רקע
דב נוי
ה. מקצוע האב

מפי שלמה אוזן (מוכנין – גילת)


היה היו שני אחים שהתפרנסו ממקצוע הגניבה. שניהם היו נשואים, ולאחד מהם נולד בן יחיד. מת האח הזה ואלמנתו רצתה שבנה יהיה אדם הגון ולא ילך בעקבות אביו. מה עשתה? החליטה לעזוב את עיר מגוריה ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש, והכל למען בנה־יחידה.

בעזבה את העיר, הפסיק גם האח השני לגנוב ועבר לעבודה המכבדת את הבריות, בבית חרושת לטוויה.

גידלה האלמנה את בנה במסירות ובנאמנות, ובהיותו בן שתים־עשרה שלחה אותו ללמוד את מקצוע הספּרות. הנער השתדל ללמוד, אך כאשר לא הרגיש בו בעל־המספרה, היה סוחב תער או כלי אחר מן המספרה ויוצא למכור אותו. כך עשה הנער כמה פעמים, עד שהרגיש בעל המספרה בדבר ושילח אותו הביתה באומרו:— לא תצליח במקצוע זה, כי אין זה לא מקצוע אביך ולא מקצוע סבך.

הצטער הנער ורצה לדעת מה היה מקצוע אביו וסבו. הלך אל אמו וביקשה:

— גלי לי את מקצוע אבי.

גילתה לו האם:— אביך היה גנב.

— עם מי גנב? — שאל הנער.

— עם דודך, אחיו, מדי פעם היו גונבים פרה או כבש, שוחטים או מוכרים אותם, ומזה היינו מתפרנסים.

שאל הבן:— היכן אמצא את דודי?

— במקום פלוני.

יצא הבן לדרך, אל דודו.

הגיע לעיר של דודו ושאל עליו עד שמצאו. דודו שמח לקראתו, אירחו במשך שלושה ימים, וביום הרביעי שאלו:— מה רצונך, יקירי?

הציע הבן לדודו לחזור למלאכת הגניבה והוא, הבן, ימלא את מקום אביו.

היה הדוד מסופק באיזו מידה יידע הצעיר לגנוב, והבן הציע לו:— אעמוד לבחינה כדי שתראה ותיווכח מה יכולתי ובמה כוחי גדול.

סיפר הדוד:— בקצה העיר עץ עומד ובענפיו מקנן עוף, אשר לקול רחש קל ביותר הוא מתעורר משנתו. בלילה, שעה שהוא דוגר על הביצים אטפס על העץ ואגנוב את הביצים מתחתיו. עליך להחזירן אחר־כך אל מתחת לעוף.

הסכים הבן לדרישת דודו. בלילה הלכו למקום העץ, הדוד טיפס עליו והוציא את הביצים בזהירות. עלה הצעיר על עץ סמוך מצד שני ובשעת ירידתו של הדוד הוציא את הביצים מתוך כיסו וירד לפניו.

הגיע הדוד למטה, שם חיכה לו הצעיר, הכניס ידיו לכיסים כדי להוציא את הביצים ולמסרן לנער, והנה הביצים אינן. התפלא על כך מאוד: הרי במו ידיו הוציאן ממקומן.

הציע הנער לדודו לעלות ולטפס שנית, ובינתיים טיפס הוא עצמו לקן והחזיר את הביצים למקומן.

ושוב הוריד הדוד את הביצים ושוב גנב לו אותן הנער. ושוב רצה הדוד למסור את הביצים לידי הצעיר ושוב לא מצא אותן בכיסו.

הציע הבן:— הפעם אביא אני את הביצים, ואתה תחזירן למקומן. הסכים הדוד. טיפס הבן על העץ, הוציא את הביצים ממקומן, ירד לאדמה ומסרן לדודו. הדוד התחיל לטפס על העץ כדי להחזיר את הביצים, אך בינתיים טיפס הנער בעץ הסמוך, הוציא את הביצים מכיס דודו וירד למטה. הגיע הדוד לקן, חיפש בכיסיו והביצים אינן. ירד וקרא בתמיהה:— אינני מבין כאן כלום.

אז גילה הבן לדודו שהצליח שלוש פעמים לגנוב את הביצים מתוך כיסו. הכריז הדוד:— עברת את המבחן. תוכל להיות שותף אתי.

