מפי: רבקה ברמי (טוניס – שדות מיכה)

היה היתה אשה זקנה מאוד שהיתה עובדת הרבה מחוץ כדי לפרנס את ביתה. לעתים קרובות נאלצה אפילו לקבץ נדבות. באחד הימים בעמדה בחוץ, ראתה האשה ראש־חמור זרוק על הארץ. פתח ראש־חמור את פיו ואמר לזקנה:— אם תרימיני, בכסף רב תזכי.

הרימה הזקנה את ראש־החמור והביאה אותו לביתה. ולמחרת היום מצאה מטבע כסף בחוץ. וכך מדי יום ביומו.

יום אחד אמר ראש החמור לזקנה:— רוצה אני שתבקשי את בתו של המלך בשבילי לאשה.

אמרה לו הזקנה:— הייתכן שראש־חמור ישא בת־מלך לאשה? מפחדת אני לבקש זאת, כי המלך יהרגני אם אמסור לו את דבריך.

אך ראש־החמור היה חוזר מדי יום ביומו על בקשתו ואומר:— אל תפחדי; לא יהרגוך! כל רע לא יאונה לך. — עד שהזקנה הסכימה, הלכה למלך ואמרה לו: — אל נא תתרגז עלי, אדוני מלכי, ותשמע מה שפי יגיד לך.

— הגידי! — ציווה המלך.

אמרה לו הזקנה:— באתי לבקש את בתך…

— בשביל מי? — שאל המלך, והזקנה ענתה לו:— בשביל ראש־חמור.

התרגז המלך מאוד וציווה להרביץ לזקנה מאה מכות.

חזרה הזקנה הביתה ואמרה לראש־חמור:— אתה רואה!? בגללך קיבלתי מאה מכות. ואתה אמרת שלא אפחד, כי לא יאונה לי כל רע.

הצטער ראש־חמור ואמר:— תסלחי לי.

עבר זמן מה וראש־חמור התחיל שוב לבקש את הזקנה שתלך אל ארמון המלך ותבקש את בתו לאשה לו. תחילה סירבה הזקנה, אבל בסוף, מרוב הבקשות, הלכה אל הארמון. ושוב קיבלה מאה מכות, כמו בפעם הראשונה. ושוב חזרה הביתה כאובה, חולה ומרוגזת מן המכות והעלבונות שספגה. ולראש־חמור אמרה:— תראה את המכות שקיבלתי בגללך. וראה מה חוהל אני בגללך.

הצטער ראש־חמור ואמר לזקנה:— תסלחי לי.

כעבור זמן מה חזר ראש־חמור ואמר לזקנה:— לכי ותבקשי מן המלך את בתו לאשה לי.

סירבה הזקנה ללכת אבל בסוף לא יכלה לעמוד מול ההפצרות החוזרות ונשנות של ראש־חמור וניגשה בפעם השלישית אל ארמון המלך. שם הודיעה למלך כי ראש־חמור מבקש את בתו לאשה לו.

צעק המלך על הזקנה:— מה את חוזרת לכאן תמיד כדי לצחוק עלי!?

התחננה הזקנה זמן רב, עד שהמלך אמר לה:— מוכן אני, בתנאי שאקבל חמש מאות גמלים ועל כל גמל וגמל כערה מלאת זהב, ועם הגמלים חמש מאות כושיות ועל ראש כל אחת מהן סלים מלאים בגדי חתונה. ועוד אני רוצה מאה שפחות וכל שפחה צריכה להיות בלבוש אחר. כן אני רוצה שהחתן המיועד יבנה לי ארמון, טוב יותר, גדול יותר ויפה יותר מזה שיש לי.

ואלה התנאים והדרישות שהעמיד המלך בפני הזקנה באו כדי להיפטר ממנה וכדי שלא תחזור אליו בפעם הרביעית.

חזרה הזקנה אל ראש־חמור וסיפרה לו את דברי המלך.

הסכים ראש־חמור לכל מה שהציע ודרש המלך.

חזרה הזקנה אל המלך והודיעה לו:— ראש־חמור הסכים, ומוכן היה לתת לך אפילו יותר ויותר.

ואכן, ראש־חמור הצליח למלא את כל בקשות המלך. החתונה נערכה והשמחה רבה. אחרי החתונה היתה הכלה יושבת בארמון והשפחות משרתות אותה. לילה־לילה היה ראש־חמור נהפך לבן־אדם, ובוקר־בוקר היה חוזר להיות ראש־חמור.

פעם הוזמנה בת־המלך לחתונת אחותה וביקשה רשות מבעלה. אמר לה:— מרשה אני לך ללכת לחתונת אחותך. אבל בתנאי שלא תגלי כי בעלך הוא ראש־חמור. על כל השאלות תשיבי, כי חייך יפים וטובים ואת מאושרת.

