מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

היה היה מלך ולו בת יפהפייה. ורבים המחזרים שרצו לשאתה לאשה. היה המלך אומר להם: — אתן את בתי רק למי שיצליח לשוחח אתה. בלילה ייכלא המבקש את יד בתי בחדרה וישתדל לדבר אתה. אם תענה בתי, הרי היא מסכימה להינשא למבקש את ידה. אך אם לא תענה, ייתלה המחזר וראשו ייתקע על חומת העיר.

צעירים רבים הסכימו לתנאי זה וכולם נתלו וראשיהם נתקעו על חומת העיר.

פעם הגיע צעיר אחד לעיר הבירה והנה הוא רואה ראשים רבים תקועים בחומתה. שאל לסיבת הדבר, אך כל נשאל היה מתחמק ואומר: — אינני יודע.

פעם עמד הצעיר ליד החומה והוא מרוגז מאוד על שאינו יודע מדוע נהרגו האנשים. אותה שעה עברה שם זקנה אחת ובראותה את הצעיר המתרגז שאלה אותו: — מדוע את נרגז כל כך?

ענה לה: — אם תסבירי לי משהו, אעשיר אותך, אך אם אין בדעתך לתת לי הסבר, לכי מפה!

— מה איכפת לך? — תמהה. — מוכנה אני לעשות את רצונך ולמלא את בקשותיך, אם תגיד לי מה אתה רוצה ומדוע אתה מתרגז.

אמר לה: — מתרגז אני בגלל ההרוגים האלה. רוצה אני לדעת, מי הרג אותם ומדוע נתקעו ראשיהם על חומת העיר.

אמרה לו: — תשמע, בני. יש לנו בעיר זו בת־מלך, שאביה אינו מסכים להשיאה אלא למי שיצליח לדובב אותה. סיפרה לו הזקנה את כל העניין.

הודה לה הצעיר, נתן לה קצת כסף והלך ישר אל הארמון. בהגיעו ביקש לראות את פני המלך, הורשה להיכנס פנימה, נפגש אתו ואמר לו: — אדוני המלך, מבקש אני לשאת את בתך לאשה.

אמר לו המלך: — השמעת את עניין התנאי? המוכן אתה לכך?

ענה הצעיר: — אדוני המלך, שמעתי את כל התנאים ואני מוכן לקבלם.

— בסדר. מחר לפנות ערב תבוא הנה ואשלחך אל חדרה של בתי.

— בסדר.

למחרת היום, בשעה מוקדמת בבוקר, הגיע הצעיר אל גינת הארמון ומצא שם שומר ניצב ליד השער. אמר הצעיר לשומר: — רוצה אני להיכנס לגן.

תמה השומר: — האינך יודע כי זהו גן המלך?

— האינך יודע כי מחר אהיה חתנו של המלך? אם לא תתן לי רשות כניסה פנימה אצווה מחר להוציאך להורג!

שמע השומר את דברי הצעיר, נתבלבל ונבהל, כי חשב בלבו: אם לא ארשה לו היום להיכנס פנימה, אולי באמת יהיה מחר חתנו של המלך ויצווה להרגני?

נכנס הצעיר פנימה, טייל בגן והנה שלוש ציפורים משוחחות זו עם זו. אמרה אחת מהן: — חבל על נער זה שימות מחר.

שמע הנער את דברי הציפור ואמר: — מניין את יודעת שאמות מחר?

— בגלל בת־המלך.

אמר להן: — מי שיש לו מזל ושלוש אחיות, לא ימות.

אמרו לו: — ומי הן שלוש אחיותיך?

ענה הצעיר לציפורים: — אתן אחיותי ובעזרתכן לא אמות.

אמרו לו הציפורים: — אם כך דיברת אתנו והבנת אותנו, רוצות אני לייעץ לך עצה שגם אותה תבין.

אמר: — הריני מוכן ומזומן לשמוע את עצתכן ולמלאה.

