדת לבאלגן ה’גליצאי' שהביאו הנה עולי מזרח אירופה. אולי משום כך נטו רבים מהם ל’ברית שלום'. הם לא היו אנשי חרב, והם רצו לראות כאן חיים ‘יפים’. יפים יותר מבגרמניה. אבל גם אצלם היה זה כרוך בפחד.”

אריאלה חולפת על פני השנים: שנות מלחמת־העולם, המאבק, ההעפלה, כאשר התחושה שהננו חלק ממחנה גדול הלוחם על חייו ועל זכות קיומו, נטעה בנו הרגשת צדק חזקה, בלתי מעורערת, שדחקה כל רגש אשמה כלפי הערבים. ואחר־כך מלחמת העצמאות – שבה הישות הערבית היתה אויב גלוי, שיש להלחם בו פיזית, ולנצחו –

“רק לאחר הנצחון, לאחר שהאבל על ההרוגים הרבים התכווץ אל בתי המשפחות השכולות, נסוג, ככה, מפני הרעש של העשייה הגדולה של ראשית המדינה – התחיל שוב לחלחל איזה רגש אשמה – על הפליטים, המגורשים, הכפרים ההרוסים… אבל הוא היה נחלת יחידים, בעלי רגישות גבוהה… ‘חירבת חיזעה’, עוד כמה סיפורים ושירים…”

היא קמה להכין לנו קפה תורכי, וכשאנו גומעים ממנו, היא אומרת:

“שמת לב שב’עיר היונה' אין זכר לרגש אשמה? וזה אלתרמן! שבכמה שירים של ‘הטור השביעי’ שלו מחה, זעק, הוכיח!… אתה יודע מדוע? – אני חושבת ש’עיר היונה' נכתב מתוך חרדה גדולה למה שעתיד לקרות בעתיד. חרדה שמא ניכחד. הוא רצה להשאיר עדות. אפוס של גבורה כעדות לדורות הבאים.”

כן, כן, עוברת בי צמרמורת.

אחר־כך היא מדברת על המפנה, המפנה שחל – אחרי מלחמת סיני, ב־56' – בתדמית העצמית שלנו ובתדמיתנו בעיני העולם.

“הנצחון הזה – המהיר, הסוחף, הבליץ־קריג – השאיר אחריו, בי על־כל־פנים, משקע עכור, מר, לא נעים, לא נקי. כאילו הצדק שלנו התעוות, קיבל גוון אימפריאליסטי. הברית הזאת עם אנגליה וצרפת – שעד היום אינני יודעת אם היא היתה באמת הכרחית, אם לא היינו מנצחים בלעדיה – נראתה, גם בעיני, מין טכסיס ערמומי, שטימא את ‘טוהר הנשק’ שלנו, שתמיד התגאינו בו. ובעיני העולם – בפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות, לא היינו עוד העם הקטן והנועז, התנ”כי, הלוחם בעוז רוח על חירותו וראוי להערצה – אלא חוליה באיזה קשר חשאי, אימפריאליסטי, רב־מזימות. נאלצים היינו להתנצל…"

היכן היתה אריאלה? – אני מנסה להיזכר. שני בנים גדולים לה ובת, אחד מהם פרופסור נודע, היא גרושה זה שנים רבות. לא איבדה את יופיה, שיש בו משהו קשה ועקשני ומסוגר. היא היתה פה, עם עצמה, והיא היתה בארץ כולה. “הביוגרפיה הרוחנית” שלה מקבילה לביוגרפיה של דור שלם, ובכל־זאת הולכת לצדה, בשוליים, בשביל צר שכבשה לעצמה. אני חושב על כך כשהיא מדברת על “המנטאליות החדשה” שצמחה בארץ עם “הערצת הגנרלים”, עם צמיחתה של עילית צבאית, מקצועית, עם ברק, זכויות, הילה; כשלא הכירה את עצמה, את עצמנו.

"כמו אז, בתנועת־הנוער, הרגשתי את עצמי שוב מבחוץ. ‘אאוטסיידר’. אזרחית במדינה חזקה, אבל המדינה החזקה הזאת איננה אני. לא יכולתי להזדהות עם ממדי הכוח שלה, שנראו לי מעבר לכל פרופורציה. נוצרה בי סתירה בינה ובין התדמית שלי על עצמי ועל הארץ שאתה הזדהיתי. בינה ובין המיתוס החדש של הערצת הכוח, של האמונה המיסטית כמעט בגאונות הצבא, הגנראלים, ה’מוסד'. הייתי קמה בבוקר, ממששת את עצמי ושואלת, האם זו אני?