נסעה האשה אל חתונת אחותה במרכבה, והכל שמחו מאוד לראותה, חיבקוה ונישקוה.

החתונה עבר בסדר גמור ובשמחה גדולה. בסוף ניגשו הזקנות אל בת־המלך הנשואה לראש־חמור והתחילו לשאול אותה שאלות:— האם הכל בבית בסדר? האם חייך טובים ויפים? האם את חיה בשמחה ובאושר?

ענתה להם:— הכל בסדר אצלי, הכל טוב, יפה ושמח.

הוסיפו הזקנות לשאול ולא נתנו לה מנוח, כי רצו לשמוע את כל האמת.

בסוף לא יכלה האשה להתאפק וגילתה לזקנות:— נישאתי לראש־חמור, אבל בלילה הוא בן־אדם יפה, נהדר ונחמד.

— וראש־חמור?!

— הוא נהפך לקליפה.

יעצו הזקנות לבת־המלך:— קחי את הקליפה ותשרפי אותה, ויישאר בעלך היפה, הטוב והנחמד, תמיד אתך, כי לא יוכל לחזור לתוך קליפתו.

אחרי החתונה חזרה האשה אל בעלה, וכשזה נהפך לאדם ונרדם, העלתה מדורה קטנה והטילה לתוך העאש את קליפתו שלתוכה נכנס מדי יום ביומו כדי ליהפך לראש־חמור. הקליפה עלתה באש ונשרפה.

בבוקר התעורר הבעל והתחיל לצעוק:— אוי לי שסיכנת את חיי! איפה קליפתי המגינה עלי?

אמרה לו אשתו:— תסלח לי, אך רציתי שתהיה תמיד בן־אדם, גם ביום.

המשיך הבעל לכעוס ולפחד מפני הסכנה האורבת לחייו מבלי שיוכל להתגונן. מסרה האשה לבעלה את צמידיה כדי שיסלח לה, אך הוא לא נתפייס ונעלם ממנה לפתע פתאום.

נשארה האשה בביתה בלי בעל, מה עשתה? לקחה את דבריה ונסעה אל בית אביה. שם בכתה בפניו והתלוננה:— הכל בגללכם. כל הצרות באו עלי מפני ששמעתי בקולכם ושרפתי את קליפתו. עכשיו עזב אותי ואינני יודעת לאן. נעלם ואיננו.

נשארה בת־המלך מתאבלת על בעלה, לא אוכלת ולא שותה, רק חושבת תמיד על בעלה.

היו הוריה יועצים לה:— קחי לך בחור אחר, — אבל בת־המלך לא רצתה אפילו לשמוע על כך. עד שחלתה והרופאים הטובים ביותר לא ידעו תרופה למחלתה. כל הימים היתה עצובה, ובוכיה וחולה.

יום אחד נתנה אשה מנשי העיר בצק לבתה ושלחה אותה אל האופה כדי שיאפה לה בתנורו כיכרות לחם. החזיקה הילדה את כיכרות הלחם בידיה והנה פתאום נשבה רוח חזקה והעיפה את הבצק. התחילה הילדה לרוץ אחרי הבצק והנה היא רואה גמל מדיח כלים. התפלאה הילדה מאוד והחליטה לראות לאן ילך הגמל ומה מעשיו.

אסף הגמל את כל הכלים הנקיים, והילדה התמהה הולכת בעקבותיו. עד שהגיע לבית אחד, פתח את הדלת ונכנס פנימה. והילדה אחריו.

גמל זה לא היה אלא שד. בהיכנסו לבית קרא:— רוח, רוח, טאטאי את הבית! — ומייד ירד גשם, שטף וניקה את הבית. ומלמעלה ירדו שלושה כיסאות־ישיבה ונפרשו שטיחים על ריצפת החדר. כל פקודה היוצאת מפי הגמל־השד היתה מתמלאת בין רגע. אחר־כך ירדו שלושה אנשים והתיישבו על הכיסאות ומייד ירד גם שולחן ערוך, ועליו מפה ואוכל טעים. השלושה סעדו את לבם במאכלות ובמשקאות, ובסוף הוציא אחד מהם תפוח־עץ מכיסו, חתך אותו לארבעה חלקים, חילק רבע־תפוח לכל אחד מן המסובים ואמר:— רבע התפוח הרביעי בשביל הרחוקה מעיני והקרובה ללבי, שהציעה לי את צמידיה וסירבתי לקבלם מידיה. ועתה, תבכו עלי, ידידי! גם קירות הבית יבכו עלי.

