מפי: רבקה ברמי (טוניס – שדות מיכה)

היה היה מלך ולו בת יחידה שהיתה תמיד חיוורת ורצינית ביותר. המלך הזמין רופאים רבים, אך איש מהם לא הצליח לגלות את פשר הדבר ולרפאה.

יום אחד החליט המלך, שדאג מאוד לבתו, להתייעץ עם השרים ואולי ידעו הם מה לעשות למענה וכיצד להיטיב לה. אחד השרים יעץ:— קח את בתך לבוסתן יפה ורחוק מן הבית ובו היא תהיה עם בנותינו. יחד ישחקו וירקדו שם. אחרי שבתך תישאר בבוסתן זה עם חברותיה כשנה, יוטב מצבה.

קיבל המלך את עצת השר והושיב את בתו החיוורת והרצינית עם בנות שריו בבוסתן נחמד לעין, סגור ומסוגר. הבנות שמחו מאוד, הרבו לרקוד, לשיר ולאכול. הן גם ישבו בבוסתן ואיש לא היה בא להפריען.

כך חלפה עברה שנה, מבלי שהבנות ראו איש. יום אחד בא המלך לבוסתן והנה הוא רואה את בתו ששמנה ויפתה. שמח המלך מאוד על הבראת בתו ושאלה:— בתי, התרצי לחזור הביתה?

— לא! — ענתה הבת. — רוצה אני להישאר שנה נוספת בבוסתן זה.

הסכים המלך לבקשת בתו והשאירה שנה נוספת יחד עם בנות שריו בבוסתן. איש לא הפריע להן ואיש לא בא אליהן.

פעם אחת, ביום־קיץ חם, אחרי שהבנות שרו, רקדו ושוחחו, כמנהגן מדי יום ביומו, הלכו לישון את שנת אחר־הצהרים, כל אחת מהן במקום אחר. בת־המלך נרדמה בחוץ, לאור השמש ושנתה היתה שינה עמוקה מאוד.

ולבן־מלך אחד בארץ רחוקה היתה יונה שהתעופפה לו. רדף בן־המלך אחרי היונה ממקום למקום כדי להשיגה, עד שהגיע לבוסתן — מקום משכנן של בת המלך ושל בנות השרים. ראה בן־המלך את הנסיכה ישנה שינה עמוקה לאורה של השמש והיא כולה זוהרת מיופיה הרב. מה עשה? חתך חתיכה ממעילו והניחה על פניה של בת המלך. נשק לה ואמר:— הלואי ותהיה יפהפייה זו אשתי:— אמר מה שאמר והלך לו.

כעבור כמה שעות התעוררה בת־המלך והנה היא רואה חתיכת מעיל על פניה. נבהלה מאוד וצעקה צעקה גדולה:— בנות! קומנה ובואנה אלי! הגדנה לי: מי נכנס לבוסתן זה?

כולן ענו לה:— גם אנו ישנו. ואם נכנס מישהו לא ראינוהו.

רגזה בת המלך מאוד ואמרה לבנות השרים:— אלך לחפש את מי ששם על פני את חתיכת־הבד הזאת.

יעצו לה הבנות:— אל תלכי. עוד מעט יבוא אביך המלך ואם לא ימצאך יהרוג את כולנו.

אך היא ענתה:— אצא לחפש את בעל המעיל, ויהי מה. ואם עד סוף השנה לא אשוב, סימן הוא כי מתי.

התחילו הבנות לבכות ובת המלך הכינה לה בינתיים מלבושים וצידה ויצאה לדרך.

בפתח העיר ראתה אשה זקנה ואמרה לה:— אנא, קחי אותי אלייך הבייתה, כי אין לי מקום לינה כאן, ואני עייפה מאוד.

אירחה הזקנה בביתה את בת המלך, שלא היה לה שום כסף. מה עשתה? הסירה את טבעתה מעל אצבעה, נתנה אותה לזקנה ואמרה:— קני תמורתה אוכל.

קנתה הזקנה תמורת הטבעת את כל הנחוץ לשתיהן והן בישלו, ניהלו את משק הבית ואכלו יחד.

למחרת היום, אחרי ששתיהן קמו וסידרו את הבית, ביקשה בת המלך את הזקנה:— קני לי צבע שחור.

