רקע
דב נוי
מה. בני-המלך האבודים

מפי: דויד כהן (נאבל – חדרה)


אשה אלמנה ישבה עם שלוש בנותיה על מרפסת ביתה והארבע שוחחו על הימים הטובים שהיו ואינם עוד. והמלך של המדינה הזאת רגיל היה לערוך מדי יום ביומו סיור בחוצות בירתו, ופעם עבר ליד הבית שבו התגוררה האלמנה ובנותיה, והנה שמע את הבת הגדולה אומרת: — אילו נשאני המלך לאשה, כי אז הייתי תופרת לו בגדים בשביל כל חייליו.

אמרה השנייה: — אילו בחר בי המלך לאשה, הייתי מבשלת לו ולכל חייליו תבשילים יוצאים מן הכלל.

השלישית ישבה ושתקה. כשנשאלה לסיבת שתיקתה, אמרה: — אין אני יכולה להבטיח אלא זאת, שאהיה אם נאמנה ומסורה לשני הבנים ולבת שאלד למלך ושכמותם טרם ראה העולם, מאז ימי אדם וחווה….

חזר המלך לארמונו ושלח לקרוא לבת הגדולה. כאשר הגיעה לארמון נשאלה: — התוכלי לקיים את דברייך שאם ישאך המלך לאשה, תתפרי בגדים בשביל כל חייליו?

— פתי יאמין לכל דבר — ענתה האשה. — אין לשים לב לקישקושי אשה.

רגז המלך, גירש את הבת מעל פניו ואמר למשרתו: — תביא לכאן את הבת האמצעית.

כאשר באה נשאלה: — התוכלי לקיים את דברייך שאת מסוגלת לבשל תבשילים טעימים שיספיקו בשביל כל חיילי המלך?

— אמרתי זאת בצחוק — התנצלה. ציוה המלך לגרשה ולקרוא לבת השלישית.

כאשר הגיעה לארמון שאל אותה המלך: — מניין לך שתלדי שני בנים ובת?

הסמיקה ואמרה: — זה כמה לילות אני חולמת שכך יהיה.

התשובה מצאה חן בעיני המלך ונשאה לאשה.

שתי אחיותיה קינאו בה מאוד על שזכתה להיות מלכה, וכאשר נודע להן שהיא הרתה למלך, וחלומה יתקיים בוודאי, נהפכה הקינאה לשינאה. התחילו השתיים לטכס עצה כיצד לגזול מאחותן את פרי־בטנה. מה עשו? שיחדו בסכום־כסף גדול את המיילדת ושידלוה להחליף את ולד המלכה בחתול. ילדה המלכה בן והמיילדת החליפה אותו בשעת הלידה בחתול. שמה את הוולד בתוך סל ומסרה אותו לידי האחות הבכירה, שהניחה את הסל ליד אחד הבתים, בו התגוררה אשה זקנה וענייה. כאשר יצאה הזקנה מפתח ביתה, מצאה את הסל וראתה את פני הילד הבוכה, נכמרו רחמיה עליו ולקחה אותו הביתה. כאשר נוכחה לדעת, כי הילד הוא יפה תואר, אימצה אותו לבן.

כעבור שנה ילדה המלכה בן שני, אך גם הוא הוחלף על־ידי המיילדת הבוגדנית.

המלך אהב את אשתו עד כדי כך, שלא רק שלא אמר לה שום דבר רע, אלא שאף ניחם אותה והבטיחה שסוף־סוף יזכו לחבוק בנים נורמאליים.

אולם כאשר ילדה המלכה בפעם השלישית בת, וזו הוחלפה בכלבלב, התרגז המלך וגירש את אשתו מעל פניו.

ובינתיים גדלו הילדים בבית הזקנה והביאו לה שמחה ואושר.

באחד הימים ביקשו שתי אחיות המלכה לדעת, מה קרה לילדים שנזרקו ליד בית הזקנה. הלכו לשם ודפקו על הדלת. יצאה לקראתן ילדה חמודה, כלילת היופי, ושאלה לרצונן.

— רוצות אנו להינפש מן הדרך, — אמרו השתיים. הילדה הכניסה אותן פנימה ונתקשרה ביניהן שיחה ערה וידידותית.

סיפרה הילדה שיש לה שני אחים גדולים ויפים ממנה, אבל הם יצאו לצוד חיות. עוד סיפרה שאהבת אחיה אליה היא ללא גבול. שאלו האחיות: — אם הם כל כך אוהבים אותך, מדוע לא דאגו לכך, שתהיה לך בריכת־שחייה וזמיר היודע לשיר שירים נפלאים ולהנעים את החיים?

עזבו שתי האחיות את הבית, וכאשר חזרו שני האחים הביתה מצאו את אחותם בוכה.

— למה תבכי? — אלו השניים את אחותם.

— על שאינכם דואגים לי — ענתה הנערה — אין לי לא בריכת־שחייה ולא זמיר היודע לשיר שירים עליזים…

— עוד היום נתחיל בכריית בריכת שחייה, וכאשר זו תהיה גמורה, יסע אחד מאתנו להביא את הזמיר.

גמרו את הבריכה והאח הגדול הודיע: — אלך להביא את הזמיר. אם לא אחזור עד סוף השנה יהיה זה סימן שאבדתי.

מצוייד באוכל לכמה ימים יצא האח הגדול לדרך. פגש בזקן ושאלו למקום שבו יוכל לקנות או לצוד זמיר, היודע לשיר שירים עליזים.

