צאו וראו מה בין התינוקת לבין קהל המבוגרים. המבוגר כיוון שקפצה עליו שעה של פנאי מיד עצבות פוגעת בו. אין הוא יודע מה יעשה בשעה ריקה זו ומי יעמוד לו בה להקהות את חודו של השעמום הטורד אותו. בדומה לחבוש שאינו יכול להתיר את עצמו מבית האסורים, אין אותו יושב-בטל מסוגל לפזר בכוחותיו בלבד את ענני הקדרות הרובצים עליו. משל הזמן הפנוי הוא אויבו בנפש. לכן הוא עומד ומוצא לו התעסקות כל שהיא, שיש בה צורך, ואף שאין בה צורך. כסחבה זו הממלאה את מקום הזגוגית המנופצת שבחלון, לסתום בה את החור שנתהווה לו בזמן.

מה שאין כן התינוקת שאינה חוששת להתייחד עם עצמה לשעה ארוכה. אין היא בשעמום, ואינה יודעת כלל טעמה של בטלה מהו. ידיה מלאות עבודה תמיד וחברים מזומנים לה בכל עת, ממילא אינה צריכה בשום רגע לכלות את עיניה לעזר כנגדה להפיג את בדידותה.

תשאלו: מי הם חבריה המזומנים לה בכל עת? אענה לכם: וכי מי אינו עומד מוכן ומזומן להסתופף על פמליית רעיה ועמיתיה? כל צעצוע ובובה, כלי ורהיט נמשל בעיניה לבריה חיה, שאפשר לקשור עמה שיח ושיג, להתעלס אתה באהבים ולעשות עמה “ברוגז”, לשדלה בדברי ריצוי וחיבוב ואף לנזוף בה ולהטיל עליה עונש. אין לפניה דבר שאין בו רוח-חיים. לפיכך כל הדברים הם בעלי בריתה או יריביה. מה פליאה היא שידיה מעוסקות בלי הרף והמצאותיה לטיפול במשק הבית שלה מרובות הן?

מעלה יתירה לתינוקת שהיא בעלת-דמיונות ושובע-נחת עמה, לכן כושרה לעבודה הוא כמעין המתגבר. נתקיימו בה הפסוקים שב“אשת חיל”, פרק ב“משל”, חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועתיה, דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, טעמה כי טוב סחרה, עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.

למעט צמד המלים יום אחרון, כי לא ליום אחרון תשחק, אלא לכל יום ולכל שעה.

היא שוחקת לשעה, כי השעה שוחקת לה. אין היא סבורה כלל, שהזמן הוא טורדן הזומם לאדם ותובע ממנו להלביש את כל ילדיו, רגעיו, בעיסוקים. יכול אתה אומר שכל יום שהיא מקיצה משנתה בהשכמה פניה מפיקים ארשת שמחה וששון, כאילו באה על יום טוב. ויכול אתה אומר שאף-על-פי כן אין היא שובתת אף לרגע מן המלאכה. כאילו אף היגיעה היא לה מנוחה. ופשיטא שאין היא מתייגעת כלל על החיפוש אחרי סוגי ההתעסקות. דברים רבים מצווחים לפניה בכל עת: קומי והתעסקי בנו, חיש-חיש, מהרי ועשי! היום קצר והמלאכה מרובה! זה לה כשלוש שנים בעולמנו, וזה לה למעלה משנה שניתנה לשון-הלימודים בפיה להגות כל מלה ברור ומפורש ולצרף הברות למשפטים שלמים ושקולים, ולא שמעתיה קובלת על חוסר עניין והתעסקות או על מיעוט החומר שבידיה לגלגל בו בעבודתה.

