מפי שלמה אוזן (מוכנין – גילת)

לפני שנים רבות חי זוג שלא היו לו ילדים. רק אחרי תקופה ארוכה של התיעצויות עם רופאים נולד להם לעת זקנה בן. אין פלא שהוריו אהבוהו ופינקוהו מאוד. כאשר ראה הילד משחקים וצעצועים אצל ילדים עשירים והיה מבקש מהוריו שיקנו לו אותם, היו חוסכים מפיהם וממלאים את מבוקשו, אם כי היו עניים.

גדל הילד והכיר חבר שהיה לו סוס. ביקש מאביו שיקנה גם לו סוס. אמר לו אביו— מה אעשה ואין לי כסף?

ביקש הבן מאוד, עד שאמר לו אביו— קחני לשוק ושם תמכרני. בכסף שתקבל תמורתי תקנה לך סוס.

הבן לא היסס, לקח את אביו לשוק, מכרו כעבד ובכסף שקיבל תמורתו קנה לו סוס. אך כשבא עם סוסו אל חבריו העשירים לעגו לו ואמרו— את אביך מכרת ואין לך אפילו ריתמה לסוס.

הלך הבן אל אמו ואמר לה— רוצה אני ריתמה לסוסי.

אמרה לו:— מה אעשה ואין לי כסף?

ביקש הבן מאוד, עד שאמרה לו— אם אתה רוצה בכך, תקחני לשוק, תמכרני שם ובכסף שתקבל תמורתי תקנה לך ריתמה.

גם הפעם לא היסס הבן, לקח את אמו לשוק, מכרה שם ובכסף שקיבל תמורתה קנה לו ריתמה ורובה. ועוד נשארו לו דינרים אחדים. הלך אל חבריו העשירים ואלה שוב לעגו לו:— מכרת את הוריך כדי לזכות בסוס ובריתמה!?

אמר הבן בלבו— בעיר זו שבה הכל לועגים לי, לא כדאי לי להישאר. אמר ועשה, ויצא את העיר רכוב על סוסו. הדרך עברה במדבר, היום היה חם והבן היה רעב וצמא. לפתע ראה עוף בשמים, ומייד ירה בו ברובהו. העוף נפל ארצה, הבן מרט את נוצותיו, חתכו וצלהו בשמש. כדי לרוות את צמאונו הריץ את סוסו, עד שהזיעה כיסתה את גופו, אחר־כך סחט את הזיעה ושתה אותה.

כעבור ימים אחדים הגיע לעיר שעל חומתה ראה תשעים ותשעה ראשים ערופים המוצגים לראווה. כאשר שאל לפשר תשעים ותשעת הראשים, לא ענה לו איש. הכל התחמקו ממתן תשובה.

ירד הערב והצעיר שכר לו חדר במלון זול וישן בו את שנתו. בבוקר הלך אל מוכר חביתות ממותקות (והוא המאכל האהוב ביותר בבוקר), וביקש את הנער העובד שם להביא את החביתות לחדרו.

הנער בא והבחור הזמינו לשבת אתו ולטעום מן החביתות. הנער סירב כי צריך היה לחזור לעבודה, והבחור שאלו:— כמה אתה מרוויח ביום?

— חצי דינר.

אמר לו הבחור:— אתן לך דינר שלם, אם תספר לי מדוע תקועים הראשים הערופים על חומת העיר.

קפץ הנער כאילו הכישו נחש ואמר:— אינני יכול לגלות סוד זה כי בנפשי הדבר. אם אגלהו, צפוי אני לעונש מוות.

הבטיח לו הצעיר שלא יגלה את הסוד לאיש, והנער סיפר:— למלכנו יש בת יפהפיה, ואביה הבטיח אותה רק למי שיחוד לה חידה והיא לא תדע לפתרה. אך אם היא יודעת לפתור את החידה, מוציאים את הבחור להורג.

הודה הבחור לנער, שילם לו את שכרו ופנה ישר אל ארמון המלך. נכנס לחדר המלכות, השתחווה והמלך שאלו לרצונו. ענה הבחור:— באתי לבקש את יד בתך.

מייד צילצל המלך בפעמון קטן, ושני שומרים נכנסו. אמר להם המלך— קחו אותו לבית הכלא!

למחרת היום הובא הבחור לארמון המלך. שאלו המלך— אולי התחרטת! אולי אתה מוותר?

— לא, אינני מוותר — ענה הצעיר. אמר לו המלך:— תלך אל הנסיכה ותחוד לה חידה.

יצאה הנסיכה אל אחת המרפסות והצעיר שעמד למטה, בגן המוקף שומרים, שאל:

אביו הו א רכבו,

אמו היא נשקו.

