מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

בחנות מכולת אחת היו שני שותפים. אחד מהם היה קמצן ואחד היה בעל לב זהב. כאשר היה הקמצן שוקל סוכר, סולת או סחורה אחרת, היה תמיד מוריד משהו מן המשקל. לעומת את היה בעל הלב הטוב מוסיף תמיד.

פעם שקל בעל הלב הטוב את הסחורה והוסיף קצת סוכר. השותף הרשע ראה זאת ושאל: — למה תעשה כך?

— כי אסור לגנוב. ואוסיף לנהוג כך גם בעתיד! — היתה התשובה.

אמר הקמצן: — אם כן הדבר, נתחלק. כל אחד יעבוד מעתה לחוד.

חישבו השניים חשבונות וכל אחד מהם קיבל את חלקו: הקמצן את החנות ואת הסחורה שבה, ובעל הלב הטוב את הכסף.

החליט בעל הכסף: לא אגור בעיר זו. מה עשה? לקח אתו את הכסף, גם צידה לדרך, ועזב את העיר. ובזמן ההוא לא היו רכבות או מכוניות, וממקום למקום היו הולכים ברגל. הלך בעל הלב הטוב יומם ולילה, ביום היה הולך ובלילה היה ישן בשדה, עד שהגיע לעיר גדולה מוקפת חומה. כאשר היה סמוך לחומתה, ירד הלילה והאיש אמר בלבו: אישן כאן הלילה, ומחר אכנס לעיר. מצא בור מלא תבן ונכנס לתוכו.

בלילה קיימו בני־שדים אסיפה ליד בור זה. סיפר אחד מהם: — היודעים אתם, חברים, מה קרה בעיר פלונית? יש בה מלך שילדו חולה מאוד וכל הרופאים אומרים כי אין לו תקוה.

גילה אחר: — יכול הוא לחיות, כי יש תרופה בשבילו.

— ומה התרופה? — שאל אחד השדים!

ענה המספר: — אם יקחו קצת שמן ויחממוהו וימרחו בו את גוף הילד ויעשו לו עיסוי (מאסאז'), יקום מייד בריא ושלם.

בבוקר נכנס בעל הלב הטוב לעיר ומצא אותה באבל כבד. שאל את העוברים ושבים: — מדוע אתם באבל?

ענו לו: — ילדו של המלך חולה מאוד והמלך הודיע: “אם ימות הילד אצווה להרוג כל ילד שגילו כגיל בני וכל ילד ששמו כשם בני”.

אמר להם בעל הלב הטוב: — אל תדאגו. יש לי תרופה.

כאשר שמעו בני העיר את הדברים האלה, הביאו את הזר בפני המלך ואמרו לו: — אדוננו המלך, הנה יש כאן אדם המוכן לרפא את ילדך.

שאל המלך: — המוכן אתה לרפא את בני?

— כן — ענה האיש.

— אם תרפא את בני אגדל אותך על פני כל תושבי המדינה.

— איפה הילד?

הוביל המלך את האורח לחדר הילד והאיש חימם קצת שמן ועשה לילד עיסוי בכל גופו. מייד קם הילד על רגליו, בריא ושלם. שמח המלך מאוד וציוה: — כל מי שאוהב אותי יתן לרופא זה מתנה. לא עברה חצי שעה ובעל הלב הטוב היה עשיר יותר משהיה אי־פעם. מה עשה בכספו? פתח חנות גדולה, ובני־אדם היו באים מקרוב ומרחוק כדי לקנות בה סחורה, כי המחירים היו נמוכים ביותר.

שמע השותף הקמצן על החנות הגדולה במדינה הרחוקה, ועל כך שמוכרים בה סחורה בזול, והחליט לצאת לשם כדי לקנות סחורה. מובן, כי השותפים לשעבר הכירו זה את זה. ומייד שאל הקמצן את בעל הלב הטוב: — מניין לך כל הכסף הרבה הזה.

ענה האיש: — שב אתי והתארח אצלי שבעה ימים. אחר־כך אספר לך מניין בא לי כל עושרי.

הסכים הקמצן ובעבור שבעה ימים סיפר לו בעל הלב הטבו על הבור המלא תבן שליד העיר: — כשהייתי בדרך, ירד עלי הלילה, ונכנסתי לתוך בור זה כדי ללון בו. בלילה קיימו בני־השדים אסיפה ליד הבור ושוחחו על בן־המלך החולה ועל התרופה היכולה להבריאו…סיפר האיש לשותפו כל קורותיו.

החליט הקמצן: — אעשה כמוך. שמור הלילה על כל כספי ועל כל סחורתי ואני הולך לישון בבור.

כעבור שלושה ימים שוב נתכנסו בני השדים לאסיפה. לפני התחלת השיחה אמר אחד מהם: — מציע אני לא לדבר דברים הרבה, כי ליום יש עיניים וללילה אוזניים.

לא הבינו השדים את דבריו והוא הסביר: — הרי זוכרים אתם את בן־המלך החולה, אשר גיליתי אז בקול רם את התרופה למחלתו. והנה בתוך הבור היה חבוי אדם וסודנו הגיע לאוזניו.

קם אחד הנוכחים ואמר: — תן לי גפרור ואבדוק את הבור! — וכאשר ראה בן אדם מתחבא בו, הצית את התבן והקמצן־הרשע נשרף. כן יאבדו כל הקמצנים.

וכל כספו של הקמצן? הוא נשאר אצל בעל הלב הטוב. כן יתעשרו כל בעלי הלבבות הטובים.