אמרו לו: — בערב, כאשר תיכנס לחדרה של בת־המלך ותיקשר לקיר, ישאירו לך רק יד אחת פנוייה ובה ישימו לך צלחת עם אוכל. אחרי שתאכל תתחיל לדבר עם הצלחת ותגיד לה: “צלחת, צלחת! רוצה אני לשמוע קצת זמרה ושירים”. ואנחנו נשיר ונזמר לך מנגינות ורינות שאיש לא שמע כמותן, רק אתה ובת־המלך. בתום הנגינה תגיד לצלחת: “צלחת, צלחת, מספיקה לי שירה, רצוני בסיפור”. ואז נספר לך סיפור. אחר־כך תבקשך הצלחת לפסוק אז משפט, ואתה תוציא משפט מעוקם. כאשר תשמע בת־המלך את פסיק־הדין ההפוך, לא תתאפק ותדבר. ואביה ישמע אותה מדברת, כי הוא שם בחדרה רמקול והוא שומע את הכל מחדרו. למחרת היום יגיד לך המלך שתחזור שנית בלילה, ואתה תנהג בלילה השני כפי שנהגת בלילה הראשון. ושוב תשמע סיפור ושוב תוציא פסק־דין מעוות. גם בלילה השלישי כך. ואם היא לא תדבר, אל תפחד. נתיישב מתחת ללשונה ונצעק בקולה עד שישמעוה כל אנשי העיר.

הודה הצעיר לציפורים ויצא מן הגן לטייל בעיר עד שעת הערב. בערב הביאוהו שני עבדי המלך אל חדרה של הבת ובו מצא הכל כפי שהודיעוהו הציפורים. העבדים קשרו את הצעיר לקיר והשאירו לו רק יד אחת פנוייה, לאכול בה את ארוחת הערב. אחרי האוכל אמר לצלחת: — צלחת, צלחת! רוצה אני לשמוע קצת זמרה ושירים.

באותו רגע עצמו נשמעו צלילי מוסיקה עליזה ונגינות מרנינות לב מילאו את הבית. בת־המלך שומעת ואיננה יודעת מה לעשות. עד שאמר הנער לצלחת: — צלחת, צלחת! מספיקה לי שירה, רצוני בסיפור.

נשמע קולה של הצלחת: — טוב, אבל רוצה אני שתוציא את פסיק הדין.

— בסדר — הסכים הנער.

התחילה הצלחת לספר:

שלושה חברים היו ביער והנה ירד עליהם הלילה. שלושת החברים היו אומנים גדולים: אחד נגר, אחד חייט ואחד קוסם. החליטו השלושה ללכת לישון, אך אחד מהם ישמור ומדי ארבע שעות יתחלף השומר. הפילו גורלות והמשמרת הראשונה נפלה בחלקו של הנגר. בשעת השמירה מצא הנגר בול־עץ גדול. מה עשה? לקח את כליו וחטב בעץ דמות של בחורה. כאשר גמר לחטוב, קם החייט לשמירה, כי הגיע תורו. כאשר מצא את הגברת החטובה בעץ, אמר בלבו: חברי עשה בחורה מעץ, אתפור לה בגדים. תפר החייט חליפת גברות והלביש בה את בחורת־העץ, שהיתה מלאת חן, רק בלי רוח חיים. בהגיע תור הקוסם לשמירה ובראותו את בחורת־העץ לבושה, אמר: אהפוך את העץ לאשה ממשית. אמר ועשה והפיח רוח חיים בגופה. בבוקר קמו הנגר והחייט ומצאו בחורה חייה.

— עכשיו, — סיימה הצלחת את סיפורה, — תוציא אתה משפט צדק: למי הזכות לשאת את הבחורה לאשה.

ענה הנער: — הזכות לשאת את הבחורה לאשה היא רק לחייט, שהלביש את הבחורה וכיסה אותה.

שמעה בת־המלך את המשפט המעוקם, לא יכלה לשלוט בורח וצעקה: — לא נכון! רק לקוסם היא שייכת!

שמע המלך את בתו מדברת ובבוקר בא אליהו ואמר לה: — נראה לי כי בחור זה מצא חן בעינייך, כי שמעתיך מדברת.

אמרה לו: — אבא, אינני יודעת מה קרה הלילה, אך בחור זה מדבר עם צלחת והצלחת עונה לו. אבל רוצה אני, אבא, שתנסה אותו גם הלילה, והפעם לא אדבר! אבל הלילה אל יאכל בחדרי, כי אינני רוצה צלחת בחדרי.

— בסדר — הבטיח לה אביה. הלך אל הנער ואמר לו: שמע, בני, חזור הלילה לחדרה של בתי, ואל תפחד גם אם היא לא תדבר הפעם. לא נהרוג אותך. ואם היא שוב תדבר, תשא אותה לאשה. הפעם בלי בעיות.

— בסדר — ענה הנער ויצא לטייל בעיר. לפני ארוחת הערב שלח אליו המלך שליח והודיע לו: — אכול הערב בבית־המלון, על חשבון המלך.

— בסדר — הסכים הנער ואחרי שאכל הלך לארמון. שוב קשרוהו לקיר בחדרה של בת־המלך, כמו בפעם הראשונה. הפעם פנה אל כד הפרחים ואמר לו: — רוצה אני במנגינה עליזה, כמו אתמול.

