מפי ז’ני ושושנה אלמליח (טוניס – מעלות)

היה היו פעם שני אחים, אחד מהם עשיר וילדים אין לו, ואחד מהם עני ומטופל בילדים רבים. ולעני אין אף פרוטה, אף פרוסת לחם בבית.

ואשתו של העני אומרת לו מדי פעם:— לך ובקש נדבת־כסף מאחיך.

יום אחד לא יכול היה האח העני לסבול יותר את עוניו ואת דחקו. מה עשה? ניגש אל האח העשיר וגילה לו:— ילדי עומדים למות מרעב. אין אף פרוסת־לחם בבית.

ענה לו האח:— לך אל אשתי. הכל בידה. ומה שתציע לך, תקבל.

ניגש האח אל גיסתו וביקש ממנה פרוסת לחם. אמרה האשה אל העני:— תביא לכאן את אשתך ואת ילדיך.

וכאשר כולם באו, ציוותה עליהם:— היכנסו לאסם החיטה, שבו יש גם באר של מים חיים. תחילה תטבלו במים, אתם שניכם וכל הילדים, ואחר־כך תתגלגלו על רצפת הקש והקוצים. מגרעיני־החיטה שיידבקו לגופכם, תאפו לחם.

לא היתה ברירה למסכנים ועשו כדברי הגיסה העשירה, אם כי הקוצים דקרו אותם מאוד.

אשת העני טחנה את גרעיני החיטה שנדבקו לגופם, בישלה אותם, והאכילה את כל הילדים. אך הקמח לא הספיק אלא כדי כפית אחת לכל ילד. התרגז האח העני והכריז:— אפילו אם נמות ברעב, לא אלך שנית אל אחי העשיר! נמאסו עלי החיים האלה! — והוא החליט לעזוב את אשתו ואת הילדים ולברוח ליער.

אותו יום השתוללה סערה חזקה, הבריקו ברקים, רעמו רעמים. וביער רואה העני שבעה ענקים רוכבים על גמלים. נפחד ומבוהל טיפס העני במהירות על עץ. והענקים מתקרבים בינתיים ואחדים מהם אומרים:— ריח בן־אדם אנו כאן מריחים! מה טוב יהיה לנו ומה נעים, כאשר סעודה מבשרו נכין!

אחרים מבין הענקים השקיטו אותם:— מה פתאום יזדמן כאן אדם? רק טעות באפכם זה ריחו של אדם.

ולמטה, ליד העץ, היה סלע. פנו הענקים לסלע וקראו:— סזאם, סזאם! תפתח את הדלת! — והנה נפתח בתוך הסלע פתח למערה, ובבה שבע קערות מלאות קוסקוס, ועל כל קערה — ראש־פרה. אכלו וזללו הענקים, כל אחד קוסקוס וראש של פרה. אחר־כך לקח כל אחד מהם מקל גדול בידו והתחיל לנקות את שיניו.

והאח העני יושב על העץ, מסתכל ורואה את הכל. ובשעת הסעודה אמרו הסועדים:— אילו אדם כאן היינו מוצאים, היינו גופו בלעיסה אוכלים ודמו בלגימה אחת שותים.

אחר־כך התיישבו על גמליהם ועזבו את המקום. והמערה נסגרה אחריהם.

מייד ירד העני מן העץ, ניגש לסלע וקרא:— סזאם, סזאם! תפתח את הדלת! — מייד נפתח הפתח למערה והאיש נכנס פנימה. והנה קוסקוס וראש־פרה על קערה. כן מצא הרבה כסף וזהב. מילא העני את כל בגדיו, גם את נעליו ואת כובעו.

בדרכו הביתה עבר על פני חנות של עוגות־דבש. קרא לבעל החנות:— כל העוגות בשבילי הן, בשביל ילדי הרעבים… — הוא שילם תמורתן בכסף מלא.

כן בנה, במקום ביתו הדל, ארמון גדול, מרווח ויפה, ובו שטיחים ורהיטים יפים. כארמון־מלכים ממש.

כעבור זמן מה הגיע ערב פסח. אמרה אשת האח העשיר אל בעלה:— אולי נבקר לפני החג את אחיך העני, ונראה מה קרה לו מאז ביקורו אצלנו? יש לנו כמה עגבניות ישנות ותפוחים רקובים שאינם טובים בשבילנו. נשלח אותם עם שפחתנו, מתנה לאחיך.

הגיעה השפחה למקומו של הבית הדל, ומה היא רואה? במקומו ניצב בית יפה, ארמון גדול, ולידו שומר.

שאלה שפחת האח העשיר את השומר:— איפה האנשים שגרו בבית הזה?

— הם נשארו כאן. זהו ארמונם! — ענה השומר.

רצתה השפחה להכנס פנימה, אך השומר טען:— אינני יכול לתת לך רשות כניסה, כי אין פתק בידך.

חזרה השפחה אל אדונה העשיר ואמרה:— זקוקה אני לאיזה פתק או אישור, כדי שהשומר הניצב על הסף של ארמון אחיך יתן לי רשות כניסה.

תמהו האח העשיר ואשתו על דברי השפחה והלכו בעקבותיה לחזות בארמון החדש.

— ייכנסו! — נשמע קול האח מתוך הארמון.

נכנסו בני הזוג, אחרי שזרקו את האוכל שהביאוהו אתם אל מתחת למדרגות. ואשת־העשיר שאלה את גיסה:— מניין לכם כל הכסף הרבה זה?

סיפר לה האח את כל קורותיו.

בשובם הביתה אמרה אשת העשיר לבעלה:— גם אתה תלך ליער, תמצא את מקום המערה ותביא משם כסף הרבה.

עשה האח העשיר כמעשה אחיו, הגיע עם שבעה גמלים עמוסי שקים למקום המערה וקרא:— סזאם, סזאם, תפתח את הדלת! — פתח־המערה נפתח, האח העשיר נכנס פנימה והתחיל למלא את השקים שהביאם אתו. כבר העמיס כסף וזהב על ששה מבין שבעת הגמלים שהביאם אתו, והגמל השביעי מחכה שיעמיס עליו. והנה הגיעו הענקים למקום. ומה הם רואים? בן־אדם מעמיס את אוצרותיהם על גמליו. שאלוהו:— לא הספיקה לך מנה ראשונה? אז נמלטת, עכשיו תיכנע! — והם התנפלו עליו וטרפוהו. ואת ראשו תלו בפתח המערה.

ראתה אשת העשיר, כי בעלה אינו חוזר. מה עשתה? הלכה למשטרה והלשינה — גיסי שלח את אחיו למקום פלוני אלמוני ואולי אף הרגו שם.

הביאו את האח למשטרה, שאלוהו, דרשוהו וחקרוהו. וזה סיפר להם את כל קורותיו.

כאשר נוכחו השוטרים לדעת, כי סיפור של האח אמת ויציב הוא, הוציאו להורג את הגיסה המלשינה על שהעידה עדות שקר. וכך ירש האח העני גם את כל רכושו של אחיו העשיר.