*

כשיש פיצול אישיות כזה, בין אדם ובין התדמית שלו על עצמו, קיימות שתי אפשרויות: או שאתה נכנע לתדמית החדשה שנכפתה עליך, מפתח אותה ומנפח אותה, וכדי להצדיק אותה, בעיני עצמך ובעיני העולם, אתה מפריז בה; או שאתה מחליט להינתק ממנה לגמרי, ואומר: זה לא אני ואין לי חלק בזה!

למעשה כך נחלקה הארץ. מצד אחד היה האלמנט המנופח, הארוגנטי, שנהנה מן ההילה הצבאית או עמד בצלה, מתנשא, שחצני, ‘אנחנו ואפסנו עוד’; ולעומתו – אלמנט שהצהיר: אני שונא את כל זה. טוטאלית! ואלמנט זה, חלקים ממנו הלכו והתרחקו, התרחקו מן הציונות בכלל! הגיעו לכלל שנאה!

אני לא יכולתי להשלים לא עם זה ולא עם זה. השחצנות קוממה אותי. אבל בה בשעה ידעתי שגם הכוח, והכשרון ו’הגאונות הצבאית' וכל זה – גם הם חלק ממני! אני חייבת להם את החיים! איך אני יכולה להתנער מהם לגמרי? אמרתי לעצמי…

אולי נפסיק בזה?" – אומרת אריאלה. “מה זה מעניין? מה שקרה בארץ, כל אחד יודע, והיחס האישי שלי… למה זה צריך לעניין את מישהו?”

אני אומר לה שזה מעניין דווקא מפני שזה אישי, ולא מתנתב למסגרות הידועות, הפוליטיות. אני אומר לה שנמאס כבר לשמוע בכל כלי התקשורת, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה, את אותם האנשים עצמם, שבוע־שבוע ארבעה ראיונות עם דיין, שלושה עם פרס, שלושה עם רבין, וייצמן, אבן, שרון, וחוזר חלילה, במשך שנים, מתוך חוסר דמיון מדהים, שגורם לסטגנאציה מחשבתית, ורוצים לשמוע קול אחד, יחיד…

אנחנו מפסיקים. מדברים על מכרים משותפים. אחר־כך אני מחזיר אותה אל הזמן, אל הימים שלאחר מלחמת ששת־הימים. היכן עמדה היא?

“אני?.. אני לא יכולתי להסתדר עם זה” – היא צוחקת – “כל זה היה גדול עלי! מן הנצחון עצמו גם אני הייתי באופוריה, כמו כל העם, כמובן, אבל מיד אחרי זה… הלא תוך ימים ממש, חלו שינויים עצומים! שינויים במנטאליות, אני מתכוונת! אנשים שהיו יריבים נוראים במשך עשרות שנים, מצאו את עצמם במחנה אחד, ולהיפך…”

ואחר־כך:

"הבט, היתה הפגישה עם הערבים בשטחים. אני לא רציתי לנסוע, אבל נגררתי. זה היה מזעזע, לדעתי! במקום מפגש של התאפקות, צעד־צעד, מתוך זהירות וחשדנות הדדית – השפענו עליהם ‘אהבה’! התנפלנו עליהם בחיבוקי־דוב, עליהם ועל השווקים שלהם ועל הנופים ועל המקומות הקדושים! ללא כל התחשבות ברגשותיהם! ומתוך שחצנות, או תמימות מטומטמת, אמרנו לעצמנו: הפרימיטיבים האלה יראו אותנו, כמה אנחנו נחמדים, ויראו איזה דברים יפים עשינו בארץ – תל־אביב! נתניה! – ויתאהבו בנו! ובה בשעה הם יהיו גם חוטבי־עצים ושואבי־המים שלנו, במקום אנשי המעברות! לא יכולתי לראות את הבטחון הזה שלנו, את גסות הרוח, הקהות, האטימות! דיברנו אליהם כאילו היו אבק־אדם, ללא תרבות, מסורת, כבוד עצמי! קבלני־העפר שלנו הרגישו עצמם עילית תרבותית כלפיהם! כולנו, כולנו סיגלנו לעצמנו מנטאליות של קבלני־עפר! זה היה איום בשבילי!