הגיעו השניים הביתה והתחילו לתכנן את מיבצעי הגניבה. הציע הדוד להתחיל בגניבת פרות ועופות. אך הבן טען:— לא כדאי! לא נלך בקטנות! נגנוב את קופת המלך!

הדוד התנגד והבן אמר לו:— תוכל לפרוש, אם אינך רוצה ללכת אחרי.

אשת הדוד יעצה לו:— עבוד עם בן אחיך, כי פיקח הוא! — והבעל שמע בקול אשתו וקיבל את עצתה.

במשך היום הסתובבו מסביב לארמון, בדקו את כל הכניסות, את מספר השומרים והדלתות, עד שגילו קיר ללא שמירה. בערב הכינו חומצה וכלי פריצה וחיכו ללילה. בלילה הלכו למקום שנקבע, שפכו חומצה על הקיר וגירדוהו, שפכו וגירדו, עד שנעשה בקע בקיר ודרכו נכנסו פנימה. אמר הבן לדודו:— מי שנכנס פנימה מקבל שני שלישים ממה שהוא מביא ונותן שליש אחד לשומר בחוץ.

הדוד לא רצה להיכנס. נכנס הבן, מילא את כיסיו ואת השק שהביאו אתם. אחר־כך חזרו הביתה וחילקו את השלל לשלושה חלקים: חלק אחד לדוד ושני חלקים לבן. אחר־כך אמר הבן לדודו ולאשתו:— אלך למסור את הכסף לאמי ועוד הלילה אשוב.

בצאת הבן לדרכו התחילה אשת הדוד להתרגז על בעלה ולשאול:— מדוע מגיעים לנער צעיר זה שני חלקים, ולך, גנב ותיק כמוך, רק חלק אחד!

הסביר הבעל לאשתו, כי זה היה התנאי שהתנו ביניהם. כעסה האשה ואמרה:— אלך למלך ואספר לו את כל מה שקרה.

לפנות בוקר חזר הנער ומצא את דודו עצוב מאוד. הבין שקרה משהו ושאל:— מה קרה?

סיפר לו הדוד על איומי אשתו. ניגש אליה הבן ואמר לה:— מדוע את מתרגזת כל כך? היום נלך שוב לגנוב והפעם ייכנס בעלך. אחרי שנחלק הלילה את השלל בינינו, יהיו חלקינו שווים. מצאו הדברים חן בעיני האשה והיא נשתתקה.

בינתיים הרגישו שומרי המלך בגניבה, והמלך שאל:— מה נעשה?

ענו לו יועציו:— הגיוני הוא הדבר שהגנבים יחזרו לגנוב באותו מקום עצמו. לא נסתום את הפירצה בקיר, כדי שיחשבו שלא הרגשנו בפריצה. אך מתחת לפירצה נשים חבית גדולה של זפת רותחת, וכך נתפוס את הגנב.

אמרו ועשו. בלילה באו הדוד והבן למקום הפירצה. הדוד נכנס ראשון ונפל מייד לתוך חבית הזפת. מחכה הנער בחוץ זמן מה ורואה שדודו אינו חוזר. החליט הוא עצמו להיכנס. אך מכיוון שהיה זהיר ביותר, התקדם לאט לאט והרגיש כי אד חם עולה לקראתו. מישש בידיו וגילה את חבית הזפת הרותחת. מה עשה? עלה על הדפנות, הקיף אותה, נכנס ל ארמון, ומילא את כיסיו ושקו בזהב. בצאתו הרגיש כי בתוך החבית נמצאת גופת אדם וידע כי היא של דודו. מה עשה? כרת לו את הראש ושם אותו בשקו.

הלך הצעיר אל דודתו והראה לה מה יצא מבקשתה. כן ציווה עליה לקבור את ראש בעלה ליד הבית. את כל הכסף מסר לאלמנה והזהירה:— אם תלשיני עלי, אכרות את ראשך.

הבטיחה האלמנה לשתוק.

למחרת היום נתברר לשומרי המלך כי הקופה נגנבה שנית, ואת גופת האדם שנלכד בזפת אי אפשר לזהות, כי חסר לה הראש. יעצו לו שריו לתלות את גופת המת בראש חוצות, ומי שיעבור ויתעצב או יבכה על המת, הרי הוא בוודאי קרובו או שותפו.