מילאה הזקנה את בקשת בת המלך וקנתה לה צבע שחור. וזו צבעה את עצמה בשחור ונראתה כשפחה שחורה. אחר־כך אמרה לזקנה:— קחיני היום לשוק ותמכריני כשפחה לאיזה עשיר או לאיזה אדון הזקוק לעובדת בביתו.

התחלחלה הזקנה ואמרה:— למה, בתי, תמכרי את עצמך לשפחה? חבל עלייך! והרי בת־מלכים יפהפייה את.

אבל בת־המלך הפצירה בזקנה והכריחה אותה לקחת לשוק. שם נקנתה בידי אחד משרי המלך כמטפלת לבתו החולה. ובשעת הקנייה אמר לזקנה:— אני מקווה כי שפחה זו תביא מזל טוב לבתי ובזכותה תתרפא.

חזרה הזקנה לביתה ובת־המלך הצבועה בשחור הלכה עם השר. זה פנה אליה כאל שפחה כושית ואמר לה:— רוצה אני שתשמרי הלילה על בתי החולה!

באה השפחה לבית השר ובערב נכנסה לחדרה של בתו. אך כאשר החשיך היום קמה בת השר על רגליה ונהפכה תחילה לסוס, אחר־כך לפרה, ואחר־כך לגמל. התרוצץ הגמל ממקום למקום ובת־המלך הצבועה בשחור והמחופשת כשפחה כושית נבהלה והפילה את הנר הדולק. שלהבתו כבתה וגפרורים להדליק בהם את הנר אין. בקושי הצליחה להימלט מחדרה של בת השר והנה היא רואה אור מרחוק. התקדמה אל מקום האור והנה היא שומעת קולות מפי אנשים לוחשים:— הנה נהפכת בת־השר לפרה, הנה נהפכת בת־השר לסוס, הנה נהפכת בת־השר לגמל, מתרוצצת בת־השר ממקום למקום. הבינה בת־המלך המחפשת כי אנשים אלה הם הם המכשפים את בת־השר החולה, מהפכים אותה בלחשיהם לבעלי־חיים וגורמים לה סבל.

נכנסה בת־המלך המחופשת פנימה ואמרה למכשפים:— מבקשת אני גפרורים, כי בת־השר עומדת להינשא והילדים שיחקו וכיבו את הנר.

היה שם איש אחד וכאשר שמע את דברי בקשתה, נטל סכין בידו והרג את שני המכשפים באמרו:— רימיתם אותי!

שאלה אותו בת־המלך:— מדוע הרגת את שני המכשפים?

ענה לה האיש:— מפני שרימוני. רציתי לשאת את בת־השר לאשה וביקשתי את ידה מהוריה, אך הם לא הסכימו, ואני אבאתי את שני המכשפים שיכשפוה כדי שתגיע אלי בדרך זו. — והוא שאל את השפחה:— האם היא באמת נישאת?

— כן! — ענתה בת־המלך. — החתונה היא הערב. ויהי לבך סמוך ובטוח שהכלה תהיה שלך ולא של מישהו אחר.

שמח האיש מאוד והודה הרבה לבת־המלך. וזו הלכה אל בית השר והודיעה להורים:— האם רוצים אתם שבתכם תבריא לחלוטין ממחלתה?

— בוודאי.

ושוב שאלה:— האם מישהו ביקש בעבר את יד בתכם?

— כן, ביקש

— תנו, איפוא, את בתכם למי שביקשה מכם.

סיפרה בת־המלך להורים את כל קורות הלילה ואיך ראתה את בתם המכושפת ואיך גילתה את שני המכשפים שכישפוה, ואיך הרג האיש את המכשפים שרימוהו וכיצד שוחחה עם האיש הזה וכיצד הבטיחה לו שישא את אהובתו לאשה. והוסיפה:— הערב תישנו עם בתכם ותמצאוה בריאה ושלמה.

למחרת היום קמה בת המלך וביקשה מן השר:— עתה מכרני־נא, כי תפקידי כאן נגמר.

אמרו לה השר ואשתו:— על שריפאת את בתנו, כבת תישארי אצלנו.

