מפי ז’ני ושושנה אלמליח (טוניס – מעלות)
היה היה אופה ולו בת יחידה יפהפייה שהיתה יושבת תמיד במאפייה. יום אחד עברה במקום מגדת עתידות, והבת קראה לה:— בואי והגידי לי לפי קווי ידי את הצפוי לי.
בו בזמן ברחה לו לנסיך יונה. עלה הנסיך על הגג ומה הוא שומע שם? בת־האופה קרואת למגדת העתידות. צחק הנסיך על הילדה ואמר בלבו: נראה מה תנחש לה האשה. והוא שומע:— תינשאי לבן־המלך.
ולבת־האופה לא היה כסף והיא שילמה למגדת העתידות בקצת לחם ושמן. הלכה מגדת העתידות לדרכה ובן־המלך צוחק עליה: הייתכן הדבר שבת־האופה תהיה אשתי? ואני את בת־דודי אשא לאשה.
הלך בן־המלך ומביקש מדודו את יד בתו. הנערה היתה מכוערת ואביה אמר לו:— רק בתנאי אחד תינשא לך בתנו: שלא תעלה אור בליל החתונה.
הסכים בן־המלך לתנאי זה.
לפני החתונה עבר בן־המלך ליד חלונה של בת־האופה ו אמר לה:— בוקר טוב!
ענתה לו:— בוקר אור, בוקר אושר ובוקר בריאות!
שאל הנסיך:— הזוכרת את מה שאמרה לך מגדת העתידות? והנה אני הולך לשאת את בת־דודתי לאשה.
— מזל טוב!
— חבל על הלחם והשמן שנתת לה.
לקראת ליל האירוסין קנו לכלה המכוערת בגדים יפים ואמה טיכסה עצות מה לעשות, כי פחדה בלבה: מה יהיה אם יגידו לבן־המלך: “איך תשא אשה מכוערת כל כך?” מה יהיה אם ישמע בקולם?!
החליטה אם הכלה להחליף ללילה אחד את בתה בבחורה יפה, כדי שכל האנשים יגידו: “מה יפה אשתו של בן־המלך!”. כיוון שהכירה את בת־האופה היפהפייה, חשבה עליה. הציעה לה חמש מאות לירות ובת־האופה הסכימה להחליף את הכלה ואמרה לאביה:— מחר עלי ללכת לארמון המלך כדי לנקות שם את החדרים. אקבל כסף רב. — אלמלא הסבר זה לא היה אביה מסכים לשלוח אותה.
ישבה בת־האופה במסיבת האירוסין, כולם ראוה ואמרו:— כלה יפה! לכה נאה! כלה נחמדה!
בסוף קיבלה מאם הכלה את הכסף וחזרה הביתה.
למחרת היום הלך בן.המלך שוב לבת־האופה ואמר לה:— אתמול התארסתי עם בחורה יפה. — כי לא שיער כלל שבת־האופה החליפה את כלתו.
— מזל טוב! — איחלה לו בת האופה.
— חבל על הלחם והשמן שנתת למדת העתידות — צחק בן־המלך.
בת האופה לא ענתה דבר.
לפני החתונה היו צריכים לעשות “ערב חינא”, שבו צובעים את הכלה בחינא. שוב שכרו את בת האופה, שילמו לה שכר הגון והיא מילאה את מקום הכלה. למחרת היום הלך בן המלך אל בת־האופה ואמר לה:— אמש נערך ערב חינא לכלתי נערה יפה ונאה. — והוא אינו יודע שבת האופה החליפה את כלתו.
— מזל טוב! — איחלה לו בת־האופה.
— חבל על הלחם והשמן שנתת למגדת העתידות! — צחק ולעג. גם הפעם לא ענתה בת־האופה דבר.
הגיע ליל החתונה. שוב הלבישו את בת־האופה בגדי־כלה נאים, וכשבן־המלך ישב בבית־הקפה, אמרו לו כולם:— איזו כלה יפה יש לך!
