רקע
דב נוי
מספרי הסיפורים והרושמים מפיהם

הקשר המקויים ע"י “ארכיון הסיפור העממי בישראל” (אסע"י) עם מספרי הסיפורים, חוליות בשרשרת הקבלה והמסירה, מתנהל באמצעות הרושמים המתנדבים. “משפחת הרושמים” כוללת קרוב ל־60 רושמים נאמנים, חרוצים ופעילים, מהם שהקימו את “משפחה” לפני 11־10 שנים, ומהם שהצטרפו אליה במרוצת הזמן. לזכות 18 מהם רשומים בארכיון למעלה ממאה סיפורים. יבואו הם ומספריהם על התודה ועל הברכה.

מרבית הנתונים שלמטה, הנוגעים לרושמים ולמספרים, נמסרו ע“י הרושמים עצמם, בחלקם מזכרונם ובחלקם בעקבות פנייתם אל המספרים. לא תמיד יכולנו לאמת את נתונים אלה באורח אישי, אך נאמנים עלינו דברי רושמינו ומספרינו אשר לעתים אנו מביאים אותם כלשונם. בנתונים אלה כללנו גם עובות החורגת ממסגרת ביוגראפית מצומצמת, אם היה בהן כדי לשפוך אור על ה”אני" של המספר, על רקעו החברתי, על חינוכו בטוניסיה, על חבלי התאקלמותו בישראל ועל מעשיו בהווה. על דברי־הרושמים, שנמסרו לנו בכתב, הוספנו אנו פרטים בנוגע לכמות הסיפורים הרשומים על שמם באסע"י, לפי המצב בסוף שנת 1965, כאשר מספר הסיפורים הרשומים בארכיון הגיע ל־7,000.

תולדות החיים ערוכות לפי סדר האלפבית של שמות הרושמים והמספרים כאחד, אגב רימוז מן המספר לרושם ומן הרושם למספר. בסוף הפרק (עמ' 190 ואילך), נזכרו גם מספרים שמפיהם נרשמו סיפורים בודדים בלבד1.


הרושמת שרה אברהמי נולדה בתל־אביב בשנת 1927 לאב אשכנזי יליד הארץ, ולאם “ספרדייה טהורה”. גדלה בבית שהמסורת והמנהגים היוו בו את עמוד התווך. בוגרת הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. חניכת הצופים. התגייסה לפלמ“ח ומשם לקיבוץ קלטה, כיום – חצרים, שהוקם בין לילה בטרם היות המדינה. אחרי מלחמת השחרור היתה עם בעלה בשליחות בארה”ב. בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד קבעו בני המשפחה את ביתם במעגן מיכאל. לשרה ולבעלה, יליד ירושלים, בת בגיל 16 (ילידת ארה"ב) ושני בנים תאומים בגיל 13. שרה היא גננת בקיבוץ ורשמה את סיפורי אסתר כהן (למטה, עמ' 184) בעקבות הקורס בפולקלור שניתן בתקופת לימודיה בסמינר הקיבוצים “אורנים”.

השווה גם לוח IX א' בקובץ זה.


שלמה אוזן, בן 77, נולד במוכנין. היה צורף, אך בתקופת מסיק הזיתים (כשלושה חדושים בשנה) היה עובד כמכונאי בבית־חרושת לתעשיית שמן. עלה בשנת 1951 וישר מן האונייה הגיע למושב גילת, אשר בנו אהרון הוא אחד ממייסדיו (במשך שמונה שנים היה מזכיר המושב, אח"כ מנהל ארגון הקניון בנגב, וכעת חבר הכנסת וסגן שר החקלאות). אב לשני בנים ולשלוש בנות (כולם נשואים), סבא לנכדים רבים בלי עין הרע. התאלמן בשנת 1953 ועתה הוא גר בגילת עם בנו הצעיר, אליהו (מנהל תחנות המיון בנגב). אינו עובד, אך כוחו במתניו, והוא אוהב לטפל בעצים ובפרחים שליד הבית.

– הכרתיו – מספרת הרושמת מרים שלי – בעקבות השותפות של אבי (ראה עמ' 189 בערך נהוראי שלי) עם בנו אליהו, וכיום אני קוראת לו “סבא שלמה”. והסבא חייכני ועליז ומוכן תמיד לספר סיפור. כי אמתחתו מלאה… – את כל הסיפורים הזכורים לו שמע המספר בילדותו2. באסע"י רשומים על שמו שבעה סיפורים, אשר חמישה מהם (סי' א’– ה') רואים אור בקובץ זה.