הציבו את גופת הגנב במרכז העיר ושומרים רבים הסתובבו לידה מחופשים ושמים לב להתנהגותם של העוברים ושבים. הסתובב הבן בעיר, ראה את גופת דוד והרגיש בכוונת המלך. מייד הלך אל דודתו ואמר לה:— האם ברצונך, לבכות את בעליך עליך לעשות מה שאומר לך.

הסכימה הדודה ועשתה כעצת הנער: קנתה כד שמן וכאשר הגיעה למקום שבו תלוי בעלה, הפילה — לי עצת הנער — את הכד כאילו מעדו רגליה. השמן נשפך והיא התחילה לבכות. כאשר בכתה ליד הגופה על השמן שנשפך, עבר הנער במקום, והושיט את כובעו לכל העומדים סביב וביקש נדבות בשביל הבוכה. אף השומרים עצמם שמו כמה מטבעות לתוך הכובע ואמרו:— בעל לב טוב הוא הצעיר הזה.

בהגיעם הביתה אמר לדודתו:— הלילה אביא לכאן את גופת בעלך, כדי שתוכלי לקברה.

בו בלילה גנב ארבעים כבשים, ארבעים נפות וארבעים נרות. את הנרות הדליק, וקשרם לראשי הכבשים. אחר־כך שם עליהם את הנפות. בחושך נראה הכבשים כדמויות נמוכות, דולקות ונעות. כך הוביל אותם למרכז העיר. ראו אותם השומרים וחשבום לשדים, מייד ברחו לכל עבר. חטף הבן את הגופה, שם אותה על גבו והביאה אל דודתו. ואת הכבשים התיר ושיחרר.

למחרת היום סיפור השומרים:— בלילה באו רוחות ושדים ולקחו אתם את הגופה המגיעה להם. שאל המלך את יועציו:— מה נעשה עכשיו?

הציעו לו:— תביא את בת־היענה היפה שלך, תקשטה בתכשיטים יקרים ותן אותה בידי שומר שיחזיק אותה על חבל ארוך. מי שיחמוד את בת־היענה וינסה לגנוב אותה, הוא הוא הגנב.

אמרו ועשו. והבן־הגנב נטל בידו צמחים האהובים על בת־היענה, וכאשר זו התקרבה אליהם חתך את החבל והובילה בדרך מוסתרת. אחר־כך שם אותה תחת מעילו ולקח אותה אל דודתו. שם שחטו את בת־היענה, אכלו את בשרה, ואת שומנה שמרו כי הוא משמש לרפואה.

משך השומר של בת־היענה בחבל והנה הוא חוזר אליו בלי בת־היענה. כרת המלך את ראש השומר ופנה שוב אל יועציו:— מה נעשה עכשיו?

אמרו לו שריו ויועציו:— נאסוף ארבעים זקנות שתסתובבנה בעיר ותבקשנה שומן של בת־יענה. במשפחה שבה יימצא השומן, שם הגנב. כי למי יכול להיות שומן של בת־יענה?

התפזרו הזקנות בעיר, ואחת מהן נקלעה לביתה של דודת הנער. התחננה הזקנה:— בני חולה מאוד והרופא רשם לו לטעום משומן בת־היענה. שמא יש אצל אשה טובה כמוך מעט משומן יקר זה?

נכמרו רחמי הדודה הנדיבה על הזקנה המסכנה ומילאה לה כוס עם שומן. הודתה לה הזקנה ויצאה, ובפתח הבית פגשה הנער. מייד הבין כי יש דברים בגו. שאל אותה למעשיה כאן, והיא סיפרה לו על דודתו הנדיבה.

אמר לה:— דודתי נתנה לך מעט מאוד. ממני תקבלי יותר. אנא, היכנסי!

הזקנה סירבה באמרה:— מספיק לי מה שקיבלתי. — אך הנער לא ויתר, וכשנכנסה פנימה כרת את ראשה. קברו אותה במרתף והצעיר הזהיר את דודתו שלא תתן לאיש להיכנס הביתה.