ולעומת זאת, אני – שהייתי פעם שמאלנית, יונה־שביונים, שלא יכולתי לתפוס איך המטנו שואה על המוני אנשים, על צבא שנס יחף על נפשו, על אלפי שבויים, פליטים – לא מצאתי עצמי גם ב’שמאל‘. כי לא יכולתי להיות שופר ‘הצדק’ של הערבים; כי ידעתי שה’צדק’ שלהם הוא רק צדק של מנוצחים, כמו ה’צדק', של הגרמנים אחרי דרזדן למשל, קורבנות המלחמה…

והלא כנגד ההתנפחות של השחצנים, של גסי־הרוח – היתה גם התנפחות של הרגישים, של האינטלקטואלים, של השמאלנים, שעשו חינגה מן הבחילה, במאמרים, במחזות, בסאטירות, בקריקטורות, שניפחו מעבר לכל מידה את אי־הצדק שלנו! ודבר זה גבר עוד פי כמה וכמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהיתה התנפלות כללית על כל מה שסימל את ה’ממסד‘, המפלגתי, השלטוני, הצבאי, שהיה אשם ב’זעזוע האדמה’ ובכל המכשלות שארעו לנו!

לא מצאתי את עצמי לא פה ולא שם. כשם שלא הייתי שותפה להאדרת הכוח, כך לא הייתי שותפה לזלזול המוחלט ולבחילה. לא חתמתי על שום עצומה. לא הזדהיתי. ידעתי שיש הסתאבות, אך היא רק צד אחד של המטבע. לא כולם מושחתים. ורבין איננו רק האיש שהפקיד מטבע־זר בחו"ל.

אומרים שלא להזדהות עם צד זה ועם צד זה, הוא לבחור ‘מקום טוב באמצע’. אבל בשבילי זהו מקום רע! מקום של מצוקה נפשית! תבין! אני יודעת שאני לא יפה, אבל אני גם יודעת שאני לא מכוערת כל־כך כמו שאני נראית בראי של העולם! זה מקומם אותי! מה עלי לעשות? – עלי למצוא את עצמי, להיות אני, בסיטואציה שבה אני חיה!

אני אומרת ‘את עצמי’. אבל השאלה היא של כולנו, של הדור הצעיר הגדל במדינה ש’העולם' יוצר לו תדמית מעוותת, מביכה עד כדי כך – שהוא איננו מוצא את זהותו העצמית!

כפי שאמרתי לך בהתחלה: השאלה היא של הזהות העצמית שלנו. איך לבנות מחדש את הזהות העצמית בהתאם לפרופורציות הנכונות שלנו."

ואז עברנו לדבר על מקורות הכוח.


 

ב    🔗

“כפי שאמרתי, צריך לבנות מחדש את הזהות־העצמית שלנו…”

וזהו כבר חלקה השני של השיחה עם אריאלה, שבעיקרה הוא מונולוג שלה. השיחה נתארכה, ואני חזרתי ובאתי אליה למחרת.

“זו הפעם הראשונה שאני משמיעה דעות בפומבי” – אמרה. “זהו ‘נאום הבתולים’ שלי” – צחקה – “ואני עברתי כבר את החמישים. אתה גררת אותי!” אמרתי שאני מקבל עלי את האשמה. “לאחר שהלכת” – אמרה – “חשבתי: טוב, זו התרומה שלי לקרן הבטחון. יש מצב חירום, אני צריכה לתרום. מצב החירום הוא רוחני בעיקר, לדעתי.”

אחר־כך היא ממשיכה לטוות את החוט מן השיחה הראשונה.

"הבט, אנחנו – אנשים שחיינו את התקופה החלוצית, את המאבק, את מלחמת־העצמאות – גיבשנו לעצמנו איזו זהות־עצמית, ברורה פחות־או־יותר; אם כי גם אותה מטשטשים, בחוץ ובפנים… אבל חשוב על הצעירים של היום: יום־יום וערב־ערב מראים להם, בטלוויזיה ובעיתונים, כמה הפרצוף שלהם מכוער. בעולם עושים מהם מפלצות: כובשים, מדכאים, מתעללים בעם שאדמתו נגזלה ממנו. בבית הם שומעים על שחיתות ועל פשע. הישראלים הם אדוני רובע הזנות והסמים בפרנקפורט, והישראלים רוצחים ומבתרים גופות בלוס־אנג’לס. שרים ופקידי־ממשלה מועלים בכספים. איך הם רואים את עצמם? הלא אפשר להיתקף בפראנויה! איך אפשר להישאר שפוי?

