היה היה יהודי עני ולו משפחה גדולה. סבב, נדד היהודי בכפרים ומכר בהם את סחורתו ולפעמים היה נשאר אף שלושה חודשים מחוץ לביתו.

ובעיר זו נתמנה ערבי שונא ישראל לשריף, כלומר לנאמן המלך השולט על העיר וכוחו במקום גדול אף מזה של המלך. והיה שריף זה עושה צרות הרבה ליהודים. פעם אמר למלך: — יש לגרש את כל היהודים.

שמע המלך בקול השריף ופקד: — בעוד שלושה חודשים יגורשו כל היהודים ממדינתי.

שמעו היהודים את הגזירה, הלכו לבתי הכנסת, התפללו, צמחו ובכו. והכול עצובים ומדוכאים. מה לעשות כדי להינצל מן הצרה?

נזדמן סוחר יהודי לעיר זו, הגיע לרחוב היהודים ורצה לשתות יין כפי שרגיל היה תמיד לשתות. והנה כל החנויות סגורות ומסוגרות. כאשר שאל הסוחר לסיבת הדבר, הסבירו לו: — כל היהודים נמצאים בבית־הכנסת.

הלך הסוחר אל בית־הכנסת ושאל: — מה קרה לכם.

סיפרו לו על הגזירה. אמר להם: — תנו לי עשרים לירות ואני מבטל את הגזירה.

נתנו לו היהודים עשרים לירות. אמר להם: — חכו שבוע ימים ותראו.

הלך היהודי, קנה בקבוק אחד של עראק, גרעינים וחומוס, ונוסף על כך לקח אתו חבילת קלפים, טלית ותפילין. ועם כל אלה הלך אל השריף שונא ישראל. הגיע היהודי לביתו של השריף, דפק על הדלת, והנה אשת השריף פותחת את הדלת ושואלת: — מי זה?

אמר לה: — אני.

אמרה לו: — איזה אני?

אמר לה: — יהודי.

אמרה לו: — לך מפה! איך אתה מעז לבוא אל ביתנו?

אמר לה: — יש לי עניין אל בעלך.

אמרה לו: — לך מפה! כשיבוא, יהרוג אותך.

אמר לה: — תפתחי לי את הדלת, יש לי משהו חשוב לדבר אתך.

פתחה לו את הדלת ושאלה אמר לה: — מה אתה רוצה?

אמר לה: — תשמעי, גזירה רעה וקשה נגזרה על היהודים. רוצים לגרש אותנו מפה. ואני עשיר ואינני רוצה להיפרד מממוני.

חזרה ושאלה אמר לה: — ומה אתה רוצה?

אמר לה: — להתאסלם ולהיות מוסלמי.

דיבר היהודי בשפה רפה ונמלצת ומצא חן בעיני אשת השריף. אמרה לו אמר לה: — נכון. תהיה מוסלמי ותישאר עשיר ויהיה לך חלק בגן־עדן. ויהיו לך שם ארבעים משרתים.

אמר לה: — בסדר גמור! — והעמיד פנים כאילו הוא מנשק את קירות הבית ומתפלל לאללה ורוקד מרוב שמחה. לאט־לאט התקרב אל החדר של השריף, והאשה בחשבה, כי עשיר יהודי זה רוצה לראות את כל הבית, הכניסה אותו אל חדרו של השריף והראתה לו את ספרייתו העשירה ואת ספרי־הקודש הרבים.

התחיל היהודי לנשק את הספרים ואומר אמר לה: — זו הדת הנכונה! זו הדת הנכונה! לא כדת היהודים, הגנבים והממזרים. — והוא דיבר בביטחון כזה, עד שאשת השריף האמינה לו והשאירה אותו בתוך החדר של השריף. כאשר מצא את עצמו יחידי בו, פתח את הארגז הקטן שהיה אתו, הוציא מתוכו את העראק, החומוס, הגרעינים, הקלפים, הטלית והתפילין, ושם את הכל מאחורי הספרים במקום סתר. אחר־כך יצא מן הבית בשמחה ובשעת הפרידה אמר לאשת השריף: — חבל שהשריף טרם בא.