בערב פקדו את הזקנות והנה אחת מהן חסרה. שוב עלתה על הפרק השאלה: מה נעשה? הפעם הציעו היועצים למלך לפזר על קטע מן הכביש מטבעות זהב מן הקופה ושומרים מיוחדים ישמרו על העוברים ושבים. מי שירים או יביט במטבעות, הוא הוא הגנב המבוקש.

החליט הצעיר לגנוב את המטבעות. מה עשה? שכר שיירת גמלים מרח את רגליהם בסבון ואת הסלים שעל גבם מילא במלח מצד ימין ובסולת מצד שמאל. עברה השיירה בין השומרים, אלה מימין מיששו את הסלים ומצאו בהם מלח, אלא משמאל מצאו בהם סולת. ובדרכים אספו הגמלים בפרסותיהם את המטבעות שנדבקו לסבון. בהגיעו אל מחוץ לעיר ניקה הצעיר את טלפי הגמלים ואסף את המטבעות שנדבקו אליהן.

בערב ספרו השומרים את המטבעות והנה חסרות מטבעות רבות. שאל המלך:— מי עבר בדרך?

חלק ענו:— שיירה של מלח! — וחלק:— שיירה של סולת!

כעס המלך על השומרים שלא יכלו להגיע למסקנה אחת ופקד לתלות את כולם. ושוב שאל את יועציו:— מה נעשה?

הפעם ענו השרים:— אין לנו מה להציע לך. אתה צריך להבטיח לגנב שלא יאונה לו כל רע. כן עליך להבטיח לו מחצית מלכותך ואת בתך לאשה.

גם המלך הבין שעם אדם פיקח וזריז כל כך כדאי לחיות בשלום. כי לשם מה לרדפו ללא הצלחה?

אמרו ועשו. הכרוזים שנתלו בחוצות העיר הכריזו: המלך סולח לגנב. גם יתן לו את בתו ומחצית מלכותו, אם יסגיר את עצמו.

בא הצעיר אל המלך וגילה כי הוא הגנב. כהוכחה הראה לו את הכסף הגנוב, את גופת דודו ואת גופת הזקנה שביקשה שומן של בת־יענה.

קיים המלך את הבטחתו ובעיר נערכה חתונה מפוארת ביותר.

כעבור חודש ימים בערך, קיבל המלך מכתב מן המלך של המדינה השכנה, ובו דברי עלבון על אשר לא הצליח לתפוס את הגנב היחיד והיה נאלץ לתת לו את בתו לאשה ואת מחצית מלכותו. — אצלי בעיר — טען המלך השכן במכתבו — יש ארבעים ואחד גנבים ואם כי אין אנו מצליחים לעשות דבר יעיל נגדם, אין אנו נכנעים להם.

כעס המלך והראה את המכתב לבתו. זו התעצבה מאוד, ובצהרים, בבוא בעלה הבית, הרגיש בעצבותה ושאלה:— מה סיבת עצבותך?

— שום דבר מיוחד — ענתה.

אמר לה:— אם לא תגלי לי, אכרות את ראשך.

הראתה לו את המכתב, ואגב קריאתו התחיל לצחוק. שאלה:— מה פתאום אתה צוחק? והרי העניין חמור כל כך!

אמר לה:— הרי זה עניין פעוט! מייד נלך למלך.

באו שניהם בפני המלך, והצעיר אמר לו:— אל לך, חותני לדאוג לדבר זה. אסדר את המלך השחצן, אגנוב אותו עצמו ואביאו לכאן כשהוא נובח ככלב, נוער כחמור וקורא כתרנגול. רק זאת אבקשך: תן לי אורכה של חודש ימים. אם אשוב ריקם תהיה אשתי חרם עלי.

בירכו המלך ובתו את הצעיר שיצליח בדרכו והוא נסע אל עיר הבירה של הממלכה השכנה. בהגיעו לשם הסתובב בעיר והנה הוא רואה קבוצה של אנשים ליד קצב, והם קונים ארבעים ואחת מנות בשר. שילמו לו הקונים במטבע של זהב, אך תיכף ומייד גנבוה והלכו אל האופה. שם קנו ארבעים וחד כיכרות־לחם, שילמו באותה מטבע־זהב עצמה ושוב גנבוה. הבין הצעיר שאלה הם ארבעים ואחד הגנבים. עקב אחריהם ונכנס לביתם. בשבתם לאכול לקח מנה לעצמו וכשהגיעו הגנבים בחלוקת האוכל לגנב האחרון מצאו שחסרה לו מנה. פקדו את עצמם ומצאו, כי אכן ארבעים ואחד הם. שאלו:— מי נוסף כאן בינינו?