השווה גם לוח XII א' בקובץ זה.


ז’ני ושושנה אלמליח הן שתי אחיות ילידות טוניס, עתה תושבות עיירת הפיתוח מעלות. הסיפורים נרשמו מפיהן, כשכל אחת מהן מספרת לסירוגין3 לעורך הקובץ הזה, במסגרת רישום סיפורים לקראת החוברת מפי עולים במעלות, בסידרת הפירסומים של אסע"י. רוב הסיפורים שנרשמו במעלות הם מפי יוצאי מארוקו.


רבקה ברמי נולדה בטוניס הבירה לפני כ־50 שנה, נישאה בגיל 16 ולה שלושה בנים ושתי בנות. שנה אחרי שבניה הצעירים עלו במסגרת “עליית הנוער”, הגיעו לישראל כל בני המשפחה (1956) והיכו שורשים במושב שדות מיכה: הבן הבכור נשוי שם; בן אחר, יוצא צה“ל, עוזר לאביו בעבודתו במשק; הבת צביה נשואה לבן המושב ואם לשני בנים. אחת הבנות עובדת במוסיאון של אגף העתיקות בירושלים וצעיר הבנים עומד להתגייס לצה”ל.

– את סיפוריה – כותבת רחל סרי הרושמת מפיה – שמעה רבקה מפי אמה, שנפטרה לפני שנה. סיפורי האם היו ארוכים ונמשכו לפעמים יום אחרי יום. – שלושה מהם נדפסים בילקוט זה, סי' י“א—י”ג.


מאמו דמרי נולד בשנת 1905 לזוג יוצאי גאבס. אם כי נולד בסדרתה שבאלג’יריה, גדל וחי עד לעלייתו בטוניס הבירה. הספיק ללמוד רק מעט תורה (בבית־הכנסת) כי מגיל צעיר התחיל לעזור לאביו הקצב בחנות הבשר, שבה עבד עד לעלייתו (1951). נשא אשה בגיל 22 ולבני הזוג ארבע בנות ושני בנים (כולם ילידי טוניסיה) ובלי עין הרע 11 נכדים כן ירבו. ברץ גרו תחילה בני המשפחה במעברת מגידו (באוהל) ומשנת 1953 במעברת עפולה (צריפים) ובשנת 1957 בעפולה עילית. שם הכירה אותו אלישבע שנפלד, שרשמה מפיו שלושה סיפורים, מן הסיפורים שהיוו את היסוד לאסע“י. מאז עלייתו לפני 12 שנים עובד בעבודות הקרן הקיימת. בשנת 1963 חלה בדלקת קרום המוח והוא נתמך ע”י לשכת הסעד.


שמעון הלל, מוותיקי הרושמים באסע"י (על שמו רשומים 19 סיפורים), נולד (1916) במוכנין שבטוניסיה. בשנת 1949 עלה עם בני משפחתו (אשה ושמונה ילדים) מן העיר סוסה שבה התגורר עד לעלייתו ובה עבד כפועל בבית־חרושת לשוקולד. בישראל הוא פועל־בניין, תושב באר־שבע.

כרושמים רבים הגיע שמעון אל רישום הסיפורים ולקשר עם אסע“י באמצעות המדור “מפי העם” בעתון אומר. אך קשריו עם סיפורי־עם החלו בהיותו ילד, בהאזינו בבתי־הקפה של עיר מולדתו, לסיפוריהם של זקני הערבים בעיר. כן שמע סיפורים ממסורת משפחתית־יהודית, מפי סבו וסבתו. בארץ רגל לספר להאזין בעבודה או בבית־הקפה. מרבה לספר בעצמו, וע”י סיפוריו הוא מדובב גם אחרים ומשכנעם להשמיע מסיפוריהם, אשר כשמונים אחוז מהם הוא כבר מכיר. אין הוא רושם את הסיפורים מייד עם שמיעתם. שמיעת הסיפורים נעשית בעיקר בעבודה, בהפסקות הבוקר והצהרים, בשעת הארוחות. בשבת באים לעתים לביתו מכריו, שותים משקה טוב, מפצחים גרעינים ומתחילים לספר. שמעון הוא אז הדובר הראשי כי הוא “מומחה לדעת את כל הסיפורים” כעדות עצמו.

