מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

היה היה יתום שהיה עני מאוד. יום אחד אמרה לו אמו: — גש לשוק, קנה כל מיני תבלינים ומכור אותם. כך תתחיל לעבוד במסחר.

הלך הנער לשוק וקנה תבלינים. אך היום היה חם ולא התחשק לו למכור אותם. מה עשה? הלך ושכב על המעקה שבקרבת ארמון המלך, ומרוב עייפות נרדם שם. בינתיים יצאה אשת המלך למרפסת והנה היא רואה בחור נחמד ישן למטה. ירדה אליו, העירה אותו ושאלה: — מה פתאום באת לכאן?

גילה לה: — יתום אני מאבי, ואמי אמרה לי ללכת לשוק, לקנות תבלינים ולמכור אותם ברווח. כאשר הרגשתי כי חם מאוד, באתי לכאן ונרדמתי.

אשת המלך היתה עקרה ובנים לא היו לה. אמרה לו: — אם תאחל לי כי בשנה הבאה יהיה לי ילד וברכה זו תתקיים, אתן לך כסף רב.

בירך הנער: — יהי רצון ובשנה הבאה בזמן הזה תלדי בן.

נתנה לו המלכה קצת כסף והוא חזר הביתה וסיפר על הכל לאמו.

עברה שנה, והמלכה ילדה בן. אנשי החצר רצו לערוך מסיבה, אך אשת המלך הודיעה: — עד שלא תביאו את היתום, לא תהיה מסיבה.

שלח המלך רצים לחפש את הנער בעיר. הגיעו לביתו של הנער ושאלו: — האם כאן גר היתום?

השכנים ענו בחיוב והשליחים קראו לנער. אמו נבהלה מאוד, כשראתה את השוטרים לוקחים את בנה, אך הם הרגיעוה: — המלך מבקש את טובתו.

הגיעו הרצים עם היתום לארמון המלך. הבחור השתחווה והמלכה אמרה לו: — הזוכר אתה כי לפני שנה איחלת לי בן? ואכן, ילדתי בן. אנו עורכים מסיבה גדולה ואתה צריך להביא גם את אמך לכאן. נתן להם בית ותהיה יועצו של המלך.

קינאו שרי המלך בצעיר והחליטו לסלקו. מה עשו? שכרו חבורת גנבים שתגנוב את אוצר המלך, כדי שהמלך יטיל את תפקיד גילוי הגניבה על היועץ החדש. לילה אחד התגנבו לארמון המלך חמישה שודדים, הפילו את שומרי האוצר וגנבוהו.

כאשר נודע למלך, כי אוצרו נגנב, קרא מייד ליועצו החדש ואמר לו: — כמו שאיחלת בהצלחה לאשתי שתלד בן, כך תגלי לי מי גנב את האוצר.

ענה הבחור: — תן לי זמן של חמישה ימים, ואגלה את האוצר.

בלילה ישב הבחור בחדרו והשודדים עומדים על יד הדלת ומקשיבים לנעשה בו. כי השרים שלחום לבלוש את מעשי הבחור. לפנות בוקר אמר הבחור לאמו: — הנה עבר אחד ונשארו עוד ארבעה. — ובדבריו התכוון ללילות. אך השודדים חשבו: הנה גילה שודד אחד ונשארו עוד ארבעה שודדים. פחדו השודדים מפני המלך ולמחרת היום ניגשו לבחור ואמרו לו: — תישבע שלא תגלה אותנו למלך, ונביא לך את האוצר.

נשבע היועץ והשודדים הראו לו את מקום המחבוא.

ביום החמישי שאל המלך את יועצו: — הגילית את האוצר?

— כן אדוני. שלח נא אנשים למקום פלוני ובו תמצא את האוצר שלם. אף פרוטה אינה חסרה בו.

שמח המלך על חכמת יועצו והעלה את משכורתו.

השרים שתקו זמן מה, עד שיום אחד שוב החליטו להפיל את היועץ בפח. אמרו למלך: — הרי אתה טוען כי יועצך הוא מגיד עתידות, מגלה נסתרות וחכם. יגלה נא לנו באיזו משתי הקופסאות שנראה לו יש נחש ובאיזו מהן עקרב.

כאשר נשאל היועץ שאלה זו, הראה בידו בלי כוונה על אחת הקופסאות, והנה הצדק אתו.

עבר זמן מה והשרים העמיסו על אניה זפת, שמן ודבש. אחר־כך באו ליועץ ואמרו לו: — אנא, גלה לנו, מה יש באניה זו?

הבחור אמר לעצמו בשקט: זפת, שמן, דבש, והתכוון לשלושת המקרים שקרו לו: הראשון (הברכה למלכה) היה מזופת, כלומר קשה; השני, בעניין גניבת האוצר, היה דומה לשמן, כלומר יותר קל; והשלישי, עם הקופסות היה קל מאוד ודומה לדבש.

כששמעו השרים את המלים: “זפת, שמן, דבש”, הודו: — גם הפעם צדק.

כאשר ראה מלך כי שריו רוצים להכשיל את יועצו החדש. הדיח את כולם ומינה במקומם שרים חדשים. והבחור היתום עם אמו המשיכו לחיות חיים טובים עד סוף ימיהם.