מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)

היה היה מלך עשיר מאוד ולו בת אחת ויחידה שאותה אהב יותר מכל דבר אחר בעולם. לה הקדיש את כל חייו, ומדי פעם בפעם היה מביא לה מתנות יקרות ערך בשובו ממסעות לארצות רחוקות. היתה בתו אסירת־תודה לו מאוד אך תמיד היתה מוסיפה על דברי תודתה: — מתנת אלוהים גדולה ממתנת אדם.

אביה לא היה סובל משפט זה, שהיה מפחית את ערך מתנתו, והיה רב בגללו עם בתו. אך כל הטפותיו לא עזרו, והבת המשיכה להשתמש בו עד שהתחיל האב לשנוא אותה. בסופו של דבר החליט לגרשה מביתו.

פעם עבר ברחוב סבל עני. תתפסו העשיר ואמר לו: — קח את בתי לאשה!

ענה לו העני בשאלה: — והרי אין לי פרנסה שתספיק בשביל שנינו?

— מה איכפת לי? — ענה האב. — שתגווע מרעב, כפויית־טובה זו! אינני סובל אותה.

לקח העני את בת־העשיר אתו ובדרך שאלה: — מהי סיבת השנאה ביניכם?

סיפרה לו בת־המלך על המשפט השגור בפיה ומאותו יום ואילך היתה לובשת בגדי סחבות כדרך בנות־העניים ואוכלת לחם צר מדי יום ביומו. אך בכל זאת לא התייאשה, כי קיוותה תמיד לישועת אלוהים. ולא עוד, אלא שהיתה מעודדת גם את בעלה בצר לו.

יום אחד, כאשר חיפש העני במזבלה משהו למכירה או לאכילה, מצא גביע של כסף. הביאו הביתה ואשתו שמחה מאוד. למחרת היום, כאשר רצת לתת את הגביע לבעלה כדי שימכור אותו ויקנה תמורת הכסף משהו לאכילה, מצאה בו שקלי זהב. שמחו בני הזוג על תשועת אלוהים והאשה אמרה לבעלה: — קח כמה שקלים וקנה את הדברים הנחוצים ביותר.

עשה העני כן. למחרת היום היה שוב הגביע מלא, וכך קרה מדי יום ביומו, עד שנתעשרו בני הזוג מאוד.

פעם אמרה האשה לבעלה: — מלא את כיסך שקלים ושב בבית־הקפה הגדול בעיר, וכל מי שיעשה לך טובה, תן לו כמה שקלים.

וכך היה. מי שהגיש לו כיסא, מי שציחצח את נעליו, מי שהכין לו קפה, כל אחד קיבל שלושה שקלים. כך נהג האיש מדי יום ביומו, עד שבעל בית־הקפה התעשר מאוד, כי אנשים רבים היו באים לראות את הנדבן. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכל בתי־הקפה בעיר נסגרו ורק בית־הקפה שבו בחר האיש כמקום שבתו נשאר פתוח. רק בו ישבו כל תושבי העיר ואפילו זרים שבאו מערים אחרות וממקומות רחוקים. כי השמועה על הנדבן המחלק שקלי זהב עשתה לה כנפיים ונפוצה ברבים. כך הגיעה השמועה גם לאוזני המלך, אביה של אשת הנדבן.

כאשר ביקר המלך בעיר זו ראה את כל חנויותיה סגורות ונעולות, תמה מאוד ושאל לפשר הדבר. ענו לו: — למי יש חשק לעבוד, כאשר הוא מרוויח שקלי זהב בלי עמל כלל?

לא הבין המלך את הדברים האלה, עד שהסבירו לו: — נדבן אחד יושב בבית־הקפה המרכזי בעיר, וכל מי שבא ועושה לו טובה, ולו הקטנה ביותר, מקבל כמה שקלי זהב.

הראו למלך את מקום מושבו של האיש בבית־הקפה, והמלך נתיישב ליד הנדבן ושוחח אתו על דא ועל הא. התיידדו השניים מבלי שידעו כי חתן וחותן הם.

הזמין המלך את הנדבן לבקר בארמונו והאיש ענה: — עלי לשאול תחילה את אשתי.

הסכים המלך לחכות לתשובתו והאשה אמרה לבעלה: — אתה יכול לבקר בארמון, אך בתנאי שהמלך יחזיר לנו את הביקור ויבוא להתארח אצלנו.

למחרת היום שאל המלך את הנדבן בבית־הקפה: — התבוא הערב אלי?

— כן, אך בתנאי אחד, שתחזיר לי מחר את הביקור ותתארח אצלי.

קיבל המלך תנאי זה, כי סקרן היה לראות את עושרו של איש זה המחלק שקלי זהב מדי יום ביומו.

קיבל המלך את הנדברן בכבוד גדול, כיאה לאורחו של מלך. לשולחן הוגשו המאכלים הטעימים ביותר והמשקאות היקרים ביותר.

למחרת היום בא המלך להחזיר את הביקור. וכאן, בית הנדבן היה בית לתפארת, וילה נהדרת, ועיני המלך לא שבעו מלראות. ומה עוד, שנתקבל בכבוד מלכים וכאשר הוכנס לחדר־האורחים, השתאה כל הזמן מיופיו. והרי אפילו לו עצמו אין חדר־אורחים יפה כל כך. כל הכלים והרהיטים בו היו עשויים זהב טהור, וכן גם בחדר־האוכל הנהדר. בשעת הארוחה הוגש למלך אוכל מפואר בכלים מפוארים, וכאשר התחיל לאכול, נשמע מלמעלה קול אשה: — מתנת אלוהים גדולה ממתנת אדם.

הקול היה מוכר למלך, וכאשר שאל של מי הוא, נענה על־ידי המארח: — קולה של אשתי הוא זה.

ביקש המלך את הנדבן שיבקש את אשתו לחזור על משפט זה. וכששמעה האשה את הבקשה, יצאה מחדרה ניגשה אל אביה המלך ואמרה לו: — הרי כאשר הייתי בביתנו, לא רצית שאחזור עליו, ומדוע שינית פתאום את דעתך?

הכיר האב את בתו, חיבקה ואמר לה: — באמת, צדקת ממני. מתנת אלוהים גדולה ממתנת אדם, ובזכות מתנתו הגעת לשיא זה של עושר. ועתה אני נותן לך את חצי מלכותי ומחזיר לך גם את אהבתי.

נשקה הבת לאביה וסלחה לו את יחסו בעבר. מאז חיו שלושתם ביחד, וחייהם חיי אהבה ונחת.