אומרים שאין אומן בלי כלים. מעלתה היתירה של התינוקת, שאף את כלי-מלאכתה היא בוראָה במאמר פיה, כדרך שהיא חוצבת לפעמים אף את החומר מתוך דמיונה היוצר. כל העומד ומסתכל בתינוקת בשעת עשייתה במלאכתה אינו יכול שלא להרהר בטבעם המוזר של המבוגרים הללו לעשות את החומר שבעין יסוד לעשיה. אומרים הם שאי אפשר לבקע עץ בלי גרזן לעשות לבנים בלי תבן וטיט או לבשל מרק בלי מים וירקות ושאר תבלינים שבקדירה. הם לשיטתם, שיש לאדם רק מה שיש לו. אך התינוקת היא בדעה שונה מזו. לה יש גם מה שאין לה. אף מה שאינו בעין, ישנו, אלא שנחבא לו. אומרת היא לו: בוא, בוא, מהר, גש, עלה. טיפשון שכמותך, איך? בוא, בוא, אני קוראת לך. אין מסרבין לתינוקת. דיבור שיצא מפיה הוא צו. אמרה למקל אתה סוּס, הריהו סוס על כל קו ותג. כל חפץ שנתנה בו את מבטה אפילו הוא גולם גמור, בול-עץ, מיד הוא לובש צורת בעל-חיים, שיש בו כל הסימנים המצויים ביצורים חיים, עיניים, רגליים, אוזניים, הכול, הכול, לרצונה הוא צועד, קופץ, רוקד, מדבר, מצחק ומוחא כפיים, מצחיק נורא. אין זו רבותא להפוך מקל לסוס. למה שהמקל לא יהיה גם סוס? אולם, ראו פלא, אפשר לבשל מרק כזה של אמא בלא מים וקדירה, ולעשות עוגות, כעכים, רקיקים, גם בלי קמח. מעשה וראתה התינוקת בחלומה – כן, התינוקת רואה חלומות, וכי יש גיל שלפניו אין חולמים? – בית גדול והגג שלו עשוי כולו עוגת-שוקולדה.

למחרת אותו לילה הקימה מאפיה משלה לעוגות מכל המינים. מה שעושים בחלום לא כל שכן שעושים בהקיץ, וכלל לא בצחוק, כי אם באמת-באמת. מאותו לילה ואילך היו צצים בחזיון-דמיונה תנורים לאפיית עוגות כל פעם שעלה לפניה החשק לאכול עוגה. יש שמש בשמים בוודאי טוב. השמש היא תנור גדול-גדול. אין שמש – יש לתינוקת שמשות שתיים בעיניה. עתים היא סופקת כפונותיה ומצווחת בצהלה אש, אש, ויש לה אש. פעמים היא משנה ממנהגה ועושה כופתאות, לביבות ממולאות בבשר או בגבינה. היד התינוקת תקצר? הכול היא עושה לבד, לבד.

עוגות, רקיקים, כופתאות ולביבות הן לאוכל. רוצה התינוקת היא בוראת במאמר פיה יונה, סוס רתום לעגלה, תרנגול, אריה, גרבי-ניילון, מטריה, גם פטריה. ולא שנתכוונה לעשות פטריה. מימיה לא ראתה פטריה, וכלל לא ביקשה לומר פטריה, אלא מטריה. טעתה ואמרה פטריה. זה היה מצחיק נורא. אז היא צחקה הרבה וכל האנשים בבית צחקו עמה. פתאום הביטה וראתה שגם השולחן צוחק והחלון מנגד צוחק. אז היא אמרה לכיסאות: “צחקו גם אתם.” געו גם הכיסאות בצחוק. אזי אמרה: “גם את תיקרה צחקי וגם את ריצפה צחקי וגם את דלת צחקי.” הן צחקו וגם הקירות צחקו עמהן והחלונות והנעליים והאמבטיה והכיור והברזים והציפורים בשמים והפונציאנה, כולם צחקו והיה שמח נורא. אמרה התינוקת: “תמיד כשאני שמחה הנני משתוללת.” עמדה להשתולל. התגלגלה על הריצפה, התהפכה ראש למטה ורגליים למעלה, עשתה גול-גול ופוטפוט. אמרה אמא שלה: “התינוקת משתוללת, סימן שעוד מעט והיא תבכה.” השיבה התינוקת: “אני כלל לא בוכה, אני צוחקת, צחקי גם את אמא’לה, צחקי עמי, צחקי הרבה. לא רוצה?” – שאלה, ובעיניה נוצץ שביב אש-רוגז מהול טל-דמע, וזה כך אצל התינוקת, כל פעם ששביב לח טופח את עיניה הוא שוהה שם לאורך שעה. אפילו היא שותקת, אפילו צוחקת, אותה רסיסונת מרטטת ואינה פוסקת, נחבאת לה בזוית העין לרגע קטן ושוב מופיעה, נוצצת ודועכת חליפות. נעשה עצוב מאוד למראה הרסיסונת.