לקח בן־המלך סדין, התעטף בו והתערב בין הנשים, כדי לראות את כלתו. כאשר ניגש אליה, נשק לה וענד לה את טבעתו. בת־האופה הכירה אותו יפה, אבל הוא לא חשד בה כלל.
אחר־כך אמרו לחתן:— הכלה צריכה להיכנס בחושך. והוא חשב בלבו:— הרי כבר ראיתי אותה!
בלילה נגע בידי כלתו והנה הן רזות מאוד, וכל גופה רזה והיא נמוכה ולה קול צרחני. אמר בלבו: נדליק את המנורה ונראה מי זאת.
כאשר ראה אותה, הרימה ותלאה על המנורה. כי התרגז בלבו: הראו לו יפה, נהדרת, ונתנו לו אחת מכוערת?!
למחרת היום הזמינה האם תזמורת, והבת צועקת לאמה:— אני חנוקה במנורה!
ואמה חשבה כי בתה חבוקה כי לא שמעה טוב, ובמקום “חנוקה” חשבה “חבוקה”1. עד שבסוף פרצה את הדלת, הורידה את בתה ולקחה אותה הביתה.
ובן־המלך המרוגז בא, אחרי שהיכה את כלתו, את בת־האופה ושאלה:— היודעת את שהתחתנתי הלילה?
— מזל טוב!
— למה נתת לחם ושמן למגדת העתידות?
— ולמה נתת לי אתה סתם טבעת ונשיקה?
הבין בן־המלך את הכל וחזר הביתה מרוגז, נרגש וחולה. לא יכול היה לא לאכול, לא לשתות ולא לישון. סיפרו לאמו המלכה, כי בנה חולה, מייד הזעיקה רופא שקבע:— דבר אינו חסר לו, רק חולה־אהבה הוא.
הציעו לו נערות, הביאו לו נשים, אך הוא בשלו:— רק בת־האופה!
לקחו אמו ועוד אשה כסף והלכו אל בית האופה.
בראות האופה את המלכה עם אשה אחרת באות אליו, התרגש מאוד. אמרו לו:— רוצות אנו את בתך כאשה לבן־המלך.
— מוכן אני לתת אותה אפילו לשפחה, כי עניים מאוד אנחנו.
התחילו להכין את החתונה ובת־האופה דורשת:— יבוא אלי החתן בחושך.
הסכימו למלא תנאי זה.
הלכה הכלה אצל עושה העוגות ואמר לו:— מה שתבקש אתן לך ואף אכפיל את שכרך. הסתכל בי ועשה עוגת־בובה שדמותה כדמותי בדיוק. תמלא אותה דבש ולגרונה תצטרף חוט. כאשר יזיזו את החוט, תניד הבובה את ראשה והכל יחשבו כי חיה הבובה ומדברת.
ובת־האופה עשתה זאת, כי ידעה את הצפוי לה.
בלילה שמה הכלה את הבובה במקומה והיא עצמה התחבאה ובידה קצה החוט אשר קצהו השני קשור לצוואר הבובה.
— הצלחת בסופו של דבר לקחתני! — אמר החתן.
משכה הכלה את החוט והבובה הנידה את ראשה, כאילו היא אומרת:— כן. — אחר־כך הרימה את ראשה.
— גם עכשיו את מרימה את הראש? — כעס בן־המלך, שלף את חרבו והתיז את הראש. התחיל הדבש נוזל מן העוגה אל פיו של החתן, והוא התחיל להצטער:— איזה מותק! חבל שהרגתי את המתוקה הזאת. אוי לי ואבוי לי! מה עשיתי? עתה יאשימוני ברצח! — היה בן־המלך אובד עצות ועמד לאבד את עצמו לדעת.
— זו רק בובה! — צעקה הכלה. — חתכת את ראשה של בובה. ואני קיימת וחיה!
שמח בן־המלך שמחה גדולה, אכלו בני הזוג את העוגה כולה, וחיו את חייהם באושר, שמחה, ובכל מעשיהם ראו ברכה.
-
המספרת השתמשה כאן בשתי מלים ערביות בנות צילצול דומה: מעלקה — תלוייה, מענקה — חבוקה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.