(דברים אחדים על בן-עמי ועבודתו הספרותית) 🔗
סופר שלא במקומו הוא הסופר היהודי בן-עמי בספרות הרוסית. מוזר הוא הרושם שעושה קוזאק מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין; אבל מוזר ממנו הרושם שעושה בן-עמי היהודי שביהודים כשהוא מספר לנו רוסית על מאורעות-חייהם של אותם היהודים, שלא שינו מעולם לא את בגדיהם ולא את לשונם. דוחק גדול דוחקים היהודים הללו את עצמם, וצער גדול הם מצטערים, בשעה שהדיבור היהודי מתגלגל ויוצא מפיהם בלשון נכריה. דומה, שפניהם מתעוותין ומתפתלין וכל עצמותיהם מבקשות רחמים: תיקון תנו לנו! לשוננו החזירו לנו!
אמת, קשה היה לה לכנסת ישראל שברוסיה, וכמה הרפתקאות משונות עברו עליה – מן ההריגות והטביחות של הקוזאקים בימי חמילניצקי וגונטא, מן השמד השחור של תקופת ניקולאי הראשון, ועד השמד האדום של תקופת-המהפיכה – קודם שהביאה לעולם כמה וכמה מיני-זרויות, שאיש לא פילל אליהן, ובכלל זה – את הזרות הכפולה והמכופלת: את בן-עמי, המספר רוסית בחייהם של יהודי דור-העבר.
הרוסים נטבלו באש ובמים, ובאש ובמים, בדם ובמוח, טבלו את היהודים לשם ייחוד עמהם. שורה ארוכה של מומרים באונס הולכת בראש – הפנים כבושות בקרקע, והלבבות מפרכסים מאימת יום-הדין. אחריה נמשך אדם רב מן המומרים-להכעיס והמומרים-לתיאבון – אשר התאווה הזרה בעיניהם ואות החוצפה הגסה על מצחם. אז באו שנות-השבעים, וקדושים וקדושות התחילו יוצאים מכלל ישראל ועולים לגרדום – לא על קדושת האומה ואלוהי האומה, אלא על גאולת ההמון הרוסי וחירותו. צעירים וצעירות ברחו בהמון מן החדרים ומן הגימנסיות, מבתי-מדרשות ומאוניברסיטאות, ממעונות-דלים וממשכנות-מבטחים – כולם פניהם מועדות לפדות את העם הרוסי מסבל-ירושתו…
קשה היה לישראל השמד האדום של תקופת-המהפיכה יותר מן השמד השחור של אמצע המאה הי"ט, לפי שהאחרון לא נגזר אלא על הזכרים, והראשון ביקש לעקור את הכול, את הבן עם הבת, את הנשים על האנשים. ולא זו בלבד, אלא אף זו: השמד השחור היה בעיני ישראל גזירה הבאה מן החוץ – נגד הגזירה מתקוממים, נלחמים בה בגלוי ובסתר; אבל השמד האדום חוקה טבעית היה לישראל, חוקת-ההתפתחות הפנימית – את החוקה מקבלים ביראת-עבדים, בהכנעת-נתינים, ולפעמים קרובות – גם באהבת-כלבים.
בשעה קשה זו, בשעה שהאבות והבנים מכרו את עמם, אלה לאלוהי-הממון ואלה לאלוהי החירות, בשעה שאנשי-הרוח עם בעלי-הגוף מיהרו לעזוב את המחנה, בשעה שישראל, ואין צורך לומר ספרותו, נחשבו בעיניהם של רבים מישראל לדבר שזה כבר עבר זמנו, – בשעה זו יצא בן-עמי אל אחיו ה“חדשים” לספר להם ב“שפתם” החדשה על ההמון היהודי, על נשמתו ועל ענותו, כדי “לעורר – כמו שהוא אומר – סימפאתיה להמוננו האומלל עד מאוד, שהוא לבדו נושא על שכמו את כל המשא הכבד של הצרה היהודית והעניות היהודית”, בלבותיהם של “היהודים הקולטוריים” המרובים, שנעשו פתאום לנוטרי כרמים זרים, ואת כרמם שלהם עזבו בידי “המקרה העיוור”. “מתכוון הייתי – הוא אומר הלאה – כלפי אלה מאחינו, שהקדישו את עצמם לכרמים זרים, לפי שאינם מכירים במציאות כרמם שלהם, או אינם יודעים את המצב המעציב, שבו נמצא זה האחרון”.
