מפי: ז’ני ושושנה אלמליח (טוניס – מעלות)

היה היתה אשה יהודייה יפה ועשירה שנתאלמנה מבעלה והמלך הערבי של המדינה רצה לשאתה לאשה. אבל היהודייה סירבה כי לא רצתה להמיר את דתה; כיוון שידעה כי המלך הגוי עשוי להכריח אותה להינשא לו, החליטה לעזוב את המקום ולגור עם הוריה. מה עשתה? לקחה שני כדים גדולים והסתירה בהם את כל הזהב והכסף שהיה לה בבית ועליהם שמה דבש. עם שני הכדים הלכה לשכנתה ואמרה לה:— הבאתי לך את שני כדי הדבש, כי אני נוסעת מכאן אל הורי. תשמרי לי עליהם עד שאשוב.

הגיע בן השכנה למצוות ובני־המשפחה הכינו את חגיגת הבר־מצווה. אך בשעת אפיית העוגות נתברר, כי חסר להם דבש. והשעה שעת־לילה מאוחרת ואי אפשר לקנות שום דבר. אמרה השכנה לבעלה:— הרי יש לנו שני כדי דבש של האלמנה היפהפייה שברחה מן המלך אל משפחתה. נשתמש בדבש זה, ומחר נקנה דבש אחר ונמלא בו את הכדים מחדש.

פתחו בני הזוג את הכדים, אך במקום דבש מצאו לשמחתם הרבה כסף וזהב. מה עשו? לקחו לעצמם את הכסף, ואת הכדים מילאו דבש.

עברו שניים־שלושה חודשים והנה הגיעה למקום השמועה, כי מת המלך לשרצה לשאת את האלמנה היהודייה. חזרה האלמנה לביתה וקיבלה משכנתה את הכדים. אך לרוב תדהמה וצער מצאה אותם מלאי דבש. אין כסף, אין זהב, רק דבש. התחילה האשה לצעוק, לחבוט בראשה ולתלוש את שערותיה. כמשוגעת נראתה האשה, מטיחה ראשה בכתלים וצועקת בראש חוצות. והנה, את מי היא רואה? את שלמה הקטן, הוא בנו של דויד המלך, כשהוא בדרכו אל בית־הספר. שאלה אותה הילד:— אמא, למה את בוכה והולכת כמשגועת? מדוע את צועקת ותולשת את שערותייך? על מי את מתאבלת?

ענתה לו האשה:— קטן אתה, ילדי, מה תבין מסוד הסבל?

ביקש הילד פעם נוספת:— ספרי לי, אמא, את הכל. — ולא המשיך ללכת לבית־הספר, עד ששיכנע אותה לספר לו את מה שקרה לה. סיפרה לו האשה: — המלך הערבי רצה לשאתני לאשה. סירבתי כי יהודייה אני. מה עשיתי? החלטתי לעזוב עיר זו ולגור עם הורי. לקחתי שני כדים גדולים, מילאתים בזהב, בכסף ובתכשיטים שהיו לי בבית, וכיסיתים למעלה בדבש. את הכדים השארתי אצל שכנתי שהבטיחה לשמור על עליהם. חייתי בבית הורי עד שמת המלך ויכולתי לחזור בלי פחד הביתה. כאשר חזרתי קיבלתי משכנתי בחזרה את שני כדי, אך לא מצאתי בהם אלא דבש בלבד.

שאל שלמה הילד את האשה:— הידעה השכנה כי יש כסף וזהב בכדיך? — לא. במו ידי הטמנתי את הכסף בכדים ובמו ידי כיסיתי את הכל בדבש.

הלך הילד שלמה אל דויד אביו ואמר לו:— אבא, רצוני לשפוט.

— עדיין קטן אתה, בני.

— לא, אבא. כבר אני יודע בדיוק, מה שאני רוצה.

לקח שלמה את כתרו של דויד אביו ושם אותו על ראשו. אחר־כך אמר לאשה האלמנה:— הזמיני את שכנייך למשפט ותביאי הנה את שני הכדים.

נתאספו אנשים רבים באולם המשפט ושלמה הקטן יושב על כסא רם ונישא, וכתר המלכות לראשו.

אמר שלמה:— ראו! אשה זו טוענת כי בשני כדיה שמה זהב וכסף, וכיסתה אותם למעלה בקצת דבש. והנה עכשיו מלאים הכדים דבש ואין בהם לא כסף ולא זהב. והיא חושדת בשכנתה השחליפה את הכסף והזהב בדבש.

ציווה שלמה לשבור את שני הכדים והנה בתחתיתם נראו מטבעות־זהב מודבקות לחרסים. הכריז השופט:— בידי האשה האלמנה יש עכשיו הוכחה, כי בכדים היו כסף וזהב, כטענתה.

ולשכנה אמר:— גנבת את הכסף מתוך הכדים. אם תגידי לנו את האמת, לא נעניש אותך עונש חמור.

סיפרה השכנה את כל האמת: על חגיגת הבר־מצווה, על אפיית העוגות ועל הדבש שאזל.

אמר שלמה:— עלייך להחזיר לאשה האלמנה את כל הכסף שיש לך.

החזירה השכנה את כל הכסף לאלמנה.

היה זה משפטו הראשון של שלמה ובו הוכיח את חכמתו הגדולה. אין פלא שבעלותו על כיסא המלכות ועל כס־המשפט, לא היה שופט צדק ומלך חכם ממנו, ובכל העולם יצאה תהילתו.