אך בת־המלך לא רצתה להישאר אצלם והשר נאלץ היה למכרה, אחרי חתונת בתו עם האיש שתחילה דחוהו הוריה.

ובת־המלך המחופשת חזרה אל הזקנה שדאגה לה כל הזמן. גדולה היתה שמחתה בשובה, ובפיה בקשה:— השארי אצלי כל הזמן ואל תעזבי אותי כאן.

נשארה בת־המלך אצל הזקנה שבועיים ימים, עד שיום אחד חזרה ואמרה לה:— תמכריני לשפחה בשוק.

סירבה הזקנה למלא את בקשת בת־המלך, אבל לבסוף מכרה אותה, כשהיא צבועה בשחור כשפחה, לאיש עשיר. בשעת המכירה אמר הקונה לזקנה:— הלואי ושפחה זו תביא מזל טוב לבתי האילמת, שהפסיקה לפתע פתאום לדבר.

ובת־המלך המחופשת הלכה עם האיש לביתו, והנה היא רואה בחורה יושבת, לועסת כל הזמן מאסטיק ותופרת. שאלה בת־המלך את הסוחר:— מה יש לבתך?

ענה לה:— לפתע פתאום נאלמה.

התיישבה השפחה ליד הבת. בערב, כשירד החושך, כיבדה האילמת את בת־המלך בקפה ושמה בתוך הספל אבקה מרדימה. אחר־כך העמידה פנים כאילו היא הולכת לישון ובת־המלך עלתה על מיטתה ונרדמה. כאשר ראתה האילמת כי שפחתה נרדמה, ירדה ממיטתה לראות האם היא באמת ישנה, והתחילה לצבוט אותה ולהרביץ לה. כאשר נוכחה לדעת כי השפחה ישנה, פתחה במפתח התלוי לה באוזנה דלת קטנה של ארון, זרקה לשם לחם ומים וצעקה:— התינשא לי או תמות שם?

והנה נשמע קול תשובה:— לא, לא לך! רק לזאת ששמתי חתיכת מעיל על פניה.

צעקה האילמת:— תשאר שם עד שתמות! — אחר־כך סגרה את דלת הארון וחזרה למיטתה.

למחרת היום קמה בת־המלך עייפה ורצוצה מן המכות שקיבלה. סידרה את הבית, בישלה ועבדה כל היום, עד שירד הערב. בלילה נתכבדה שוב בכוס קפה ובה אבקת ההרדמה, אבל הפעם לא שתתה את הקפה, אלא שפכה אותו מבלי שהאילמת תרגיש בדבר. אחר־כך עלתה על מיטתה והעמידה פני ישנה. והנה היא רואה כיצד קמה האילמת, ניגשת אליה, צובטת אותה ומרביצה לה, והכל כדי להיווכח אם היא באמת ישנה. העמידה בת־המלך פנים כאילו אינה מרגישה דבר והאילמת נטלה ביד את המפתח הקטן התלוי לה על אוזנה, פתחה בו את דלת הארון וקראה:— התינשא לי, או מעדיף אתה את המוות?

מייד נשמע קול עונה לה:— לא, לא לך! רק לזאת ששמתי חתיכה ממעילי על פניה.

והשפחה מסתכלת ומאזינה, רואה ושומעת הכל.

נעלה האילמת את הדלת בקראה:— אז תמות שם! — ועלתה על מיטתה לישון. כאשר קמה בבוקר, אמרה לה השפחה:— מן היום ואילך תתחילי לדבר! ולא, אגלה להורייך את מעשייך מדי לילה.

העמידה האילמת פנים, כאילו אינה מבינה דבר, והשפחה חזרה על דבריה בכעס:— האם תדברי או לא?

מרוב פחד החליטה האילמת לדבר והשיבה:— טוב. אדבר.

הלכה השפחה אל הורי האילמת ואמרה להם:— הנה בתכם מדברת כבר!

כאשר שמעו זאת ההורים, שמחו מאוד. ואכן, השפחה ריפאה את בתם האילמת והביאה מזל טוב לבית. ביקשה מהם השפחה שיחרור והם הצטערו על כך מאוד מאוד. כי אהבוה אך מילאו את בקשתה והיא חזרה אל הזקנה.