התחילו הקירות לבכות וכן כל הנוכחים. והילדה אוחזת בזנבו של הגמל ורואה את הכל. אחרי הסעודה לקח הגמל את כל הכלים כדי להדיחם בחוץ. והילדה ממשיכה לאחוז בזנבו וללכת בעקבותיו.

כך חזרו למקום שבו ראתה הילדה בפעם הראשונה את הגמל. אחר־כך חזרה הילדה הביתה. כאשר אמה צעקה עליה, סיפרה לה כל מה שראתה.

החליטה האשה ללכת לארמון־המלך ולספר לבת־המלך את כל מה שילדתה ראתה. כי היתה בטוחה שזהו בעלה הנעלם.

הלכה הילדה אל ביתו של המלך וקראה בקול רם:— זוזו ממני, הדרך פנו! לרפא את בתו של מלכנו לי תנו!

הכל התפלאו ותמהו:— מה פתאום תיכנס לכאן ילדה קטנה? אבל הילדה הוסיפה לצעוק:— זוזו הצידה ודרך פנו! לרפא את בתו של מלכנו לי תנו!

שמע המלך את הקריאות ואמר:— פנו לה את הדרך! אולי תוכל בכל זאת לרפא את בתי.

נכנסה הילדה לתוך חדר בת המלך פנימה, וזו כמעט והולכת למות. ניגשה אליה ולחשה אל אוזנה:— קומי, בת־מלך, קומי, תאכלי! את בעלך שנעלם בקרוב לך אביא. — והיא סיפרה לה איפה נמצא הבעל והוסיפה:— אם תקומי לאכול, אביא לך אותו.

אחר־כך יצאה הילדה החוצה וביקשה:— תביאו לי מרק עוף!

מהר שחטו תרנגולת, בישלו מרק עוף והגישוהו לבת המלך.

למחרת היום נכנס המלך לבתו והנה הוא רואה אותה בריאה ושמחה. נתנו כל אנשי הארמון והמלך עצמו כסף הרבה לילדה, שק מלא בכסף.

כעבור שבוע ימים אמרה הילדה לבת־המלך שהבריאה והחלימה בינתיים:— התכונני! — ולמלך אמרה:— רוצה אני לקחת את בתך למקום שבו נמצא בעלה.

נתן המלך את הסכמתו ואמר:— קחי את בתי לאן שתרצי.

יצאו הילדה ובת־המלך למקום שבו מדיח הגמל כלים, ואכן כל סיפורה של הילדה אמת ויציב. אחזו שתיהן בזנב הגמל והלכו בעקבותיו.

הגיע הגמל לבית, פתח את הדלת ונכנס פנימה. והשתיים אחריו. התחבא הגמל, החביא את השתיים מתחת לכיסאות וקרא:— רוח, רוח, טאטאי את הבית! — ומייד ירד גשם ששטף וניקה את הבית; ושוב נפרשו שטיחים על הריצפה וירדו שלושה כיסאות ושולחן ערוך המכוסה מפה לבנה והועלה אוכל על המפה וכל משאלות הגמל נתקיימו.

התיישבו שלושת האנשים על שלושת הכיסאות ובתו של המלך התחבאה במהירות מתחת לכיסא היהלומים. הכיסא השני היה עשוי זהב, והשלישי — כסף. אכלו ושתו השלושה והאיש שישב על כיסא היהלומים הוציא תפוח עץ, חילקו לארבעה חלקים שווים, ואמר:— רבע־התפוח הרביעי בשביל הרחוקה מעיני והקרובה ללבי, שהציעה לי את צמידיה וסירבתי לקבלם מידיה. קירות הבית, בכו אתי! כיצד אגיע אל אהובתי?

כולם בכו, אבל מתחת לכיסאו של היושב על כיסא היהלומים, הוא האיש שחילק את התפוח נשמע קול צחוק. התרגז האיש, הרים את כיסאו ומה הוא רואה? הקרובה ללבו היא כאן, והיא גם קרובה לעיניו. אמר לה:— בגללך בא לי כל הסבל הזה.

ענתה לו:— אם סבלת אתה, סבלתי יותר ממך. חליתי בגללך וכמעט שמתי. ואלמלא הילדה זו שהצילתני ממוות וגילתה לי היכן אתה, לא היית רואה אותי לעולם.

נשק בן־המלך לאשתו ושניהם חזרו לארמון המלך, שם נערכה להם חתונה חדשה. ואחיו של בן־המלך נשא את הילדה הקטנה לאשה. כך חיו כולם חיים ארוכים ומאושרים, ילדו ילדים ושבעו מהם נחת.