את הסיפורים הראשונים מפיו רשמה בשנת 1958 בתו ורדה שהיתה אז תלמידת בית־הספר העממי (נישאה בשנת 1964), אבל את הסיפורים האחרונים העלה על הכתב במו ידיו.

ברשימה על “סיפורי עם מצנעא עד אודיסה”, שנתפרסמה בכתב העת של האוניברסיטה העברית, האונבירסיטה, כרך י"ב (1966), חוברת א‘, עמ’ 63־62, נרשמו הדברים הבאים על הפגישה עם ורדה ועם אביה:

… באחד הימים הזדמנו לבאר־שבע ויצאנו לחפש את הילדה ואת אביה. השעה היתה שעת ערב; באנו לבית המשפחה ומצאנו את האב יושב וכותב ולפניו ערימה גדולה של חוברות, ועל הכונניות ספרים רבים. “אני רוצה שהילדים שלי ידעו מה הוא ערכו של ספר”, הסביר האב־המספר שמעון, פועל בנין, “לא מספיק שידעו לקרוא בספר, צריך גם לאהוב אותו. משום כך אני מספר את הסיפורים שלי לילדתי ומבקש שהיא תכתוב אותם. אין הדבר קל בשבילה, כי אני מספר את הסיפורים כפי ששמעתי אותם בערבית של טוניסיה, והיא צריכה לתרגם אותם לעברית. והיא קטנה עדיין. אבל היא תלמד לאהוב את הסיפורים ותדע אותם כפי שאביה יודע אותם”. מרוב בושה היתה הילדה מעדיפה לברוח. אלא שאין לאן: הדירה היא בת חדר אחד בלבד. עוד מעט ישכיבו אותה לישון בו. המשפחה גדולה וילדים בה, ברוך השם, הרבה…


הרושם צבי משה חיימוביץ, יליד וארשה, בן 65, הוא אחד הרושמים הוותקיים והמצטיינים של אסע“י4. נצר למשפחת רבנים: אביו – הרב יחיאל בר מנחם הלוי, אמו – שבע־רחל בת הרב צבי משה גוטמן ממוגלניצה. בעל השכלה תלמודית וכללית־תיכונית. עלה ב־1931 ממוגלניצה (פולין), שם היה חבר העירייה מטעם “פועלי ציון”. בארץ – חקלאי, חבר מושב־העובדים עין עירון, מנהל בית־הזקנים של מלב”ן בנווה־חיים ליד חדרה. מרבית הסיפורים הרשומים על שמו באסע"י (231) נרשמו מפי תושבי בית־הזקנים שבהנהלתו, מיעוטם מזכרונו, מפי בני משפחתו ומפי תושבי הסביבה, אשר המספר דויד כהן (למטה, עמ' 185) הוא אחד מהם.


המספרת יהודית טרבולסי, ילידת (1940) ספאקס, עלתה לארץ בגיל 7. גמרה בארץ (אחרי שהות במעברת בית־ליד) את בית־הספר העממי בנתניה והמשיכה שם במשך שנתיים בתיכן־ערב לפקידות. נשואה ותושבת נתניה. באסע"י רשומים על שמה 38 סיפורים, אשר את רובם ככולם שמעה מפי אביה, ברוך, וסיפרה אותם לידידה החייל־הרושם יהודה מזוז. כן רשם יהודה במישרין שלושה סיפורים ישר מפי ברוך, יליד ספאקס, שוטר מאז עלייתו לארץ (1947), ששמע את מרבית סיפוריו מפי אמו (נפטרה ב־1960).


המספרת אסתר כהן נולדה (1905) בארייאנה, בבית דתי־מסורתי, כאחות קטנה אחרי 9 בנים (3 מהם נשארו בחיים). אביה היה אדוק מאוד, ושאף לכך שבניו יהיו רבנים, והתנגד ללימוד בתו. אך חינוך הילדים היה על שכמו של האח הבכור ואסתר למדה תחילה בביה“ס היהודי (“אליאנס”) וכעבור שנתיים בביה”ס הצרפתי הממשלתי. בגיל 20 נישאה לסוחר וילדה לו 4 בנות, שעלו לארץ והשתקעו בקיבוצים. אחריהן עלו אסתר ובעלה. תחילה ישבו בקיבוץ רגבים ואחרי פטירת הבעל עברה האלמנה־האם למעגן מיכאל, שם יושבות שתי בנותיה. בקיבוץ זה רשמה שרה אברהמי (לעיל, עמ' 181 ואילך) שלושה סיפורים.