— כן, אדוני — נשמע קול מכד הפרחים וכעבור כמה דקות נשמעו שירים ומנגינות. עד שאמר הנער לכד: — מספיקה לי המנגינה, עכשיו רצוני בסיפור.

— בסדר — ענה הכד. — אך עליך להוציא את המשפט.

— בסדר.

התחיל הכד לספר:

היה היו שני אנשים, אחד עשיר ואחד עני. לעשיר היתה בת ולעני היו שלושה ילדים. הלך העני לאחיו העשיר ואמר לו: מבקש אני ממך, אחי היקר, שתתן את בתך לבני הגדול. אמר לו: מה מקצועו? — ענה האח: — אין לו מקצוע. — ולבן האמצעי? — אין. ולקטן? — אין. — אמר האח העשיר: — תראה, אחי. יש לי בת יחידה והרבה הרבה כסף. ומוכן אני להשיאה לאחד הבנים שלך, אבל בתנאי שיהיה לו מקצוע. שלח אותם ללמוד, ומי שיהיה לו המקצוע הטוב ביותר בתום לימודיו, הוא ישא את בתי לאשה.

הסכים האח העני לדברי אחיו, וגם שלושת הבנים הסכימו לכך ויצאו לדרך. בהגיעם לפרשת דרכים החליטו, שכל אחד מהם יבחר לו דרך אחרת וילך ללמוד מקצוע. כעבור חמש שנים בדיוק נדברו להיפגש שוב בפרשת־דרכים זו.

עברו חלפו חמש שנים ושלושת האחים נפגשו בפרשת הדרכים.

ובינתיים נפלה הנערה למשכב כי נפרדה מבני־דודיה ולא ראתה אותם. יום־יום נעשתה חולה יותר ויותר והרופאים שאביה הזעיקם מכל קצות המדינה לא מצאו לה תרופה. רזתה ורזתה והחום עלה ועלה, ועיניה עצומות ואינה אוכלת ואינה שותה. והכל אומרים: — עוד יומיים, שלושה, ותמות המסכנה. — כאשר נפגשו האחים בפרשת־הדרכים, שאלו זה את זה: — איזה מקצוע למדת?— אמר הבן הבכור: — אני רופא. — אמר הבן האמצעי: — אני קוסם. — אמר הבן השלישי: — אני סבל מהיר, הולך מעיר לעיר, כאוירון מהיר. — אמרו האחים לקוסם: — תראה מה שלום ילדתו של דודנו. — כתב הקוסם מה שכתב על האדמה וראה, כי בת־דודם חולה מאוד, עוד מעט ותמות. והכל מפני שלא ראתה אותם זמן הרבה, והיא מתגעגעת עליהם. אמר הרופא: — אם נגיע לשם מהר, אתן לה תרופה והיא תבריא ותישאר בחיים. — לקח הסבל המהיר את התרופה מידי הרופא וכעבור שעה קלה הגיע לעיר הבירה, שבה התאבלו כבר כל התושבים על מותה הקרוב של בת־העשיר. נכנס ישר לחדרה של בת־דודו ושאלה: — מה שלומך, בת דודי? — רק שמעה הנערה את קולו, ומייד פקחה את עיניהם והבריאה, כאילו לא חלתה מעולם. אמר לה: — תקחי גם תרופה זו. — ענתה לו: — תרופתי היחידה היא לראותך. כבר הבראתי. — הגיעו גם שני האחים האחרים אל בת דודם ואמרו אל אביה: — רוצים אנו שתקיים את התנאים ואת הבטחתך. לאחד מאתנו, שמקצועו הוא הטוב ביותר, תתן את בתך לאשה.

כאן פנה הכד אל הנער ואמר: — רוצים אנו שתוציא אתה משפט אמת.

מייד פסק הנער: — ברור ומובן הדבר, הנערה ישא לאשה רק הרופא, כי מי דאג לתרופה?

לא יכלה בת־המלך להתאפק בשמעה את המשפט המעוקם וצעקה: — לא נכון! רק הסבל יקח את הבת, כי הבריאה בראותה את פניו! והרי היא לא השתמשה כלל בתרופת הרופא, ורפואתה היתה כאשר ראתה את בן־דודה.

והמלך, אבי הנערה, שומע את קולה. למחרת היום אמר לה: — הודיעי לי שבו בחרת.