אז יצא הצעיר לקראתם וסיפר להם:— גם אני גנב וברצוני לעבוד אתכם. מחר תוכלו לבחון אותי. ובדבר החבר שנשאר ללא מנה, כל אחד מאתנו יתן לו מעט ממנתו ואז יקבל יותר מכולנו.

נשמעו דברי הצעיר באוזני הגנבים.

למחרת היום יצאו לערוך קניות ומטבע־הזהב בידי הצעיר. קנה 42 כיכרות לחם, שילם במטבע וגנב אותה. קנה 42 מנות בשר, שילם במטבע וגנב אותה. אחר־כך אמר להם:— לכו הביתה עם המנות ואני אגיע מאוחר יותר. בדרך ראה מוכר־חלב זקן, ומכיוון שרצה לשתות כוס חלב, שאל:— מה המחיר?

— מטבע־זהב אחת — ענה המוכר והמשיך:— ראה אותי, הריני איש זקן ואיטי מאוד. אבקשך איפוא ללכת לחנות הקרובה ולקנות פקעת־חוטים בשביל אשתי. ובינתיים אמזוג לך את החלב.

הלך הגנב, קנה פקעת־חוטים וחזר לחלבן. אך כאשר רצה להגיש את החלב אל פיו, אמר לו הזקן:— תחילה שלם לי.

נתן לו את המטבע, והזקן התחיל לגלגל את חוט הפקעת מסביב למטבע. והכל לאט, לאט לאט. הפסיק הגנב לשתות ושאל בתמיהה:— מה אתה עושה? ולשם מה?

ענה לו הזקן:— מטבע זו שייכת לארבעים ואחד הגנבים המתפרנסים ממנה. מטבע זו טרם נשארה בידי איש. לכן רוצה אני לשמור עליה היטב.

לא גמר הגנב לשתות את כוסו כי הרגיש מחנק בגרונו. מה עשה? התרחק מן המקום, אך כל הזמן נמצא במצב כזה שראה את הזקן והלך בעקבותיו עד שהגיע לביתו. שם היתה ארוחת־הערב מוכנה, והזקן ישב ליד אשתו (כשהגנב שוכב כבר מתחת למיטה), כי הצליח לשים היום את ידו על מטבע הגנבים.

האשה ביקשה לראות מטבע מיוחדת זו. ובעלה אמר לה:— מייד תראי.

הוציא הזקן את פקעת החוטים והתחיל לגלגל את החוט לכיוון הפוך כדי לגלות את המטבע ולהראותה לאשתו. ובינתיים נרדמה האשה העייפה ואף התחילה לנחור, אלא שהבעל העסוק בהתרת הפקעת לא הרגיש בדבר. והגנב יצא מתחת למיטה ונשכב עליה בין שני בני הזוג.

גמר הבעל להתיר את הפקעת וקרא לאשתו. הגנב ענה לו בגימגום והזקן מסר את המטבע לידיו. ירד הגנב מן המיטה ויצא החוצה. רצה הזקן לקחת את המטבע בחזרה וקרא לאשתו, אך היא לא נענתה כי ישנה שנת ישרים. העיר אותה ושאל:— היכן המטבע?

— איזו מטבע? — תמהה — הרי לא נתת לי שום דבר.

הבין הזקן שהיה זה הגנב ויצא אחריו החוצה כדי להתחקות על עקבותיו. מכיוון שהכיר יפה את העיר, הגיע לבית הגנבים לפני הגנב, וחיכה לו שם ליד הדלת.

בהגיע הגנב למקום, אמר לו הזקן, כאילו היה הוא עצמו אחד מן החבורה:

— היום תורך להביא מים. תן לי את המטבע ותלך להביא מים.

רק צעד כמה צעדים וחשד נתעורר בלבו: שמא לא היה זה אחד מן החבורה? מייד חזר, נכנס פנימה ושאל:— מי קיבל מידי את המטבע?