את סיוריה שמעה אסתר מפי חמותה, שהיתה מרבה לספר לילדיה.


המספר דויד כהן נולד (1912) בנאבל. שם למד ב“אליאנס” ובעודו ילד נכנס למסחר־טקסטילים שבו עסק אביו אברהם (עתה בן 85). לעתים קרובות היה מצטרף אל אביו, סוחר נודד, ונוסע אתו ממקום למקום ברחבי טוניסיה. – בערבים – נזכר המספר – היינו לנים באכסניות ונפגשים עם יהודים אחרים שגם הם סחרו בנכר. היינו יושבים ליד כוס תה, מספרים אגדות ומאזינים לכל מיני סיפורים על העבר, על חכמת היהודים, על זמנים טובים ורעים. – בן 22 נשא לאשה את נינה חדד, גם היא ילידת נאבל, פתח חנות שם וסחר עם ערבים. מצבו היה טוב. בשנת 1948, עם תקומת ישראל, הורע מצבו והערבים התחילו להציק לו, לחנותו ולבני ביתו. בשנת 1949 נארזו החפצים המועטים שאפשר היה לשאתם ובני המשפחה (המספר ואשתו, הוריהם וששה ילדים; בן הזקונים, שהגיע השנה למצוות, נולד בישראל) עזבו את טוניסיה. בשנת 1950 הגיעו לארץ ודויד הוא עתה בעל חנות מכולת בפרדס־חנה. שלושה מחמשת בניו ואחת משתי בנותיו נשואים, ולמספר ארבעה נכדים (הנכד הבכור הוא בן חמש), כן ירבו.

צבי משה חיימוביץ, מנהל בית הזקנים של מלב"ן בנווה־חיים שליד פרדס־חנה, רשם מפיו שמונה סיפורים אשר חמישה מהם (סי' מ“א—מ”ה) מתפרסמים בקובץ זה. את רובם שמע בילדותו, בחיק משפחתו, ועד היום הוא אוהב לשמוע סיפורים מפי הוריו הזקנים. לפי עדות הרושם “מלא דויד סיפורים כרימון, אך כפועל בבית־החרושת ללבידים “תעל” בפרדס חנה, הוא עובד קשה וחוזר הביתה עייף מאוד אחרי יום עבודה. לכן קשה לדובבו להיגוד, ומספר הסיפורים שנרשם מפיו קטן יחסית”.


הרושם יהודה מזוז נולד (1938) בספאקס. שם למד בבית־הספר העממי הצרפתי. בעלותם (1949) ישבו בני משפחתו במעברת פרדס־חנה, ואחר כך (בשנים 1952־1950) במושב גילת (מקום מושבם של המספרים שלמה אוזן ונהוראי שלי; ר' לעיל, עמ' 182, ולמטה, עמ' 189), ומאז 1952 ברמלה. למד שלוש שנים בביה“ס החקלאי ע”ש חיים וייצמן בנגב, שם גמר את הכיתה י“א. התחיל לרשום סיפורים בתקופת שירותו בנח”ל. עד שנת 1961 רשם באופן אינטנסיבי ביותר ומספר הסיפורים הרשומים על־שמו באסע"י הוא 115. את מרביתם רשם מפי אביו בנימין (35) ומי אמו מסעודה (38); השווה בערך הבא), אך רבים הסיפורים שרשם מבני־משפחה אחרים. חלק ניכר מהם (בעיקר הסיפורים הרשומים מפי אביו בנימין, ומפי דודו אחי אביו, עזירה) יונק ממקורות דרשניים ומן המסורת שבכתב. כן רשם 25 סיפורים מפי ידידתו יהודית טרבולסי (ר' לעיל, עמ' 184) ומפי אביה ברוך. עם שיחרורו מן הצבא נאלץ, בגלל טרדות פרנסה, להפסיק בשנת 1961 את הרישום. עתה פועל בבית־החרושת למלט ברמלה. בשנת 1964 נשא לאשה את חיה חזז (חג’ג'), ילידת גאבס בטוניסיה (הוריה ובני משפחתה הם תושבי לוד).