ענה הזקן: — לך ישר ואל תפנה ימינה או שמאלה. מק שלושה ימי הליכה תגיע לשער גדול ובו פישפש. היכנס בפישפש אל הגן, ותמצא בצדו הימני עצים. על אחד מהם עומד כלוב שדלתו פתוחה. התחבא, כדי שהציפור לא תראה אותך. ברגע שבו תחזור ותיכנס לתוך הכלוב, סגור מהר את דלתו, קח את הכלוב והסתלק מן המקום. ואל לך להתעכב בדרך, אף לא לרגע. אל לך לענות על הקריאות שתשמע שם, כאילו טעית ולקחת במקום הזמיר ציפור אחרת. כי בנפשך הדבר. זה הכל. היזהר ואל תאמין לקריאות שווא! — חזר הזקן על אזהרתו.

נהג האח הגדול כפי שהדריכו הזקן, ואולם כאשר יצא ושמע מצדדים שונים קריאות: “לא את הזמיר לקחת אלא ציפור אחרת!”, נעצר והתחיל להרהר בלבו: שמא יש אמת בדבר וכל טירחתי לשווא?

אותו רגע ממש קמו עליו אנשים רבים לבושי תכריכים, תפסוהו והשליכוהו לתוך בור עמוק, ובו מספר רב של אנשים הנאנחים ובוכים על מר גורלם. לשאלתו, למה הושלכו לבור, ענו לו: — באנו לצוד את הציפור הנדירה ונכשלנו. עוד סיפרו, כי פעם אחת ביום מורידים להם לבור סל ובו לחם דל ויבש, פעם שנייה מורידים להם דלי־מים קטן והם שותים את מימיהם במשורה.

עברה חלפה שנה והאח הגדול לא חזר. ברור היה לאחיו הצעיר ולאחותו שנכשל ואבד, והאח הצעיר החליט לצאת לדרך ולחפשו. לקח צידה והלך. הגיע ליער, פגש בזקן ושאלו: — האם ידוע לך מקום הימצאה של הציפור הנדירה המיטיבה לשיר?

— חבל לי עליך, איש צעיר, — ענה הזקן — צעירים רבים נכשלו בהשגתה, ואתה רוצה ללכת בדרכם?

— אני מוכרח, סבא יקר! — התחנן האח.

— ובכן שמע לעצתי, ואל תקל ראש במה שאומר לך כי בציות לזקנים הברכה והערובה להצלחה.

שמע האח את עצת הזקן והחליט בלבו לא לסטות ימינה ושמאלה. כי אמר בלבו: אחי הקל בוודאי ראש בעצת הזקן ושילם מחיר יקר על לזולו בה.

ואכן, הצעיר הנאמן להוראות הזקן הגיע לגן, תפס את הכלוב עם הציפור הכלואה בו והתרחק בצעדים מהירים. בטרם הגיע לשער נשמעו קולות רבים מכל פינות הגן לעברו, והם מעירים ולועגים לו על שאין הזמיר האמיתי נמצא אתו, אלא סתם ציפור שאינה יודעת לשיר כלל. אך בהתאם להחלטתו לא שעה לכל הדיבורים האלה, אלא מיהר לשער. בהגיעו אליו מצאו סגור, ולידו כושי מזויין. לא חשב האח הצעיר הרבה, שלף את חרבו ודקר בה את הכושי שנפל פצוע ארצה. כאשר ביקש האח לדקרו שנית, התחנן הפצוע ואמר: — אם תתן לי את חיי לשלל אשחרר את כל אסירי הגן.

הסכים האיש והכושי גילה את מקום הבור, שבו נכלאו חמישה אסירים.

מצא האח את מקום הבור, הוריד סולם לתוכו ובשלביו עלו חמשת האסירים. מה גדולה היתה שמחתו כאשר מצא ביניהם את אחיו הבכור.

ביקש האח הצעיר לצאת מהר את הגן, אבל השאר טענו: — חייבים אנו לקחת מן העושר הרב שבארמון, כפיצוי על הסבל הרב שסבלנו. — וכך עשו. כל מה שמסוגלים היו לסחוב אתם סחבו: זהב, כסף, אבנים טובות. אחר־כך עזבו את הגן והלכו איש איש לדרכו.

הגיעו האחים בשלום לביתם והשמחה במעונם גדולה.

לימים התחשק למלך לצאת עם פמלייתו לצייד. בדרכו עבר ליד הבית שבו התגוררו הזקנה, שני האחים והאחות. העלמה יפת התואר עמדה בגן וקטפה פרחים וכאשר ראה אותה המלך, לא יכול היה לגרוע את עיניו ממנה. ירד מעל סוסו, ניגש אליה, קשר עמה שיחה וביקש פרחים. כשהגישה לו זר פרחים, ביקש את ידה. גם לבקה זו לא סירבה, ומייד נקבע מועד האירוסין. אולם כאשר התחיל המלך לשוחח על כך עם האחים, התחיל הזמיר לשיר זמר נוגה: הנשמע דבר זה בתבל כולה, הבת היא תהיה לאביה כלה?

נבהל המלך, קרא אליו מייד את המיילדת והתחיל לחקור אותה, תחילה בטוב. כאשר לא פתחה את פיה, התרגז וצעק: — אצווה להוציא את לשונך בצבתות ברזל!

רק אז פתחה את פיה וסיפרה כל מה שעוללה לילדי המלכה, שאותה גירש המלך, ואשר מרוב צער וחרפה איבדה את עצמה לדעת.

ציוה המלך לערוך משפט פומבי למיילדת ולשתי אחיותיה של המלכה, ולשלותן פסקו פסק־דין מוות. הן נתלו בראש חוצות, למען ישמעו וייראו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!