— איש לא קיבל שום דבר. כולנו חיכינו לך בפנים ולא יצאנו החוצה. — ענו לו הגנבים. הבין הנער כי שוב רימה אותו הזקן. מייד יצא כרוח־סערה והגיע לבית הזקן לפני שהגיע לשם הזקן. אשתו פתחה את הדלת והוא ערף את ראשה ולבש את בגדיה. כאשר הגיע הזקן הביתה ניצבה אשתו בפתח וביקשה את המטבע. ומובן, שהיה זה הגנב בבגדי אשה. מסר הזקן את המטבע לאשה ונכנס הביתה. מייד יצא הגנב־אשה החוצה והזקן מצא בביתו את גופת אשתו. לא היה לו לזקן כוח ואומץ להילחם עוד על המטבע, כי ידע שאבדה לו לעולמים. והרי גם אשתו לא תשוב עוד. והאבל עליה גדול מן האבל על המטבע.

חזר הגנב אל בני החבורה, החזיר להם את המטבע ונתקבל כחבר בקבוצתם. נתנו לו חדר ליד חדרו של המלך ורק קיר מפריד ביניהם. כך עברו עשרים יום. ביום העשרים התחיל הגנב שופך חומצה על הקיר ולגרד אותו עד שנשארה רק שכבת־טיח דקה בין חדרו ובין חדר המלך. בחצות דפק על הקיר הדק המפריד בין שני החדרים. שאל המלך:— מי שם?

ענה לו הגנב:— אני מלאך־המוות. באתי לקחת את נשמתך. אך מכיוון שאתה צדיק, החלטתנו להביאך לגן־העדן חי. אלא שלפני כן עליך למלא כמה משימות. ראשית, מחר עליך לערוך סעודה לכל העניים ולחלק להם נדבות רבות. ובלילה אחזור ואמסור לך הוראות נוספות.

למחרת היום מילא המלך את הוראות מלאך־המוות.

בחצות הלילה שוב דופק הגנב על הקיר והמלך שומע קול:— מילאת יפה את כל מה שהוריתיך. כעת פתוחה הדרך לגן־עדן. וזאת תעשה מחר: הכן לך ארגז־עץ ואסור על כל בני המדינה להימצא בשעה ארבע אחרי הצהריים מחוץ לבתים. את הארגז תשים אז בחצר הארמון ותיכנס לתוכו.

בשעה ארבע לא נראתה נפש חיה ברחובות העיר. הגנב בא עם ארבעה סבלים ואלה העמיסו את הארגז ואת המלך שבתוכו על האונייה. משם שלח שליח אל מלכו החותן שיזמין את כל שריו ונכבדיו ליום פלוני, שבו יקיים את הבטחתו.

ביום המיועד באו כל המוזמנים והתיישבו כמו בתיאטרון. הכל שתקו וחיכו להתחלת ההצגה.

והנה נכנס לאולם חתן המלך ובידיו ארגז גדול. דפק הגנב על הארגז ומתוכו נשמע קול:— מה קרה?

— הכל בסדר, אדוני המלך! — ענה הגנב. — כדי לצאת בשלום לגן־העדן, עליך לבצע עוד כמה דברים כדי להיות טהור ומטוהר לגמרי.

ענה המלך:— אני מסכים לכל מה שתאמר. מה שתגיד לי לעשות, אעשה!

אמר הגנב:— עליך לנבוח ככלב.

התחיל המלך להשמיע קולות:— הב! הב! הב!

הוסיף הגנב:— עליך לנעור כחמור.

השמיע המלך קולות:— א—א! א—א! א —א!

ולבסוף אמר הגנב:— עליך לקרוא כתרנגול.

לא התנגד המלך וקרא מתוך הארגז:— קוקוריקו! קוקוריקו! קוקוריקו! — והכל בקול יפה מסולסל.

אמר לו הגנב:— עתה אפתח את הארגז ואתה תהנה מכל הריחות והבשמים המענגים שבגן־עדן.

כאשר התרומם מכסה הארגז ראה מלך המדינה השכנה את פני המלך המקומי ואת שריו צוחקים ולועגים לו. התנצל על מכתבו, פנה לגנב ושיבחו:— אין כמוך, לא לפניך ולא אחריך. גם אני נותן לך לאשה את בתי ואת מחצית ממלכתי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!