הפעם היתה הזקנה בטוחה כי בת־המלך תשאר אצלה. אך היא נשארה שבועיים בלבד. ואז ביקשה שוב מן הזקנה שתמכור אותה כשפחה בשוק. תחילה לא הסכימה הזקנה, אבל אחרי הפצרות רבות מכרה אותה לעבדו של המלך. כאשר קנה אותה, אמר לזקנה:— מי יתן ותביא שפחה זו מזל טוב לבנו של אדוני.

השפחה שמעה את דברי העבד ואמרה לעצמה: פעמיים נזעקתי בנות להציל. ועכשיו, האציל את הבן האציל?

הגיעה השפחה לביתו של המלך והנה היא רואה: כולם יושבים באבל כבד והבית כולו מלוכלך ומוזנח ועכברושים מטיילים בו. שאלה אותם:— מדוע אתם מתאבלים?

אמרו לה:— בננו האחד והיחיד אבד לנו.

ידעה השפחה, כי זהו הצעיר המוחזק על־ידי האילמת בארון, ואמרה להורים:— את האבל הפסיקו מייד, כי בנכם יחזור עוד מעט.

אחר־כך ניקתה השפחה את הבית, רחצה את כולם, בישלה להם מרק וטיפלה בהם כל היום. בסוף שאלה אותם:— כיצד לבוש בנכם ואיך הוא נראה?

נתנו לה הוריו את סימני לבושו ומראהו והיא התחילה לאט לאט לגלות להם, היכן הוא נמצא:— תלכו אל ביתו של עשיר פלוני ובו תמצאו בחורה יושבת ולועסת מאסטיק, ולה מפתח קטן מאחורי אוזנה. במפתח זה תפתחו ארון בחדרה ובו נמצא בנכם.

שמחו המלך והמלכה לשמוע את דברי השפחה ומייד הזמינו שוטרים וחיילים. אלה חדרו לבית העשיר מבלי לבקש רשות מאיש, הורידו את המפתח מאוזנה של לועסת המאסטיק ופתחו בו את דלת הארון.בו מצאו את בן־המלך רזה ומעולף, על סף המוות ממש. בהמהירות הביאו את הצעיר לארמן, גזרו לו את צפרניו, גילחו את זקנו, רחצוהו ולאט לאט האכילוהו. השפחה סידרה לו את חדרו ואת מיטתו וניקתה את הכל יפה יפה. וכאשר סידרה את החדר, מצאה את מעילו חסר־החתיכה, ואז ידעה למעלה מכל ספק שסהו האיש ששם על פניה חתיכה ממעילו. אחר־כך לקחה את חתיכת המעיל שבידה ושמה אותו לתוך מיטתו.

בלילה הרגיש בן־המלך כי משהו במיטתו מפריע לו. קם, בדק את מצעיו ומה הוא מוצא? חתיכת המעיל שגזרה והניחה על פניה של בת־המלך השינה והזוהרת באור החמה! רק אותה אהב כל הזמן ורק לה נשאר נאמן. בבוקר רץ בן־המלך אל אמו ושאל:— מי סידר אתמול את מיטתי?

ענתה האם:— שפחתנו החדשה.

— רוצה אני לשאתה לאשה.

תמהה אמו:— הייתכן כדבר הזה? אתה בן־מלך שא שפחה לאשה?

— לא, אמה. גם היא בת־מלך.

קראה האם לשפחה ושאלה אותה:— תגידי לי, מי שם את חתיכת המעיל במיטת בני?

— אני — ענתה השפחה וסיפרה למלכה את כל קורותיה.

האם שמחה מאוד והשפחה הצבועה בשחור נלקחה אל בית־המרחץ ויצאה משם לבנה ו יפה כפי שהיתה. נערכה חתונה מפוארת ואל המשתה הוזמנו כל אנשי העיר. כן הוזמנו הורי בת־המלך, הזקנה שמכרה אותה שלוש פעמים כשפחה, ובנות השרים חברותיה מן הבוסתן. כולם באו לשמוח בשמחתם של בת־המלך ובן־המלך ובשמחת הוריהם. ובני הזוג שמצאו זה את זה חיו חיים מאושרים וארוכים.