מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

היה היה פעם יהודי עני ולו משפחה גדולה של תשע נפשות. ועבודה לפרנס אותן אין, ואשתו צועקת עליו כל הזמן: — עצלן אתה! שכנינו מביאים הביתה גם כסף, גם אוכל, ואתה אינך מביא שום דבר! — וכך יום יום, מן הבוקר עד הערב.

לא יכול היה האיש לסבול זאת יותר ויום אחד לאבד את עצמו לדעת. אך ברגע האחרון שינה את דעתו ואמר בלבו: לא! לא אהרוג את עצמי. אצא לשדה ואהיה שודד. בדרך זו ארוויח כסף בשבילי ובשביל בני משפחתי.

אמר ועשה. התיישב מתחת לעץ וחיכה לעוברים ושבים, כשבידו אקדח. והנה מתקרב אדם רכוב על סוס. התנפל העני עליו וצועק: — עמוד! הידיים למעלה! הב לי את כל הכסף שלך! ולא, ארצחך נפש.

אמר לו הרוכב: — לשם מה תהרגני? רופא אני, ואם אתה רוצה לעבוד אצלי כעוזרי, נתחלק בכסף שנרוויחו שווה בשווה.

הסכים העני ויצא לדרך עם הרופא. הלכו ונדדו עד שבאו אל עיר גדולה, שכל תושביה באבל גדול.

שאלו השניים לסיבת האבל ואנשי העיר סיפרו להם: — בת־המלך חולה מאוד וכל הרופאים אמרו נואש. אין תקווה לחייה.

הרופא הלך ישר למלך ואמר לו: — מוכן אני לטפל בבתך, ובעזרת ה' היא תבריא.

אמר לו המלך: — אם תבריא את בתי, אעשירך מאוד.

אמר הרופא: — בסדר, איפה החולה?

הכניס המלך את הרופא לחדרה של החולה ובו אנשים רבים. אמר להם הרופא: — כולכם החוצה! אינני רוצה איש בחדר, רק אני ועוזרי נשאר כאן.

הכל יצאו. הרופא סגר את הדלת, פתח את מזוודתו, הוציא מתוכה סכין גדולה ואמר לעוזרו: — תפוס את הראש!

תפס העוזר את ראש החולה. לבו דופק והוא מחכה לראות מה יעשה הרופא. והרופא נוטל את הסכין בידו וחותך את הראש ואחר־כך את שתי הידיים ואחר כך את שתי הרגליים. והעוזר רואה מה שעושה הרופא ומתחיל לבכות ולהכות בידיו על פניו. אבל הרופא פונה אליו ואומר: — אל תפחד! לפני זמן קצר רצית להרגני ועכשיו אתה בוכה?

לקח הרופא את הראש, טיפל בו קצת ואחר־כך הדביקו לגוף. כך עשה גם עם הידיים ועם הרגליים: הדביקן אל גוף הנערה. אחר־כך אמר לחולה: — קומי! — והיא קמה, בריאה ושלמה. פתח הרופא את הדלת וקרא למלך: — הנה בתך הבריאה!

רואה המלך והנה נכון הדבר: בריאה בתו. שמח מאוד והכריז: — כל מי שאוהב אותי יתן מתנה לרופא זה.

לא עברו עשר דקות והרופא היו עשרה שקי כסף, זהב ומתנות רבות.

פנה הרופא לעוזרו: — הנה יש לנו עשרה שקי כסף, זהב ומתנות. נתחלק: חצי שלי וחצי שלך. בינתיים קח אתה את הכל, עד שאבוא לקבל את חלקי.

לקח העוזר את הכל וחי חיי עושר.

פעם קרה שבן־המלך חלה ומחלתו אנושה. מייד שלח המלך להזעיק את הרופא, וכשלא מצאוהו ציווה לחפשו בכל המדינה. חיפשו, חיפשו ולא מצאו, אלא את העוזר בלבד. מייד הודיעו על כך למלך.

ציוה המלך להביא לפניו את העוזר ואמר לו: — בני חולה ומחלתו אנושה. רוצה אני שתרפא אותו.

הסכים העוזר. מה עשה? הלך לשוק, קנה סכין גדולה ונכנס לחדרו של החולה. היו בו אנשים רבים והוא ציוה על כולם: — החוצה! עזבו את החדר! — אחר־כך סגר את הדלת וחתך בסכין את הראש, הידיים והרגליים, כמו שעשה פעם הרופא. אחר־כך טיפל קצת בראש, אבל כאשר רצה להדביקו לגוף, לא הצליח. חשב: אולי אנסה להדביק תחילה את הידיים והרגליים? אבל גם ניסיון זה נכשל. היה העוזר מיואש מאוד והחליט לאבד את עצמו לדעת. מה עשה? לקח את הסכין לידו, אבל לפני שתקעה בלבו, נפתח לפתע היקר, ואת מי הוא רואה בו? את הרופא! והרופא שואלו בכעס: — מה עשית?

סיפר לו העוזר מה שקרה לו, והרופא אמר לו: — אחייה הפעם את המת, אבל להבא אל תעשה כדברים האלה! ואם יקרא לך המלך, תגיד לו: “לא אבוא, אלא אם יבוא רופאי”. ודע לך, כי אינני רופא ולא בן־אדם. אין אני אלא אליהו הנביא.

סיים הרופא הפלאי את דבריו ונעלם. ובינתיים קם הבן לתחייה והעוזר פתח את הדלת וקרא למלך: — הנה בנך, בריא ושלם.

שמח המלך מאוד ונתן לעוזר מתנות רבות וגם אישור כי הוא גדול הרופאים במדינה, וכל רופא הרוצה לקבל רישיון רפואה צריך להיבחן אצלו.

חזר העני עמוס המתנות לביתו והוציא את שנותיו בעושר, בשמחה ובנחת, בחיק משפחתו.