הלא זה איננו הפרצוף האמיתי שלנו! מהו, אם כן? מי אנחנו?

כשיצאתי בפעם הראשונה לחוץ־לארץ, אחר מלחמת־העצמאות, הרגשתי את עצמי קודם־כל כישראלית. תודעה שלא עזבה אותי לרגע. כל התכונות האינדיווידואליות שלי כאילו נדחקו למישור אחורי. לא יהודיה, אלא ישראלית. וההפרדה הזאת. בין יהודיה לישראלית, היתה כרטיס־הביקור שלי. נופפתי בה, כביכול. אינני יודעת אם כל בן עם אחר מודע לזהות הלאומית שלו – עד כדי העמדת כל יתר התכונות בצל – כשהוא יוצא מגבולות מדינתו. האם נורווגי בחו"ל הוא קודם־כל נורווגי? ואיסלנדי? האם מודע לו כל הזמן שהוא איסלנדי? מחפש את ההגדרה ל’איסלנדיות' שלו? אבל האיסלנדים אינם עומדים מול זרקורי־העולם בלי הרף, ואין סכנה פיזית לקיומם. כך היה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. אבל אחר־כך ובייחוד לאחר 56', ההפרדה הזאת, בין יהודיה לישראלית, נמחקה. אני זוכרת שנקלעתי, באחד הטיולים, לכפרים בדרום צרפת, וחשתי אותו חוסר־בטחון, אותו פחד מפני שנאה, שכל יהודי חש בוודאי כשהוא נקלע אל סביבה של איכרות נוצרית אפלה.

אם אני מרגישה כך בחוץ, כיהודיה – עלי להבין את יהדותי לא כגורל כפוי, אלא כמקור של כוח! הציונות – החילונית, הסוציאליסטית – ראתה ביהדות בעיקר היסטוריה, גורל. היא מרדה בדת וכפרה בקיומם של ‘ערכי היהדות’, למדנו תנ"ך מפני שהוא אישר לנו את הקשר עם הארץ ועם ההיסטוריה הקדומה. כשדוד כהן סיפר אגדות חסידיות בנוער־העובד, היה זה כדי לגלות את הצד העממי־הסוציאלי שביהדות. האם זוהי ‘המהות’ היהודית? ולעומת זאת: הרי אי־אפשר לחזור לקיום מצוות! רק מיעוט קטן ייאחז בזה! מהי אותה יהדות, שקיים היום חיפוש אותנטי אחריה, גלוי ונסתר, בקרב שכבות רחבות, של אנשים צעירים בעיקר, כמו אחר שורש הקיום?

משהו אבד לנו במהלך שלושים השנים האחרונות. היתה קבלה – קבלה מדורות קודמים. כשא. ד. גורדון דיבר על ‘דת העבודה’, היה זה משהו קשור בשורשיו אל המשאבים שלנו מדורות. ברל כצנלסון, כשהיה מדבר אפילו על אחד במאי, או על אחווה אינטרנציונלית, היה בזה משהו עברי, יהודי, בעל רציפות עמוקת־רבדים. מה נותר מזה בדור החילוני הצעיר יותר? כולם מסכימים שאין לנו היום מנהיגים בעלי שיעור־קומה. מה פירוש הדבר? האם באמת אנשים כבן־גוריון, אשכול, שרתוק, רובשוב, גולדה – עלו כל־כך בחכמתם על המנהיגים של היום? או שהיו נקיים מיצרי שלטון, קניין, חמרנות, מפיליסתריות וכד'? בוודאי לא. אבל היה להם מימד שהמנהיגים של היום נטולים ממנו: הקשר האישי, האורגני, למקורות הכוח היהודיים! וזה הדבר שהעניק להם סמכות, בטחון, השראה, מעוף.

המימד הזה הולך ונעלם. עד כדי כך שנדמה לך שצמח כאן עם שחסר לו לחלוטין היסוד הרליגיוזי, המיסטי…"

האם אין זה אחד מסימני־ההיכר של החברה המודרנית בכללה? – אני שואל את אריאלה. באיזה עם קיים היסוד הזה היום?