המספרת מסעודה אשת בנימין מזוז, אם הרושם יהודה (ר' בסעיף הקודם, נולדה (1902) בספאקס. רבים הסיפורים שהיא זוכרת אותם מן המסורת שבעל־פה ובאסע“י שמורים 38 מהם, הרשומים כולם ע”י בנה. היא מספרת בערבית, שהיא גם השפה המדוברת בבית. אשה חולנית, ובעלה בנימין שהיה חייט וסוחר, התפרנס בכבוד ולא הסכים לכך שאשתו תעבוד. כבעלה גם היא דתית ושומרת מצוות. לבני הזוג שלושה בנים ושתי בנות: פרץ (נשוי ואב ל־4 ילדים, עובד במדור המים של הסוכנות היהודית בבאר־שבע), אליהו (אח בבית־החולים המרכזי בנגב), יהודה (הרושם; השווה בסעיף הקודם), מרים פרג’ון (תושבת רמלה; נישאה לבן דודה שמעון, אשר אמו היא אחות בנימין מזוז), הבת השנייה, בת 38, היא כבר סבתא ל־4 נכדים, כי היא עצמה נישאה בגיל 12, ובתה בגיל 14. מרבית בני המשפחה יודעים ואוהבים לספר סיפורים5.


הרושמת רחל סרי, גננת ירושלמית, בת לעדה התימנית, ילידת ירושלים, היא אחת הרושמות הוותיקות והמצטיינות של אסע“י6 ועל שמה רשומים בארכיון 319 סיפורים. מן המתנדבות לשירות הצבא הבריטי (א. ט. ס.) במלחמת־העולם השנייה, אשר בעקבותיו רשימה ארוכה של פעולות התנדבות, רובן ככולן בתחום החינוך והקליטה הרוחנית: טיפול ב”ילדי טהרן“, חינוך ילדים מפגרים, קליטת העלייה התימנית, הוראת עברית למבוגרים במסגרת “הנחלת הלשון” ועוד. נפצעה כחברת ה”הגנה" בשעת מילוי תפקידה בירושלים הנצורה. בשנת 1950־1949 נשלחה ע“י הסוכנות היהודית לעבוד כגננת עם ילדי תימן שהגיעו על “כנפי נשרים” ושוכנו במחנות העולים שבעתלית ובעין־שמר. כגננת בשכונות הירושלמיות קטמון, ימין משה, וגבעת מרדכי, היא נפגשת עם הורים יוצאי עדות שונות: ספרדים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, והיא יודעת לרתום אותם לא רק לסיוע ולשיתוף פעולה בגן, אלא גם להיגוד סיפורי־עם. מרבית הסיפורים הרשומים על שמה באסע”י נרשמו מפי הורי הילדים, אך גם מפי יהודים ספרדיים7 ומפי בני משפחתה יוצאי תימן. גם עם המספרת רבקה ברמי ועם בתה צביה נפגשה אגב עובדה בגן. נמנית מאז 1960 על צוות העובדים של אסע"י העושים את מלאכתם בהתלהבות ובהתנדבות.


הרושם מאיר עמרוסי נולד (1936) במדנין. עד לעלייתו עם כל בני משפחתו (1951) למד בישיבה. בארץ עבד תחילה ביהוד שליד פתח־תקווה, ובו בזמן למד עברית בשיעורי ערב. כשעברו הוריו ממושב יושיביה לצפת (ר' בסעיף הבא, תולדות חייו של אביו — המספר שמואל), הצטרף אליהם ועבד כפועל בהרי הגליל. בתום תקופת שירותו בצה“ל למד פקידות והנהלת חשבונות. עובד מאז 1958 בדואר של צפת. גם אשתו, קרובת משפחתו, היא בת מדנין. לבני הזוג חמישה ילדים, הגדול בהם בן תשע, הקטן בן שנתיים. על אהבתו לשמוע סיפורים מפי זקנים השווה חחו”ס 1962, עמ' 99. — באסע“י רשומים על שמו 22 סיפורים, אשר את רובם שמע מפי בני משפחתו: אביו שמואל (השווה בסעיף הבא), גיסתו בחריה בת מדנין (כפי ששמעה מפי אביה, אוסיפה), ועוד. אך רשם גם מפי יוצאי טוניסיה אחרים: חדד ציון (כפי ששמע מפי סבו אהרן) וראובן טרבולסי, ילדי ג’רבה, כפי ששמע מפי סבו; השווה חחו”ס 1962, עמ' 95.