הושיט ידו אל על —

ואכל,

אחר כך שתה מים,

שאינם מן הארץ ואינם משמיים.

שאלה אותו הנסיכה, היכן הוא מתאכסן והוא מסר לה את שם בית־המלון. אחרי שחזר למלונו קראה הנסיכה למשרתת שלה ואמרה לה:— הכיני כמה בקבוקי יין שותי תרנגולות ממולאות.

בערב התחפשו בת־המלך והמשרתת לגברים והלכו למלון שבו התגורר הבחור. שם הציגו את עצמם כזרים המבקשים חדר־לינה. אמר להם בעל המלון:— אין לי חדרים פנויים.

התחננו בפניו:— הרי אנו זרים כאן ונישן בכל מקום שיעמוד לרשותנו…

אמר להם בעל־המלון:— זר אחד מתאכסן יחידי בחדר. אשאל אותו אם יסכים לגור עם שני זרים נוספים.

נשאל הבחור והסכים. נכנסו שתי הבחורות המחופשות, פרשו שטיחים, התחילו להוציא את היין ואת העופות, והזמינו את הבחור להצטרף אליהם. אם כי היה רעב מאוד, סירב תחילה, אך השכנים לחדר פיתוהו:— הרי כולנו זרים כאן וטוב יהיה אם נבלה יחד כמה שעות.

נתפתה הבחור והבחורות המחופשות השקוהו כוס אחרי כוס עד שנשתכר. שאל הבחור:— מדוע באתם לעיר זו?

ענתה המשרתת:— אדוני בא לבקש את ידה של בת־המלך.

הפסיק אותה הבחור:— איחרתם את המועד! הייתי כבר אצלה וחדתי לה חידה, שאיש לא יוכל לפתרה. אין לי ספק שאזכה בה.

שאלוהו:— ומהי חידתך?

ענה להם:

אביו הו א רכבו,

אמו היא נשקו.

הושיט ידו אל על —

ואכל,

אחר כך שתה מים,

שאינם מן הארץ ואינם משמיים.

ענו לו:— באמת קשה מאוד. אין לנו סיכויים, וחבל שהקדמת אותנו. אך מהי התשובה?

הסביר להם:— רכבי הוא הסוס שקניתיו ממכירת אבי, את נקשי קניתי בכסף ממכירת אמי. עוף ברובי הפלתי ואכלתי, ואת זיעת סוסי שתיתי.

שוחחו השלושה עוד שמן מה עד שהבחור השתוי נרדם. מייד אספו שתי הבחורות המחפשות את חפציהן והסתלקו.

למחרת היום, בבוקר, התעורר הבחור, ומכיוון שהתפכח מן היין, נזכר במה שקרה אמש. — הו — חשב בלבו — עתה ילכו ויגלו לבת־המלך את פתרון החידה! — התחיל להתרוצץ בחדר ובלבו מתרוצצת המחשבה: מה לעשות אחרי שבמו ידי הסגרתי את עצמי?

לפתע מצא בחדרו מטפחת משי ועליה רקום סמל המלכות. הבין שבת־המלך היתה כאן כדי לגלות את פתרון חידתו.

בשעה המיועדת הלך אל הנסיכה כדי לשמוע את תשובתה. אמרה לו:— שאל שאלתך שנית. שאל הבחור:

אביו הו א רכבו,

אמו היא נשקו.

הושיט ידו אל על —

ואכל,

אחר כך שתה מים,

שאינם מן הארץ ואינם משמיים.

ענתה לו הנסיכה:— כיצד לא תבוש? מכרת את אביך לקנות לך סוס, מכרת את אמך לקנות לך רובה. וכאשר בדרך רעבת, עוף־שמיים אכלת; וכאשר בדרך צמאת, זיעת־סוסך שתית.

אישר הבחור כי זהו פתרון החידה. ומייד ניתנה הפקודה לתלותו.

כשהגיעו לעמוד התלייה שאלוהו:— מהי בקשתך האחרונה?

אמר להם:— החזירוני אל בת־המלך.

החזירוהו אל בת־המלך והיא לועגת לו ושואלת:— מה עוד אתה רוצה?

ענה לה:

יש בלילה דברים נעשים,

אך כעת יום־אור מסביב.

אם לא תשתקי, דברים אגלה

אשר השתיקה יפה להם.

הבינה הנסיכה, שהרגישה בינתיים באבדן מטפחתה, את הרמז ושלחה לאביה לומר:— החלטתי להינשא לבחור זה.

פדה הבחור את אביו ואת אמו, ולבני הזוג נערכה חתונה מפוארת. מאז הם חיו ימים רבים בשמחה ובאושר.