“הוא קיים. כשאני נוסעת באוטובוס בספרד, או ביוון, בתוך ציבור של אנשים פשוטים, מדלת העם, אני מרגישה משהו החתום בפניהם – איזה יסוד חלומי, מיסטי – המאחד אותם. וכך באנגליה, ברכבת־התחתית בבוקר, כשהמונים נוסעים לעבודה. קשה להגדיר זאת. באוטובוס תל־אביבי זה לא קיים בכלל. ערב־רב ריק, חסר־פרצוף, אקסטרוברטי, ללא דפוסי התנהגות, ללא ריסון עצמי… הבט, כשסולז’ניצין מדבר על הסלאביות הרוסית, הוא לא מתכוון לתודעה סלאבית, לתרבות סלאבית, או לדת הפרבוסלאבית, אלא למשהו עמוק יותר שכל רוסי חש אותו. כשהפולנים מדברים על פולין – גם אז הם מתכוונים לאיזו מהות עמוקה יותר מאשר הדת או ההיסטוריה. מתכוונים למיתוס הפולני…”

גם הגרמנים – אני אומר – דיברו על המיתוס הגרמני, ובשמו רצו להשתלט על העולם.

“כל דבר אפשר לעוות ולהגיע בשמו לזוועות הנוראות ביותר! גם את הנצרות עיוותו, גם את הקומוניזם… מיתוס לאומי כשלעצמו איננו דבר גזעני ואיננו דבר מתנשא על לאומים אחרים. גם ברדיצ’בסקי, אצלנו, חתר לגלות את שורשי המיתוס היהודי הקדום ולעשות ממנו יסוד לבניין־על. גם טשרניחובסקי. הם לא היו גזענים. אבל בדור הזה – כאילו ויתרנו לגמרי על המיתוס שלנו!”

כולנו?

“אינני מדברת על הדתיים. אני מדברת על הציבור החילוני, רוב העם, שלפני קום המדינה היה לו מיתוס והיום הוא איננו. אפילו אצל יהודים בגולה הוא קיים יותר משאצלנו. ראית בוודאי את הסרט בטלוויזיה על משפחת חדאד המארוקאית, בפאריז. הם אינם דתיים. שומרים על קצת מסורת. וכשהצעירים נשאלו מה אומרת להם היהדות – הם באו במבוכה ולא ידעו להגדיר זאת. אבל חשת שיש משהו שהם נאחזים בו, כמו במקור החיות. משהו אינטואיטיבי, ארכאי, ביולוגי, העובר כקמיע מאבות לבנים. אפילו ביהדות האמריקאית, שאנחנו מזלזלים בה כל־כך, הוא קיים. קיים לפחות הרספקט ליסוד הרוחני הזה, הטרנסצנדנטלי, שיהודים חילוניים לא מסוגלים להגדיר אותו, אבל הם חשים בו, לא מוכנים לוותר עליו… תראה איך נראים הישראלים־היורדים, בניו־יורק, בלוס־אנג’לס, על רקע היהדות ההיא – ריקים לגמרי! קליפה! קרום־של־קליפה! משהו חסר כל משקל! אתה נושף בו – והוא איננו!”

– את רוצה לומר שרק פה בארץ איבדנו את היסוד הזה?

“במו ידינו איבדנו אותו! עקרנו עדות שלמות מן היסוד המיסטי, המיתי, שהיה נטוע בהן עמוק! אני נפגשת עם משפחה עיראקית שהגיעה ארצה בשנות החמישים. הטראומה הקשה ביותר שלהם בעלותם הנה היתה, שבהגיעם הנה ריססו אותם בדי.די.טי! זה סמלי ממש! הם ציפו שיזו עליהם מי־קודש! את מי הירדן אולי! ויניחו ידיים על ראשיהם בברכה. והנה – די.די.טי.! וכך עקרו בבת־אחת את כל המיסתורין שבקשר בין יהודים לארץ אבותיהם. הכל נעשה חילוני וחומרני. אתה חושב בוודאי שרק אצל עדות מזרחיות, ‘פרימיטיביות’, הדבר הוא כך. אבל הבט על העולים מרוסיה. הם אינם דתיים והם אנשים משכילים מאד ברובם. הם ציפו למצוא פה בדיוק את הדבר הזה – את היסוד המיתי־המיסטי של העם היהודי! את הייחוד הזה שהוא מקור של גאווה וכוח! האכזבה הגדולה ביותר שלהם – היא שלא מצאו אותו! מצאו חולין! פרגמטיות ופוליטיקה!”