ביחד עם “נוטרי הכרמים הזרים” שעמדו בתוכנו, רואה גם בן-עמי את הנקודה המרכזית של החיים בהמון ובגאולת ההמון. ההמון העברי וגאולתו – זהו הציר, שעליו סובבים כל כתבי הסופר הזה, סיפוריו לגדולים ולקטנים, מאמריו ופיליטוניו. אבל ההמון העברי, שעליו הוא מדבר ואותו הוא אוהב בכל לבבו ובכל נפשו, – אינו זה ההמון העברי שההמונים האחרים מצרפים אותו למניינם בשעת-דחקם. והגאולה של ההמון העברי, שאליה הוא שואף בכל כוחותיו, אינה זו הגאולה, שהיא בבית-הבליעה של ההמונים האחרים. ההמון העברי, שבו עסוק בן-עמי, הוא ההמון של עיירות-התחום קודם שבאו בעלי-הפרוגרס לזכותו בתורות חדשות. ואת גאולת ההמון הזה הוא רואה ביצירת-התנאים הדרושים לחיים עבריים עצמיים בארץ-העברים. בן-עמי הוא דמוקראט קנאי משיירי הקנאים-הדמוקראטים, שעמדו להם לישראל קודם חורבן הבית השני. אש הקנאה הגדולה, שקינאו הקנאים הללו לעמם, ושלהבת-שנאתם העצומה אל האויבים אשר מחוץ ואל המהרסים אשר מבית, בוערות בלבו בכל תקפן ועזוזן.
והמטרה, שהציב לו בן-עמי בעבודתו הספרותית, הראתה לו את החומר, שבו הוא צריך להשתמש. היא הראתה לו גם את המקום ואת השעה, ששם נמצא אותו החומר במצב הדרוש למלאכתו.
החומר, שבן-עמי נותן לו צורה, היא הסביבה היהודית. היחיד כשהוא לעצמו אינו מעסיק אותו, אלא בה במידה שהוא מפיץ אור על הסביבה כולה, מגלה את הכוחות הטמירים בתוכה ונושא את דגלה.
בשעה שהתחיל בן-עמי את עבודתו בספרות הרוסית היו הקיצונים הנלהבים שבזו האחרונה דורשים מן האמנות, שלא תתעסק אלא בתיאוריה של הסביבה. את היחיד ואת מלחמותיו ונצחונותיו הפנימיים ביקשו להוציא מן הספרות. העדר היה האידיאל שלהם באמנות כמו בחיים. עתה חזרו האנשים ההם מן הקיצוניות האחת וקפצו אל תוך הקיצוניות שכנגדה. עתה הם טוענים, שרק היחיד וחיי-נפשו יכולים להיות לנושא-האמנות, מה שאין כן הסביבה – זו אינה עניין אלא לאתנוגראפים מלומדים. אבל אילו היה הדבר הזה אמת, אילו היה אמת, שאין בין הסתכלות-האמן ואופני-הרצאתו ובין הסתכלות-המלומד ואפני הרצאתו ולא כלום, אז אפשר היה לומר, שכשם שהסביבה היא עניין לאתנוגראפים, כך היחיד הוא עניין לפיסיולוגים ולפסיכולוגים, ובאופן זה אפשר היה לבטל את האמנות כל עיקרה.
אפשר הדבר, שההשקפה הישנה על ערכה המכריע של הסביבה, ששלטה בספרות הרוסית בשעה שבן-עמי נכנס אליה, השפיעה גם עליו במידה ידועה, – אף על פי שמעולם לא הגיע לידי ביטול קיצוני של היחיד. אבל, כאמור למעלה, המטרה עצמה, שהציב לו הסופר הזה – לחבב את ההמון היהודי על ה“קולטוריים” שבינינו – הראתה לו את החומר הדרוש למלאכתו: את הסביבה, את ההמון הגדול.