אך היא אמרה לאביה: — אבא, משתגעת אני ממנו. הלילה דיבר עם כד־פרחים. אנסהו עוד הלילה. הפעם אשתוק ולא אוציא הגה מפי.

הסכים המלך, קרא לנער ואמר לו: — חזור הלילה לחדרה של בתי, ואם היא תדבר בפעם השלישית, תשא אותה לאשה. ואל תפחד, כי גם אם לא תדבר, לא נהרוג אותך.

בערב שוב קשרו את הנער לקיר, והוא התחיל לדבר עם הכתר שעל ראש בת־המלך. שאל אותו: — מה אתה רוצה? אני מוכן לעשות הכל למענך.

אמר לו: — בסדר, תעשה לי כפי שעשו לי הצלחת והכד!

התתחיל הכתב לנגן עד שהנער הפסיק את הנגינה וביקש: — רוצה אני עכשיו בסיפור.

הסכים הכתב אך הוסיף תנאי: — עליך לשפוט כפי ששפטת בתום שני הסיפורים הקודמים.

— טוב, רק תספר.

סיפר הכתר:

היה היה פעם שד (עפרית) שעשה צרות צרורות למדינה. פעם טיילו בת־המלך עם חברותיה ברחוב, והנה עבר העפרית וחטפה. הביאה לביתו, ובו לא דלת ולא חלון. והבית גבוה מאוד והעפרית נכנס לתוכו רק מן הגג. כאשר שמע המלך שבתו נחטפה, היה מתאבל מאוד. עד שהכריז: — מי שיביא לי את בתי, אתן לו אותה לאשה ואוסיף לו עליה את חצי המלכות. — ובאחד המקומות, באחד מבתי־הקפה, התאספה קבוצה של שבעה צעירים. הציע אחד מהן לגנוב מן העפרית את בת־המלך, ואמר: — נגר אני, אם תביאו לי קרשים, אעשה סירה שעליה נגיע לעפרית. אלא שאני זקוק למסמרים. — אמר השני: — אני אבזלן ואספק לך מסמרי ברזל. — אמר השלישי: — אני צבע, אצבע את הסירה. — אמר הרביעי: — מלח אני, אשיט את הסירה. — אמר החמישי: — קוסם אני ואוכל תמיד לראות אם נמצא העפרית בבית או לא, ואם הוא ישן או ער. — אמר השישי: — ואני גנב. אוכל לעלות על הגג ולגנוב את הבת, מבלי שהעפרית ירגיש בכך. — אמר השביעי: — צלף אני ואין רובי מחטיא. — עשה כל אחד מן השבעה מה שהבטיח לעשות: הנגר עשה סירה, והברזלן מסמרים, הצבע צבע את הסירה והביאה לים. המלח השיט את כולם עד שהגיעו לחוף הים. שם אמרו לקוסם: — ראה אם העפרית בבית ומה מעשיו. — נטל הקוסם את כליו הביט בהם וראה שאין העפרית בבית. מייד עלה הגנב על גג הבית, חטף בזרועותיו את בת־המלך והורידה לסירה. כאשר היו השבעה בדרכם בלב הים, חזר העפרית לביתו ולא מצא בו את בת־המלך. מייד התחיל לרדוף אחרי הסירה ואמר להטביעה. אמרו השטים בסירה לצלף: — עתה הראה את כוחך! — נטל הצלף את רובהו בידו ופגע בעפרית, בין עיניו בדיוק. נהרג העפרית וטבע בים. הגיעו השבעה לעיר והביאו את בת־המלך לאביה. זה אמר להם: — אתה שבעה, ובתי תינשא לאחד מכם בלבד. — צעקו כולם וכל אחד מהם טוען: — לי היא מגיעה. — כך טען הנגר: — אלמלא הסירה לא היינו יכולים להגיע אליה. — וכך גם השני והשלישי, הרביעי והחמישי. השישי והשביעי. כאן הפסיק הכתר את סיפורו, פנה לנער ושאל: — רוצה אני לדעת את דעתך: למי הזכות לשאת את בת־המלך לאשה?

ענה הנער: — לפי דעתי היא מגיעה רק לצבע. רק בזכותו יפתה הסירה ומצאה חן בעיני בת־המלך.

שמעה בת־המלך את המשפט המעוות וצעקה: — חמור! מה פתאום הצבע? רק לצלף היא שייכת! אלמלא הוא, היה העפרית מחזיר את בת־המלך אליו והורג את כולם.

המלך שמע את בתו מדברת בלילה השלישי ולא היתה לה ברירה אלא להינשא לנער. נערכה חתונה מפוארת ושניהם מלכו יחד וחיו בכבוד גדול.