הסבירה לו: — הרי יום ששי היום והתפילות ארוכות ואחריהן יש לו פגישה עם המלך, לכן הוא מאחר לחזור הביתה.

אמר הל: — טוב, אני הולך ועוד מעט אחזור.

הלך היהודי ישר אל המסגד וחיכה לסוף התפילה. והנה יוצאים המלך והשריף לידו ואתם כל השרים והאזרחים. רק ראה היהודי את השריף ומייד רץ אליו, נפל על צווארו והתחיל לצעוק: — אחי שלמה! שלמה אחי! מה שלומך? זמן רב כל כך לא ראיתיך ואמנו מתה בגללך.

סובב השריף את ראשו ואמר ליהודי: — לך מפה! אל תטמא אותי, יהודי טמא! — אך היהודי עשה את עצמו כאילו אינו שומע את הדברים האלה הוסיף לחבק את השריף ולנשקו, ותפסו בחזקה כשהוא צועק: — אחי שלמה! שלמה אחי! למה עשית מעצמך גוי?

התרגז השריף: — אמרתי לך: לך מפה! אהרוג אותך!

אמר לו היהודי: — טוב, תהרוג אותי! מוטב שיהרגני אחי ולא איזה גוי זר! העיקר שמצאתיך בחיים וראיתיך בטרם מותי. חבל רק על אמא שמתה ולא ראתה אותך בכבוד זה, בגדולה זו.

שמע המלך את כל הדברים האלה, התרגז מאוד וציוה על היהודי ועל השריף כאחד: — שקט! רוצה אני לשמוע מפי היהודי פשר הדבר.

אמר היהודי בקול בכי ותחנונים: — אדוני המלך, תשמע מה קרה. בן־אדם זה, הנמצא על ידך, אחי הוא וקוראים לו שלמה. אבינו מת והשאיר אותנו, שני בנים. אותי — דוד, ואותו שלמה. היינו קטנים ואמנו שלחה אותנו לבית־הספר ללמוד והיא עצמה עבדה בבתי זרים ובשכר שהרוויחה היתה קונה לנו אוכל. כן היתה חוסכת ומחביאה חלק מן השכר במקום סתר. פעם, כאשר היינו כבר גדולים, גילה שלמה זה את מקום המחבוא, חיכה עד שאמא תצא מן הבית, גנב את כל הכסף והלך לבית קפה. שם שיחק בקלפים עם חבריו…

והשריף צועק כל הזמן: — שקר! לא נכון! עלילה!

השתיק המלך את השריף וליהודי אמר: — המשך!

והיהודי המשיך לספר: — שיחק קלפים והפסיד את כל הכסף. השעה היא שלוש לפנות בוקר, אני ואמי מחכים במיטותינו לשלמה אחי והנה דפיקה על הדלת. אמא קפצה מן המיטה ופתחה את הדלת, והנה נכנס שלמה, כולו שיכור, אינו יודע מה שפיו מדבר, ודבריו רעים ומכוערים, בלי בושה. מתבייש אני מאדוני המלך לחזור על דבריו. כאשר שאלה אותו אמה: “איפה היית?” ענה לה: “מה איכפת לך? זהו הבית שלי! ואם אינך מסכימה, תלכי מכאן! אינני רוצה לראות את פנייך כאן”. אמרה לו אמא: “הבית הזה שלי הוא! עבדתי כחמורה כדי לגדל אתכם ועכשיו תגיד לי ככה? ולכן, דע לך! מעכשיו אינני אמך ואתה אינך בני”. קם השיכור, הרים את ידו על אמא והרביץ לה. גם לי הרביץ. אמא קיללה אותו, והוא לקח את טליתו אשר שמו רקום עליה, גם את התפילין ואת ספריו ועזב את הבית. שלושים שנה אני ואמא מחפשים אותו בכל העולם. חיפשנו ויגענו אך לא מצאנוהו. ואמא, זכרונה לברכה, הצטערה כל השנים על שגירשה אותו ודיברה אתו בחריפות. חלתה, המסכנה, והיתה בטיפולה של לשכת הסעד. יום אחד קראה לי ואמרה: “תשמע, בני. מצווה אני עליך, שתלך אחרי מותי לחפש את אחיך, מת או חי; תביא לו דרישת שלום ממני ותאמר לו, כי בשעת פטירתה סלחה לו אמו את המכות שנתן לה ואת הדברים הרעים והמכוערים שאמר לה”. אחר־כך עצמה את עיניה לעולמים. קברנוה והתאבלנו עליה ומייד התחלתי לחפש את אחי עד שמצאתיו כאן, היום, לידך, אדוני המלך, בעושר ובכבוד גדול, שריף חשוב. ועוד הוא מעמיד פנים כאילו אינו מכיר אותי. לא נאה לו…