המספר שמואל עמרוסי, אביו של מאיר, נולד (1903) בג’רבה, אך בטרם מלאה לו שנה עברו בני משפחתו למדנין. עד גיל 11 למד בישיבה ואז נאלץ להפסיק את לימודיו כדי לעזור לאביו יעקב (לשמואל היו 4 אחים ו־2 אחיות, מהם 2 ילדים וילדה אחת עיוורים) בהכנת מאכלים מזרחיים ומכירתם לעוברים ושבים. הם לא הצליחו בכך ונאלצו למכור את הדוכן. בגיל 13 התחיל שמואל ללמוד חייטות ואח"כ סנדלרות. בקרבת מדנין היה מחנה צבא (הימים – ימי מלחמת־העולם הראשונה), וסבא יעקב פתח שם חנות לתיקון נעליים כששמואל הבן עוזר על ידו. בגיל 17 פתח שמואל מסעדה עצמאית שבה עבד כטבח, אך באין ההצלחה המאירה לו פנים חזר כעבור שנה וחצי לסנדלרות. בגיל 21 נשא לאשה את רבקה בת־דודו. מ־7 הלידות נשארו בחיים 4 בנים, שהגדול בהם נשא אשה ב־1947, שנה לפני עלייתו; הוא עכשיו בין 40 (תושב רמת־גן ואב לעשרה ילדים: חמישה בנים וחמש בנות). שלושת הבנים הצעירים הם תושבי צפת.

כאשר נכנס חיל־הפלישה הגרמני לעיר מדנין (בשנת 1942), נמלט שמואל עם בני משפחתו (הוריו, אשתו ובניו) לג’רבה ושם שהו שמונה חדשים. בשובם למדנין נמצאו את רכושם שדוד. רק שתי מיטות ריקות נשארו בבית. מאז התפרנסו בדוחק מתיקון נעליים ומחייטות (לאשתו של שמואל היתה מכונת תפירה והיתה תופרת בגדים לערבים). בשנת 1948 עלה הבן הבכור יהודה עם כלתו, ובשנת 1951 — שמואל עם בני משפחתו. כחצי שנה התגוררו בבית־גן שליד טבריה, אח"כ (במשך כשנתיים) במושב יושיביה בנגב, אך בעבודה חקלאית לא הצליחו ועברו ב־1953 לצפת. פה נפטרו אביו בגיל 93 (ב־1959) ואמו בגיל 97 (ב־1965). שמואל עובד כפועל בעיריית צפת, עתה בתפקיד מוגבל של עוזר לגנן. בתפקיד זה נתחבב ביותר על המנהל ועל הפועלים.

מדי מוצאי שבת מספרים בבית־הכנסת של עולי טוניסיה בצפת סיפורים ואגדות, ושמואל הוא המספר הבולט ביניהם. הכל מאזינים לו ברצון ובציפייה. מתנדבים משרתים את הזקנים־המאזינים (כארבעים איש מדי מוצאי שבת) ומגישים להם תה ואף כיבוד קל (והכל בהתנדבות: גם ההוצאות), וסיפוריו של שמואל מעודדים ביותר את באי בית הכנסת. באסע"י רשומים על שמו 12 סיפורים, אשר את רובם ככולם שמע מפי יעקב אביו, והם נרשמו על־ידי מאיר בנו (ראה בסעיף הקודם); חמשה מהם (סי' ס’–ס"ד) מתפרסמים בקובץ זה.


מרים שלי (שם משפחתה אחרי נישואיה: בן־עמי) היא אחת הרושמות הוותיקות באסע“י8, שבו שמורים 42 סיפורים הרשומים על־ידיה, חלקם בהיות הרושמת תלמידת בית־הספר התיכון. ילידת ספאקס שבטוניסיה (1942), עלתה ב־1949 עם בני משפחתה שהיו בין מייסדיו של המושב גילת בנגב. סיימה את בית־הספר העממי במושב, המשיכה אל לימודיה בביה”ס התיכון בכפר־בתיה ובבית־המדרש למורים, וחזרה למושב כמורה בבית־הספר “נחלים”, שבו למדה והתחנכה. בשנת 1963 נישאה לאברהם בן־עמי יוצא מארוקו, מורה לחקלאות ולטבע בירושלים, והיא עתה מורה בגבעת־יערים שבמבואות ירושלים.