פשיטא שנבואַת האמא נתקיימה ואף הפעם נסתיימה ההשתוללות בבכי מר. יודעת התינוקת לגעות בבכי קורע לב מחמת עלבון הנפש או כל אכזבה מכאיבה, אלא שאין היא עושה את בכייה קבע. באמת רק גועה בבכי ומפסיקה לאלתר. אין לה פנאי לבכות. אכן, שיחקה לה השעה, שוב שיחקה לה השעה, כל שעה באה אליה ובת-שחוקה עמה. כן, שיחקה לה השעה ונזכרה שבוּבּה-כּוּשית לא אכלה עדיין היום מרק באטריות, כיוון שצף עניין זה בזכרונה מיד סמכה מעשה למחשבה, עמדה והכריזה: “בסדר, בסדר. הסי, בובונת שלי, מיד אאכיל אותך. אל תבכי, תהיי ילדה טובה. בסדר.” נוהג הוא אצלה להקדים לכל מעשה קריאה “בסדר, בסדר”. אגב, “בסדר, בסדר” הוא דרך הטבע תשובה על שאלה ומשאלה, דהיינו, כיוון שהתינוקת מבחינה בבוּבה-כוּשית או בוּבה שיש לה צמות, או בוּבה-שמש, שהן מדברות אליה – כל החפצים מדברים אליה ומביעים איזו משאלה – מיד היא מתחילה לשדלן בהבטחה נאמנה, שיהיה “בסדר, בסדר”. ולעולם ידה עם פיה. אומרת ועושה. וכן גם עכשיו. חיש-מהר ניגשה אל המלאכה. בצק יש, מים יש, הואיל ובובה-כושית אוהבת אטריות במרק, הריהי מכינה לה את המאכל האהוב עליה. לשה, לשה את הבצק. חותכת אותו פסוקות-פסוקות. מטילה אותו לתוך צלחת של מים. מרתיחה את המים בהבל פיה החם. אף יתר העניינים נחתכים בדמיון היוצר. מסתכלת ורואה קיטור עולה מן האש. רותח, רותח. קומצת שלוש אצבעות ויש לה מלחיה, מתוכה היא בוזקת מלח. בוּבה-כושית אוהבת בצל. אזי: “הרי לך גם בצל.” ולאחר שהמרק שפות על האש כל צרכו היא מגישה אותו אל חוטמה להריח – דרכה לטעום תחילה כל תבשיל בחוש הריח – ואומרת: “ריח טוב!”

