מפי: שמואל עמרוסי (מדנין – צפת)

בכפר קטן חי איכר ערבי. לפני מותו קרא לבנו וציווה עליו: – אם נוצחת על ידי צולע, קפוץ לג’ינג’י והוא יצילך.

נפטר האב והבן שמר בלבו את דברי הצוואה המוזרה של אביו. פעם התחשק לו לעלות לרגל לעיר הרחוקה שבה קבור מוחמד נביאם, כדי להשתטח על קבר קדוש זה. נסע הבן לעיר הבירה, נכנס אל חנווני שהיתה לו חנות-בגדים מפוארת וביקש ממנו שיטמין לו צרור מלא זהב וישמור עליו עד שובו. כתב החנווני על הצרור את שמו של הערבי, וזה השאירו אצלו באומרו לו: – אם אשוב, תתן לי אותו, ולא – תקחהו במתנה. ומדוע לא השאיר הערבי את הכסף בביתו? כי פחד שאשו תבזבז את הכל.

חזר הערבי מעלייתו לרגל, ניגש ישר לחנווני וביקש ממנו את צרור הכסף. והנה נוטל החנווני מקל בידו, מגרשו וצועק עליו: –לך מכאן, טרדן! מה אתה רוצה ממני? ממתי אני מטמין צרורות?

מסתכל הערבי, והנה צולע החנווני. מייד נזכר בצוואת אביו ויצא לטייל ברחובות העיר כדי לחפש ג’ינג’י. והנה יושב ליד אחד מבתי הקפה איש בעל שערות אדומות. ניגש אליו הצעיר וסיפר לו את כל קורותיו. בדברי אבא התחיל ובדברי החנווני סיים.

הציע הג’ינג’י הצעה לצעיר: – ראה, אכנס עכשיו פנימה ואדבר עם החנווני. תסתכל דרך החלון, וכאשר תראהו שמח וטוב לב, היכנס לחנות ותבקש את צרור הזהב שלך.

ניגש הג’ינג’י אל החנווני ואמר לו באדיבות: – שלום האדון. יש לי בקשה אליך. איש זר אני כאן, סוחר ממקום רחוק. הבאתי אתי חמש אוניות זהב ואני מעוניין למכרן פה. אך אינני מכיר את תושבי המקום ואת הסוחרים. רואה אני כי חנותך גדולה והייתי רוצה שתשתתף אתי במכירה. אשלם את שכרך כפול ומכופל.

שמח החנווני, הזמין כיסא בשביל הג’ינג’י וכיבדו בקפה טורקי. אחר כך התחילו לשוחח על פרטי העיסקה.

מציץ הערבי בחלון ורואה את השניים משוחחים וצוחקים. מייד נכנס פנימה וביקש מן הצולע את צרורו.

קרא התולע לאחד ממשרתיו וציווה עליו להחזיר לצעיר מייד את מטמונו. וכאשר מסר את המטמון לידי הצעיר אמר: – כל הכבוד לך, חבוב. תהיה בריא.

יצא הצעיר מן החנות וכאשר רצה הג’ינג’י לצאת בעקבותיו, שאלו החנווני הצולע: – מדוע אתה עוזב כבר?

ענה לו הג’ינג’י: – את הצרור הצלנו בחמש אוניות. את חמש האוניות במה נציל?

*