– מה את מציעה? חזרה לדת?

"לא. אינני דתית ואינני מאמינה שקיום מצוות הוא פתרון כלשהו לבעיה. אם כי…

אני מכבדת מאד את בעלי האמונה. אני אינני מחלקת את האנשים לפי השייכות הפוליטית שלהם. נצים או יונים, מפלגה זו או אחרת… אני מחפשת את צלם האדם. או… איך לומר זאת במושג יהודי יותר? – את ‘הנשמה היתירה’. כל מקום שהיא נמצאת בו – יש סיכוי לכוח. הרבה מזה אני מוצאת אצל אנשי ‘גוש אמונים’, גם אם אני מתנגדת להם פוליטית. אבל גם אצל צעירים מ’שלום עכשיו', וגם אצל ותיקים מקיבוצים ומושבים. עם כל אלה אני מרגישה איזו שותפות. יש להם פרצוף, צלם, שאר־רוח. את זה צריך לכבד, לשמר. מזה צריך לשאוב כוח.

אומר זאת במלים אחרות: אני מחפשת את הסוד. כשיש סוד – כל העולם יכול להיות נגדך ולא תירא רע. כשם שבאדם יש דברים שהכיסוי הכרחי להם והם נותנים לו את כוחו, כך גם בעם. הדרוזים, למשל, מבינים זאת, והם שומרים על סוד, כי בסוד יש כוח. גם בחלוציות היה מיסוד הסוד. הקדושה. המימד הרליגיוזי. זה לא עניין של ‘אידיאליזם’. לא של ‘תודעה’. אם הקיבוץ נדחק היום לשוליים, עד שנדמה כי גמר את תפקידו, הרי זה משום שאיבד את הצד הרליגיוזי שבו. אם המפלגות – כולן! – נמצאות היום בשפל המדרגה, הרי זה מפני שאין בהן אנשים בעלי נשמה יתירה."

כל הדברים האלה, אני מבין אותם יפה – אני אומר לאריאלה. אני רק תמה אם יש להם תיקון; אם אפשר ליישם את התביעות שיש לה כלפי החברה בדרך מעשית או חינוכית כלשהי.

אריאלה מחייכת, ואני מבחין בחיוכה זה ספקנות־כלפי־הספקנות; כלפי הספקנות הכללית, שחדלה להאמין באפשרויות התיקון. אחר־כך היא אומרת:

"קודם־כל אני רוצה לומר משהו על קליטת העלייה. צריך, לדעתי, להפוך את כל השיטה על פיה. השיטה הקיימת הרסה את כל הערך הרוחני של עלייה לארץ. צריך לחסל לגמרי את כל ההטבות החומריות הניתנות לעולים, שהן המצאה מטומטמת. צריך להעניק להם את התמיכה ההכרחית, המינימאלית – כמו זו הניתנת ליוצא־צבא, למשל, או לזוגות צעירים ילידי הארץ – אבל לא יותר מזה. יש להחזיר לעלייה לארץ את העטרת הרוחנית שהיתה לה. שהעלייה תהיה זכות גדולה, מצווה, ולא מעשה שמקבלים עליו פרס ושיש לו מחיר, ואחר־כך מתמקחים על המחיר הזה, כאילו עושים חסד עם המדינה שבאים אליה. זה עניין עקרוני, לא מעשי, לא כספי.

שנית – לחדש את פני החברה אפשר, לדעתי, רק על־ידי מיצוי הכוחות הגנוזים בעליות, על העדות השונות שבהן. אנחנו בוללנו אותן, טישטשנו את הפרצוף שלהן, עד כדי איבוד ה’אני‘. הפכנו אדם לעפר־אדם. צריך לשוב ולגלות את הכוח. איך? – על־ידי חדירה לעומק השורשים של כל אחת מהן. לעודד ולטפח את הצד המיסטי, האינטואיטיבי, שבהן. את צד הסוד, שעליו דיברתי קודם. אינני מתכוונת לפולקלור – שירה, ריקוד, לבוש וכד’ – אלא ליסודות האי־רציונאליים, החבויים עמוק, שהיוו מקור של כוח במשך כל הדורות. לא לטשטש את האני של הבאים ממארוקו, מהודו, מאתיופיה, מרומניה, מרוסיה – אלא לשמר אותו. לאחוז בהם כבכלי־זכוכית יקרים, עתיקים, שיש להיזהר שלא יישברו.