אולם, כדי לראות ולהראות את האופי המיוחד של ההמון היהודי והסביבה היהודית, צריך היה בן-עמי לדלג על זמן ההריסה והשלילה, על התוהו-ובוהו ועל החורבות השוממות של ההווה. צריך היה לחזור אל דור-העבר, אל העיירה הישנה שקודם תקופת-המהפיכה, שבה היתה לסביבה היהודית ולחיי ההמון היהודי צורה מיוחדת, קבועה ומסוימת, עם מעלותיה ומגרעותיה העצמיות. אבל גם החוש האמנותי הראה לו לבן-עמי אותו מקום ואותה שעה – לפי ששם נמצא אותו חומר היולי, שהוא מוכשר מצד טבעו לקבל צורה אמנותית. זהו החומר, שבו עסוק הרוב הגדול של המספרים-האמנים שבקרבנו. מפנים הם את לבם מחיי-ההווה של ההמון היהודי – מאלו החיים, שצורתם הישנה נמחקה ונפסלה וכל צורה חדשה אינם לובשים – ושואבים מן החיים הקבועים והמוצקים של העבר הרחוק והקרוב.
גם המספרים העבריים מתקופת-ההשכלה השתמשו בחיי העיירה הישנה למלאכתם. אבל ידי הסופרים האלה היו מלוכלכות בדם ובמוגלה, הנוזלים מן המכות ומן הנגעים של החיים הללו, ואותם החיים עצמם לא ראו ולא הראו. כי על כן היו האנשים האלה קרובים יותר מדי אל החיים ורחוקים יותר מדי מן החיים, שבהם היו מספרים – קרובים במבנה-נשמתם ורחוקים בתביעות-שכלם. מדרכו של חוש-הראייה, שאינו תופס את הדברים אלא אם כן הוא נמצא במרחק ידוע מהם. מי שמתקרב או מתרחק ביותר אינו רואה כלום, ואין צורך לומר מי שהוא קרוב ורחוק בבת אחת.
הסבא הגדול, רבי מנדלי מוכר-ספרים, היה הראשון שהתחיל להיות מצייר תמונות ממשיות מחיי העיירה הישנה. רגליו עומדות, אמנם, בתקופת ההשכלה, אבל ראשו מגיע השמימה ועיניו צופות למרחקים ולמעמקים. גם הוא מטפל במאתיים וחמישים מכות, שבאו ושבאות על היהודים. אבל אין רבי מנדלי מתכוון להלקות את המוכים ואת הפצועים על דרך שעשו המספרים מן הדור שעבר, אלא לעורר רחמים על האובדים והנידחים. פעמים, שמידתו, מידת-הרחמים, מתגברת בו על מידת-האמנות, ופוגמת קצת את ההרצאה פה ושם. אפילו לגלוגו של רבי מנדלי אינו גורם כאב אלא לפעמים רחוקות – על פי רוב הוא מלא רחמים.
לבן-עמי מידה אחרת – מידת-האהבה. כשהוא מספר אינו נמצא מבחוץ, אלא עומד הוא כולו בתוך העיירה, חי את חייה ורואה את עצמו עצם מעצמיה ובשר מבשרה.
חסר הוא, אמנם, בן-עמי “מדת-הנשתוון1” של האמן הטהור, שאינו מסתכל בעולם אלא מתוך השפופרת של האמנות העולמית. קרבתו ונטייתו היתירות אל החיים שאותם הוא מתאר, מכסות ממנו קווים ושרטוטים, פעמים פחות פעמים יותר חשובים. אבל מעלה יתירה נודעת למידתו, מידת-האהבה – שהיא מכניסה אותו לפנים העיירה, מראה לו הרבה פרטים ופרטי-פרטים, שמדרכם להתעלם מן העין, והעיקר – מגלה לו מה שאין מגלים אלא לאוהבים: את היופי הצנוע והמיוחד במינו, שהיה לה לנשמת החיים שעברו.
התמונות, שבן-עמי מצייר, הן על-כן ריאליות במידה גדולה, ותמיד הן מלאות שירה לירית יפה ונוחה, בריאה וטבעית.
אבל כמעט שבן-עמי עובר מן העבר של העיירה ומתקרב אל ההווה שלה, רואה אותה בעצם שפלותה ובכל מוראי-חורבנה, רואה את המהפיכה, שעשו ועושים בה השמד השחור ביחד עם השמד האדום, את חוסר-האפשרות להקימה ולהחיותה, לפחת בה נשמה ישנה או חדשה ולתת לה צורה זו או אחרת, – מיד מידת-האהבה שלו עוברת לשנאה עזה ועצומה, שהיא מגלה את כל הנגעים ואת כל הפצעים של החורבן, את כל הקטנות ואת כל הדלות של נסיונות-התחיה, ושירתו הלירית נעשית לשירת אבל וייאוש, ליליל-ישימון…
[1908, “השילוח”].
-
שוויון נפש [העורך]. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.