בין 42 הסיפורים הרשומים ע“י מרים יש שלושה סיפורים מפי יוצאי מארוקו9, וכל השאר מפי יוצאי טוניסיה – בני משפחתה ובני משפחת אוזן. מספריה, בני משפחתה, הם סבה אברהם ז”ל יליד ספאקס וספר שם (נפטר בתשכ"ה בגילת; מפיו רשמה שלושה סיפורים10, וייבדלו לחיים ארוכים: אביה נהוראי (ר' למטה, בערכו), אמה פורטונה (ר' למטה, בערכה), סבתה לאה (ילידת טוניס, תושבת גילת, אמה של פורטונה; מפיה רשמה שלושה סיפורים). הסיפורים שנרשמו מפי בני משפחת אוזן הם מפי המספר שלמה אוזן (ר' לעיל, בערכו), מפי בנו אליהו וכלתו ג’יני.

המספר נהוראי שלי, אביה של הרושמת מרים (ר' בערך הקודם), הוא כיום בן חמישים. עלה מספאקס עם כל המשפחה בשנת 1949. בטוניסיה היה אזרח צרפתי ושירת בצבא שבע שנים. אחר־כך עסק בספּרוּת. כיום אינו עוסק יותר במקצוע (בהיותו עובד אדמה בגילת), אך מתוך יחס של כבוד והערצה הוא מוסיף לספר את ידידו שלמה אוזן (ראה לעיל, עמ' 182). זה שנתיים שהוא עובד לבד במשקו, כי בנו אברהם משרת בצה“ל. בזמנו הפנוי הוא מרבה לספר סיפורים ותשעה מהם שמורים באסע”י.

המספרת פורטונה שלי, ילדית ספאקס, אמה של הרושמת מרים (ר' לעיל) ואשתו של נהוראי (ר' לעיל), מקדישה עתה זמן הרבה לנכדתה הראשונה והיחידה בינתיים, חנה בתה של מרים. לעתים קרובות היא מספרת סיפורים לשתי בנותיה מרים ואסתר (מסיימת השנה את בית־הספר התיכון “אפרתה” בירושלים). במיוחד היא אוהבת לספר בלילות שבת וחגים, כאשר כל בני המשפחה יושבים מסביב לשולחן: את סיפוריה שמעה בטוניסיה מפי דודתה חנה עזריה (אחות אמה). בהיות חנה עקרה ביקשה מאחותה לאה (היא סבתה של מרים שלי הרושמת) את אחת מארבע בנותיה ופורטונה המספרת נפלה בחלקה. – בשבילי – כותבת מרים – חנה עזריה היא הסבתא שלי. היא עדיין בחיים (בספאקס) ובשמה נקראה נכדתי הראשונה חנה… סבתי היא אוצר בלום של מעשיות…


אלישבע שנפלד, ילידת האנובר, גרמניה, עלתה בשנת 1938. במלחמת־העולם השנייה התנדבה לשירות בצבא הבריטי. בוגרת בית־המדרש למורים, למדה באוניברסיטה העברית. בהיותה מזכירת “מפעלי־הסוכר הישראליים” בעפולה, ידעה למצוא את הדרך אל המספרים יוצאי ארצות האיסלם, בכללם המספר מאמו דמרי, ורשמה מפיהם כשמונים סיפורים, ששימשו יסוד לאסע"י, עם כינונו בשנת 1955.

בשנים 1958־1955 היתה מזכירת ה“סקציה לחקר הסיפור העממי” של חברת “ידע־עם”. בשנים 1961־1958 – מזכירת שגרירות ישראל בווינה. מאז שובה לארץ – מזכירה ב“מכון לעיצוב המוצר” בטכניון בחיפה.

מן הרואי לציין, כי נוסף על הסיפורים שסופרו על ידי 13 המספרים יוצאי טוניסיה, נרשמו ע“י 9 הרושמים (ארבעה מהם יוצאי טוניסיה) ונכללו בילקוט זה, נמצאים באסע”י גם סיפורים נוספים, שנרשמו ע“י רושמים וסופרו ע”י מספרים שאינם מיוצגים כאן. רושמים אלה ניסו אמנם לרשום מפי יוצאי טוניסיה, אך לא הצליחו למצוא מספרים בעלי רפרטואר עשיר או לא הצליחו לדובבם לשם רישום הפרטים על עברם ועל מקורות יניקתם (“דוקומנטציה”). נציין כאן (לפי סדר הא"ב) את שמות הרושמים שאינם מיוצגים בקובץ טוניסאי זה, אך על שמם רשומים באסע“י לפחות 50 סיפורים ובכללם לפחות שני סיפורים טוניסאיים. אחרי שם הרושם בא מיספר הסיפורים הרשומים על שמו בין 7000 הסיפורים הראשונים של אסע”י, כלומר בסוף 1965. בסוגריים ניתן שם המספר, מיספר הסיפורים הטוניסאיים (אם הוא עולה על שניים) הרשומים על שמו, מקום רישומם בישראל, פה ושם גם פרטים על הסיפורים עצמם: טיפוסם הסיפורי, גיבורם וכיו"ב.