לדעתי, צריך להקים בארץ ‘בית עליון’, נוסף ל’בית המחוקקים' שהוא הכנסת; כדוגמת בית־הלורדים באנגליה, או הסנאט במדינות האחרות, שבו הייצוג יהיה לא למפלגות אלא לעדות, לעליות השונות, וכן לערבים ולדרוזים. מין סנהדרין שבו יימצא ביטוי לגוני המחשבה והרקע התרבותי של המרכיבים השונים של החברה.

שלישית – צריך ליצור תנאים, ‘תנאי חממה’ הייתי אומרת, החל בבית־הספר ועד לקהילה העירונית או הכפרית שיפתחו את האינטואיציות במקום לייבשן. כוונתי למסגרות של פעילות תרבותית שקטה, לא צעקנית, לא הו־הה, לא תרבות־רחוב, לא ‘פסטיבאלים’, לא ‘חגיגות־קיץ’; תנאים להתייחדות, למחשבה, לפעילות יצירתית שיש בה הקשבה לזולת וסובלנות, והתעמקות במקורות הייחוד היהודי. לא ‘תודעה יהודית’, שהיא משהו שטחי, חיצוני, של מידע, קצת מזה וקצת מזה, אלא שימת הדגש על הייחוד של כל עדה ומוצא־ארצי, על שורשי הכוח שלהם. אני מאמינה גדולה במימד האינטואיטיבי, כפי שנוכחת בוודאי…"

– את מתכוונת ליתר הפנמה…

“כן, הפנמה. חינוך להפנמה. כיוון להפנמה… הבט, אין עוד מקום בעולם שיש בו התנקזות של כל־כך הרבה כאב כמו בישראל. השואה, המלחמות, תאונות־הדרכים… אין בית שאין בו מת… והכאב הזה – ברחוב אתה לא חש בו בכלל. לא באוטובוס, לא בשוק, לא באספות ולא בשום התכנסות ציבורית. אינך רואה אותו בפני האנשים. מדוע? – מפני שהכל מוחצן, והכאב מודחק מפני ההתחצנות הצעקנית הזאת. אבל הכאב הרי יכול להיות מקור של כוח! הוא יכול להיכנס לתוך המעגל המחזורי של חיים־ומוות של המשפחה הגדולה ששמה ישראל! מעגל שהוא עצמו, אם שומרים עליו, יש בו כוח גדול!”

– זהו?

“כן, דיברתי יותר מדי, לא?”

אחר־כך אומרת אריאלה:

“אם תרשה לי, עוד משהו. פתחתי בערבים ואסיים בערבים. הקשר עם הערבים תושבי הארץ דרוש לנו, לדעתי, יותר משהוא דרוש להם. גם הוא מקור של כוח. החלוצים בעליות הראשונות, ועד למלחמת־העצמאות, הבינו זאת בחוש. ה’כנענים' הבינו זאת. הם היו החוליה המקשרת בינינו ובין הארץ, בינינו ובין ההיסטוריה הקדומה שלנו כאן. (אגב, שמת לב שכשצעירים ערביים מדברים עברית ברדיו או בטלוויזיה – העברית שלהם הרבה יותר יפה וטובה משל רוב הצברים?). מאז שהונהג הממשל הצבאי – סגרנו את עצמנו בפניהם. מבחינה מסויימת, הייתי אומרת שלא אותם שמנו במכלאה אלא את עצמנו. כשם שסתמנו מקורות־כוח אחרים – של הגולה, של החלוציות, של ייחודן של העדות – כך סתמנו גם את מקור הכוח הזה. הרחקנו אותם לירכתיים עד היותם אזרחים ברקע האחורי, במעין שמורה, ועד היום אינני יכולה להבין מדוע אין יחידות ערביות בצבא כשם שיש יחידות דרוזיות. אם לחדש את מקורות־הכוח – צריך לחדש את הקשר אתם! האין זה מאוחר מדי? האם אפשר עוד להחזיר את הגלגל לאחור…”

10.9.80


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47908 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!