כיוון שהתבשיל ערוך ומותקן, מתחיל העסק הגדול. רבותא לבשל? רבותא להאכיל ילד רע ועקשן, וכשנותנים לו כל מה שנותנים לו לאכול, הוא אומר לא רוצה. ילדים פעמים טובים פעמים רעים, אף בובה-כושית כך. פתאום היא לא רוצה ולא רוצה, לפי שהיא טיפשונת. אזי התינוקת אומרת לבובה-כושית: “תאכלי, תאכלי יפה, תאכלי הכול. ואם לא תאכלי אתן לך עונש, ואהיה אתך ברוגז. לא ברוגז, לא עונש, אַת ילדה טובה, ואני אוהבת אותך. אני מאכילה אותך, מלבישה אותך, רוחצת אותך, סורקת אותך, משום שאני אוהבת אותך. מה? את רוצה סיפור? היום לא מספרים סיפור. קודם תאכלי ואחר-כך אספר סיפור. אכלי. מה? את רוצה לשבת עלי. טוב שבי עלי. שבי. פה, פה. מה את היום כעסנית, בוּבונת שלי? שמא קר לך? היום לא קר. תביטי לשמים ותראי שם שמש. לא קר. הושיטי את ידך לנגוע בשמים.” התינוקת מושיטה גם את ידה גבוה, גבוה עד לשמים – "ותראי, שהשמים היום לא קרים. השמים היום חמים מאוד. רוצה שאפתח לך את הדלת שתוכלי לראות את מה בחוץ? טוב. אפתח לך את הדלת. מה זה אצלך פה, ליד העין, דמעונת כזאת, נשפכת לך, בוכה את, טיפשונת. מה יש? את לא אוהבת שמש? את לא רוצה יום? את רוצה שיהיה לילה. רוצה שיהיה לך לילה בעיניים, לילה בראש, לילה ברגליים, לילה שהוא חושך, חושך הרבה. טוב, טוב, אל תבכי, אעשה לך לילה. אסגור את הדלת, אסגור את החלון, אסגור את השמש, אסגור את השמים, אסגור את כל העולם, ואת בובונת-טיפשונת סגרי את העיניים שלך. לא, אל תסגרי עדיין, תחילה שכבי במיטה, ועכשיו סגרי את העיניים, סגרי הרבה, הרבה. שיהיה לך שם לילה. לא כך: הפכי את הפנים למטה אל הכר. ככה. ועכשו אעשה לך חושך גם ברגליים. כיסיתי אותך בשמיכה. ואני אכסה אותך מן הראש עד הכול הכול שלך אכסה יפה-יפה. אז תישני לך ואני אַשיר לך:

‘נומי, נומי, נים, נומי נומי, ילדתי נים נם אפרוח בקן, גם הזבוב ישן. הצרצר על הקיר שר לבובה שלי שיר’. את יושנת? עדיין אַת לא יושנת. תביטי אלי פעם אחת. דברי אלי. דברי אלי. בלחש, בלחש. בלילה לא מדברים בקול רם. בלילה יושנים. כעת כבר ישנת הרבה. די. לא עוד נומי נומי, כי אם קומי קומי. לא עוד לילה. כבר יום ואנחנו צריכים ללכת לגנון. ואנחנו שם נשיר את הנדנדה.

'נדנד, נדנד, נדנד, עלה ורד

שנינו שקולים במאזניים

בין הארץ והשמים.'

לא רוצה בשיר הזה, אשיר לך שיר אחר.

'נדנד, נדנד, נדנד,

מי למעלה מי למטה,

רק אני, אני ואתה!'

יפה שרתי לך? גם לא סיפור, זה שיר. סיפור מספרים קודם שאוכלים. אך שיר שרים לפני שהולכים לישון. רוצה, אשיר לך עוד שיר:

'אני עומדת במעגל ומביטה סביבי

אני מושיטה את ידי ובוא לרקוד אתי. ביער, ביער, ביער לרקוד.

וכעת בואי לרקוד.'

יפה שרתי?"

וכשהתינוקת רוקדת רוקד הכול. רוקדת הבובה, רוקדת התיקרה, רוקדת הריצפה, רוקדים השולחן, הכסאות, הקירות, רוקד היום, רוקד הלילה, רוקדים השמים וכל האנשים. וכשהעולם רוקד סובב במחול, טוב ויפה ועושים יום ועושים לילה ומגוללים אור מפני חושך וחושך מפני אור, משנים את העתים ומחליפים את הזמנים וכל התאורה והתפאורה משתנות לרגעים. מה תימה שהזמן כולו סובב הולך במחול ואין רואים אף רגע אחד קטן עומד בדד מבוייש מופשט מלבוש החזון או המעש?