צעק שונא היהודים: — הכל שקר! אין אף מלת אמת בדבריו!

אמר לו היהודי למלך: — אדוני המלך, אתן לך עצה ותראה שאני צודק ודברי אמת. תשלחו שליחים לביתו ותערכו בו חיפוש. תמצאו בו בוודאי סימנים ליהדותו, ואז, כאשר תשתכנעו שאני צודק, תחזירו לי את אחי ותכריחוהו לעלות לקבר אמא ולהשתטח עליו. ואם לא תמצאו שום סימן בביתו, תהרגוני.

הסכים השריף: — בסדר. אם יימצא בביתי סימן שאני, חס וחלילה, יהודי, יוציאוני להורג. אך אם לא יימצא שום סימן ליהדותי, נבשל את בשרך החי.

נטל הווזיר את רשות הדיבור ואמר: — עכשיו רוצה אני לדבר. נשאר כאן כולנו: המלך והשריף, היהודי וכל השרים. ונשלח ארבעה אנשים הנאמנים על המלך, עם המפתח של השריף, ישר אל ביתו. הארבעה יערכו בו חיפוש ואנחנו נחכה כאן עד שיחזרו ויודיעו לנו אם מצאו משהו.

נתן המלך את הסכמתו לדבר זה. כעבור זמן מה חזרו ארבעת הנאמנים למקום הישיבה כשבידם הארגז. פתחוהו לעיני המלך, השרים והקהל הגדול, ומה מצאו בו? הטלית אשר שמו של שלמה רקום עליה, התפילין והספרים! ומה שחמור ביותר: גם בקבוק של עראק האסור בשתייה למוסלמים.

התרגז המלך והטיח בפני השריף: — ממזר אתה! יהודי! ועוד אתה מסית תמיד נגד היהודים ומעמיד פנים של שריף קדוש! ובארגז אתה מחזיק גם עראק וגם קלפים האסורים לנו איסור גמור. בתלייה תמות!

והיהודי מעמיד פני בוכה וצועק: — חבל לי עליך, אחי שלמה! באמת שלא רציתי לגרום ל צרות. אם תשמע אמנו כל מה שגרמתי לך, היא תקלל אותי בעולם הבא… — והוא ביקש מן המלך רשות לחבק ולנשק את אחיו לפני מותו. הרשות ניתנה לו והיהודי התייפח מרוב בכי.

כן ציווה המלך להרוג יחד עם השריף את בני משפחתו ולהעביר את כל ממונו אל אחיו החוקי.

לקח היהודי את הכסף וכל הדרך הוא בוכה וחובט בפניו מרוב צער…

מובן שהגזירה על היהודים נתבטלה והם חיו מאז בעושר ובכבוד.

והיום שבו קרה הנס נקבע לחג לדורות, פורים קטן על הישועה ועל ההצלה.