יעקב אביצוק – 126 (מפי ליזה כמוס, קריית מלאכי; אחד הסיפורים: א"ת 312 ד'), אליהו אגסי – 55 (מפי דוד בשירי, תל־אביב; אחד הסיפורים: על הרמב“ם כרופא, השני: א”ת 910 *ל'), שמעון ארנסט — 125 (שני הסיפורים: א"ת * 730 ג'), זלמן בהרב – 212 (מפי פרץ יונה, אשקלון; אחד מהם: א“ת* 730 ב', נדפס: בהרב י”ח, השווה שם 36־35, תולדות חייו של המספר; גיבורו של הסיפור השני הוא הרב חלוף עידן מג’רבה), מנחם בן אריה – 149 (6 סיפורים מפי מספרים בקריית שמונה: שמעון גויטה: א“ת 750 ד‘, בתוספת הסיור המדרשי הנודע על האם – במדרש משלי: אשת ר’ מאיר – המסתירה את דבר מות הבנים בשבת כדי שאביהם לא יתאבל, אליהו הנביא מחייה את המתים; א”ת 1538*א' – הבהמה מכונה “יהודה”. אליהו טייב: א“ת 510*ג'. אליהו זקן. ניסים סיטבון; אחד הסיפורים: א”ת 1525 ד'), פנחס גוטרמן — 256 (מפי חיים עידן, רמת־גן – 4 סיפורים, מהם א“ת *730ב', א”ת*776, א"ת 841*א‘. בשניים מן הסיפורים הגיבור הוא אליהו הנביא, באחד ר’ יהושע בסיס), משה רבי — 105 (ארבעה סיפורים מפי שני מספרים בחיפה: חי טייב, שמעון הכהן; בשניים מהם הגיבור הוא ר' יעקב כהן, הצורף הנודע בפיקחותו), ברל רבך – 52 (מפי חיים כהן, עכו; אחד מהם: א"ת1641*ד').

כן רשומים באסע"י סיפורי טוניסיה מפי ארבעת המספרים הבאים, שלא נזכרו בפרק זה: הרב ניסים טרבולסי במושב תלמים (ארבעה סיפורים, מהם א“ת*730ג', א”ת 771, הגיבורים: אליהו הנביא בחלום נבואי, רק שלום כהן המחייה ילד, ר' שלום שמעוני שחילול קברו נענש), פרץ מימון במושב גילת, מסעוד עליה שם (א"ת 922*ה'), ואליהו פרץ באופקים.





  1. בין סיפורי הילקוט הזה לא נכללו סיפורים מפי מספרים, שסיפרו פחות משלושה סיפורים, אך סיפורים אלה נרמזו פה ושם בהערות. לפתרון ראשי התיבות והקיצורים בפרק זה השווה להלן, עמ' 193 ואילך.  ↩

  2. השווה חחו“ס 1961, עמ' 66, חחו”ס 1963, עמ' 58  ↩

  3. השווה להלן, עמ' 199 הערה 1.  ↩

  4. השווה חחו“ס 1961, עמ' 74־73; חחו”ס 1962, עמ‘ 95; עיראק, עמ’ 229.  ↩

  5. נוסף על 38 סיפורים מפי אמו ו־35 מפי אביו, רשם הרושם יהודה מזוז גם סיפור מפי גיסתו מרסל (אשת אליהו), 4 מפי אחותו מרים פרג'ון, 9 מפי דודו (אחי אביו) הזירה ומפי בנו ישראל.  ↩

  6. השווה חחו"ס 1963, עמ' 71־70.  ↩

  7. השווה חחו"ס 1965, סי‘ ט’, הרושם מפי המספר הירושלמי שמואל רקנאטי.  ↩

  8. השווה חחו“ס 1961, עמ' 82; חחו”ס 1963, עמ' 77־76.  ↩

  9. השווה מארוקו, עמ' 156.  ↩

  10. אחד מהם (אסע"י 1855) נתפרסם בילקוט נוי־פולקטיילס ס"ה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49280 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!